נשיקת מוות
'היסטוריה של אלימות', ספרו הישר והמרשים של אדואר לואי, מציע נקודת מבט מרתקת על היחסים שבין קורבן למקרבן
היסטוריה של אלימות // אדואר לואי - מצרפתית: רמה איילון - עם עובד - 185 עמודים
"הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו, הוא מוחק", כותב אדואר לואי בפתח הרומן הראשון שלו, 'הסוף של אדי'. ספרו החדש, 'היסטוריה של אלימות', גם הוא אוטוביוגרפי, מציית לאותו כלל. אם 'הסוף של אדי' תיאר ילדות בעיירת פועלים בצפון צרפת שספוגה בעוני, באלימות ובהומופוביה, 'היסטוריה של אלימות' מתרחש בפריז, לשם עבר הסופר בבגרותו, אבל נטוע באותה ביצה מייאשת של, ובכן, עוני, אלימות והומופוביה. יחד שני הספרים מציעים נקודת מבט מרתקת על מערכת היחסים שבין קורבן למקרבן ועל האופן שבו אלימות - הנשק היחיד של המדוכאים - תמיד מופנית גם פנימה.
בספר הראשון היו אלה החברים ובני המשפחה שהפכו את אדי לקורבן קבוע של התעללות בגלל ההומוסקסואליות הנשית שלו. ב'היסטוריה של אלימות' המתעלל הוא צעיר ממוצא אלגי'ראי בשם רדה שאדי אוסף לסטוץ לילי. בשני המקרים הוא מצליח למצוא בעצמו הבנה חומלת לבערות ולייאוש שהובילו את המקרבנים לגילויי האכזריות שהם כפו עליו - באין להם דרך טובה יותר להתמודד עם השנאה העצמית שלהם.
בערב חג המולד, בסיומה של ארוחה עם חברים, אדי ממהר הביתה עם הספרים שקיבל מהם במתנה. ברחוב הגשום הוא מבחין בגבר צעיר שעושה לו עיניים. אחרי התלבטות קצרה הוא נעתר – ניטשה וקלוד סימון יצטרכו לחכות – ולוקח אותו הביתה. הסקס שלהם מתאפיין תחילה באותה אינטימיות־אינסטנט מתגמלת שאפשר לייצר רק עם זרים. אבל לקראת הבוקר, כשהוא חוזר מהמקלחת, אדי מבחין שהאורח גנב לו את הטלפון ואת האייפד. כשהוא דורש שישיב לו אותם רדה הופך אלים, שולף אקדח, מנסה לחנוק אותו למוות בצעיף ואונס אותו.
ברובד אחד הספר הוא תיאור מדויק של פוסט־טראומה, כשאדי עובר את כל השלבים שאנחנו מכירים מדיווחים של נאנסות: הקיפאון, פחד המוות, הבושה, הדחף להדחיק והתחושה שהוא נידון לאונס נוסף על ידי המערכות הרשמיות שדורשות ממנו לפרט שוב ושוב מה קרה לו. אבל לואי לא מסתפק בזה. הפשע ששרד מציף מחדש את גילויי האלימות שהוא מכיר היטב מילדותו – ההתגוששויות הברוטליות של גברי הכפר, המכות שחטף בבית הספר, התפרצויות הזעם האלכוהוליות של אביו. לואי ממקם את האלימות בהקשר רחב של פערים חברתיים ותסכול מעמדי, אבל גם מצליח לתפוס מרחק לטובת בחינה עצמית חסרת רחמים.
כשהוא מגיע, אחרי התקיפה, לביתה של אחותו קלרה בכפר ילדותו, אדי נפגש מחדש עם אותה נדוניה אלימה ששניהם קיבלו בירושה ועם הדחף להימלט ממנה: "יש עוד סיבה שבגללה הפסקת לבוא", הוא אומר לעצמו. "לא רק משום שאתה תופס כל דבר בהתנהגות שלה, בהרגלים שלה, בצורת החשיבה שלה כמתקפה אישית מייאשת. הפסקת לבוא גם משום שאתה כבר לא מסוגל לראות אותה מאז שקלטת באיזו קלות ואדישות אתה מתנתק ממנה ולא פעם בנוקשות מופגנת, מתוך תקווה שהיא תסייע לך במאמץ ההתנתקות... אתה יודע שהביקור אצלה מאלץ אותך להתעמת עם האכזריות שלך, עם מה שהבושה גורמת לך לכנות האכזריות שלך".
לצד הדיון במקורות האלימות לואי מתעמת גם עם הכללים המוכרים לכתיבת אוטוביוגרפיה. לא סתם 'היסטוריה של אלימות' – שמבוסס על מקרה אמיתי – מוגדר כרומן ולא כממואר. חלקים גדולים מהסיפור מתווכים לקורא דרך קלרה, שמדווחת לבעלה בפרטנות על מה שקרה לאדי, בעוד הוא עצמו עומד מאחורי הדלת הסגורה ומקשיב לה מספרת את סיפורו בשפתה שלה. הציתות המתמשך נועד גם להעצים את ההבנה שלו, שאחרי שתיאר את החוויה הפרטית שעבר לחבריו, לשוטרים שגבו ממנו עדות ולרופאה שהשתמשה בגופו החבול לשם איסוף "ממצאים" – האירוע כאילו נלקח ממנו והפך לנחלת איזה כלל מדומיין.
בעיניי האמצעי הזה עובד רק באופן חלקי – יש משהו קצת מלאכותי בניסיון לעבות את הווידוי האישי של המספר – אבל זוהי הסתייגות יחידה מספר מרשים שכתוב בבהירות כמעט אכזרית, בכנות מעוררת הערצה ונטולת רחמים עצמיים. התרגום משמר בדרך כלל את הדחיסות ואת קוצר הנשימה שהביקורות בחו"ל מייחסות למקור (אני לא קורא צרפתית), אם כי הייתי מוצא תחליפים מעט יותר עדכניים ל"מניה וביה" או "למצער".
מה שאין ב'היסטוריה של אלימות' הוא רצון לנקמה. למעשה, אחרי שהתוקף שלו נעצר, המחבר – שזוכר היטב את מה שמערכת הענישה עוללה לבני משפחתו שישבו בכלא – מנסה לבטל את התלונה נגדו, ללא הצלחה. את החמלה הזאת אפשר לייחס לרגע קצרצר ומטלטל שכמעט נבלע בתוך מאורעות אותו לילה: אחרי שאדי הצליח סוף־סוף לסלק אותו מדירתו, רדה נשאר בחדר המדרגות, מצמיד את פניו אל הדלת ואומר, "אתה בטוח שאתה רוצה שאלך? אני מצטער, סליחה". •
