"הפסקתי לעשן לפני חצי שנה", דודו טסה מצהיר עוד לפני שהספקתי להתיישב או לשאול אפילו שאלה אחת. באולפן החדש שלו סיגריה לא מודלקת בסיגריה. למאפרות אין סקס־אפיל של יום מתחלף בלילה. כאן הסקס־אפיל אחר. אמן שקם כל יום בחמש לפנות בוקר לדפוק בריכות ובשמונה בבוקר הוא כבר אחרי שיר שכתב. "הייתה לי דלקת ריאות", הוא מסביר, "וכשעשיתי צילום, הבחורה שעובדת שם אמרה, 'אני רואה משהו', ולא הסכימה להגיד מה, 'עוד מעט הרופא יגיד לך'. בעשר הדקות האלה עברו לי כל כך הרבה דברים בראש. 'מה עשית לעצמך? איזה מטומטם. 30 שנה עישנת'. זאת הייתה רק דלקת ריאות, אבל פתאום קלטתי מה עשיתי לעצמי. כמה ימים אחרי זה הפסקתי".
כמה קילו עלית מאז?
"מה, רואים?"
ממש לא.
"רואים, רואים (צוחק). חמישה קילו? לא קריטי. אני קם כל בוקר לשחות, אז זה מתאזן. סיגריות זה הדבר הכי גרוע והכי מדהים שיכול להיות, ואני בטוח שמתישהו כשיהיה לי איזה משבר רציני, אני אקנה לעצמי קופסת מרלבורו אדום במתנה ואעשן אותה".
זוכר את הסיגריה הראשונה?
"דוגמנית הצטלמה בגן התקווה, בדשא. כשהיא זרקה את הסיגריה והלכה ללוקיישן אחר, הרמתי ועישנתי אותה. זה היה מדהים, כיתה ב', הייתי בן שמונה".
6 צפייה בגלריה
דודו טסה
דודו טסה
דודו טסה
(דודי חסון)
כיתה ב'? אשכרה?
"תקשיבי, גדלתי בשכונה קשוחה. מאז לא עישנתי עד כיתה ו'. היינו לוקחים עיתונים, מגלגלים אותם, מדליקים עם גפרורים ומעשנים את זה".
הארד־קור.
"כן, בשכונת התקווה בשנות ה־80, ה־90, אלכוהוליזם, נרקומנים, חברים בכיתה שההורים שלהם משתמשים, זה לא היה איזה טררם. גירושים היו דבר יותר חריג. לרוב החברים שלי היו תיקים במשטרה, כולם היו מקסימים במהות, אבל התנהגותית היית חייב להיות חלק מהנוף. אתה לא יכול להיות אחרת".
גניבות? פילוחים?
"ארטיקים וזה. שטויות, כן? יחסית, אני הייתי ילד טוב. אולי כי ראיתי את אבא שלי עובד בשתי עבודות ואת אמא שלי עובדת מאוד קשה. הייתי מסתובב עם טורייה ומגרפה ודופק על דלתות ומנקה גינות ומרוויח כסף. לא היה חסר לנו כלום בבית, אבל ההורים הכניסו בנו המון חרדות. למשל היה אסור לנו לצאת לבלות עד מאוחר. היו שנים שהיה לי הרבה כעס על אבא שלי, שהכניס בי כל כך הרבה פחדים".
אם לצטט משורר אחר: אמא ואבא פחדו שתצא עבריין.
"מן הסתם, יש לך את כל הנתונים. אבל עבריין לא יכולתי לצאת, כי אני פחדן מדי, הייתי די פושטק. יצאתי בן־אדם מאוד חרדתי, היום אולי קצת פחות. שנים הרגשתי שיש לו חלק בזה, עד שהבנתי שלא הייתה לו דרך אחרת לשמור עלינו מפני הסכנות בשכונה".
בסוף מתרגלים להכל כנראה, חוץ מאשר, במקרה של טסה - למעמד. סופרסטאר, שלא מפסיק לעבוד ולייצר. קחו אוויר, רשימה חלקית ביותר: להיטים שהפכו המנונים, מבלי שהתכוון אפילו. זכייה בפרס אקו"ם. שיתוף פעולה פורה עם גלעד כהנא וכתיבה לאחרים, עבודה עם אביתר בנאי, שאנן סטריט ועוד. 'לחאלו', שיר הנושא של העונה השלישית של 'פאודה'. סיבוב בארצות־הברית כמופע החימום של רדיוהד, מפסטיבל קואצ'לה עד לפארק הירקון, וי נדיר על החגורה. מופע אקוסטי סביב במה ב־360 מעלות (ב־24 וב־25 במרץ בבארבי), ואלבום חדש מההופעה הזאת.
אה, ומהשבוע, אפשר יהיה גם לראות אותו ב'מאמי', גרסה קולנועית בבימוי קרן ידעיה לאופרת הרוק של הלל מיטלפונקט מ־1986, שבה כיכבו מזי כהן ואהוד בנאי, שגם הלחין את המוזיקה עם יוסי מר חיים. קאלט וציון דרך בתרבות הישראלית. כזה שלא דילג על שום קונפליקט: בין ישראלים לפלסטינים, בין מזרחים לאשכנזים, בין פריפריה למרכז, וגם בין גברים לנשים. טסה ושותפו ליצירה, ניר מימון, זכו יחד עם בנאי ומר חיים בפרס אופיר על המוזיקה בסרט.
"קרן התקשרה והציעה שאכתוב ואשחק. קודם כל, אמרתי שזה מאוד מחמיא לי ו'לא, תודה'", מחייך טסה.
ועוד להיכנס לנעליים של אהוד בנאי.
"כן, חשבתי, שזה פאקינג אהוד בנאי, הוא הטוב ביותר, למה אני צריך לעשות את הדבר הזה? התקשרתי אליו. היה לי חשוב לקבל את ברכתו. ואהוד אמר שהוא שמח שזה אני.
"בקיצור, איך שניתקתי את הטלפון ההוא עם קרן, התחלתי לעבוד על 'עיירה בדרום'. זה טריק שאני תמיד עושה, יותר נוח לי להתחיל לעבוד על משהו כשאני לא צריך לעשות אותו. אחרי שעתיים כבר שלחתי לה סקיצה".
תזכורת: מאמי היא נערה מעיירת פיתוח בדרום, שיש בה הרבה חול ומעט מקום לחלומות. בעלה הטרי נפצע במלחמה והופך לנכה. היא מגלגלת אותו בכיסא הגלגלים לתל־אביב בניסיון למצוא פרנסה, נאנסת בידי פועלים פלסטינים כנקמה על הכיבוש, נהפכת לראש ממשלה ומובילה את ישראל למלחמה איומה.
שיר 'האונס' עם המשפט המהדהד: "20 שנות כיבוש, יותר לא נמתין/ בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין", חולל סערה גם באייטיז, והוא יכול להיות פצצה פוליטית גם ב־2020, אחרי סיבוב בחירות מי־סופר־כבר, כשכל ציוץ בטוויטר הוא כניסה לגוב האריות של מגיבים פבלוביים על הספקטרום שבין מירי רגב להצל.
"קיבלתי גם את ברכתו של אבא שלי, איש ליכוד", מספר טסה. "ורק שתביני, לפני כמה חודשים מצאתי באחד הארונות בבית של ההורים קלטת וידיאו שהוא הקליט עליה את ההלוויה של בגין, זה כמה הוא מחל. ידעתי שאני נוגע פה בחומר נפץ, ונתתי לו לקרוא את הסינופסיס. הוא קרא ואמר, 'אני לא רואה שום בעיה, זה סרט נגד מלחמה'. הייתי עושה את הסרט גם אם הוא לא היה נותן את ברכתו, אבל זה היה חשוב לי מאוד. זה סרט מאוד חברתי, כולם נדפקים שם, ועד לרגע מסוים לא הייתה לי שום בעיה עם שום דבר".
עד לשיר 'האונס'. בסרט הפזמון בערבית, אבל לא כולל את המילה 'כיבוש'. במקום זה: "שנים על גבי שנים לחופש צמאים, הלילה נגאל את פלסטין".
"כשהשחקנים הפלסטינים קראו את הטקסט באודישנים, רובם לא הסכימו להגיד '50 שנות כיבוש'. הם רצו לומר '70 שנות כיבוש'. הרגשתי שהשיח הופך להיות 'האם אנחנו מדברים על הנכבה או על 67'?' לא רציתי שלא יבואו לראות כי יגידו מראש 'סרט שמאלני' או 'סרט גזעני', רציתי שאנשים יבואו לקולנוע וייצאו עם המורכבות של היצירה".
6 צפייה בגלריה
פאקינג אהוד בנאי. טסה ב'מאמי'
פאקינג אהוד בנאי. טסה ב'מאמי'
פאקינג אהוד בנאי. טסה ב'מאמי'
(צילום: מתוך 'מאמי')
טסה מצא תאריך סימבולי כדי להתפטר חודש לפני הצילומים, בערב יום העצמאות. "הרגשתי שנכנסים לעניינים קטנוניים. יש פה סכסוך שכולם מכירים, ולא רציתי למשל שאבא שלי, הליכודניק, יתעצבן. רציתי שהוא ייצא מהסרט ויגיד, 'איזה מטומטמים אנחנו, למה אנחנו לא יכולים פשוט לדבר?' שאמא שלי, שבוחרת ביבי, תצא ותגיד, 'איזה דבר זה לשלוח את הילדים שלך למלחמות? ולמה אנשים הורגים אחד את השני בכלל?' היום כולם מבינים שכיבוש זה דבר חרא וכולם יודעים שיש כיבוש, אני לא חושב שיש מישהו שלא היה רוצה לפתור את זה".
אחרי שבוע, ידעיה השתכנעה, אבל גם זה לא גרם לו לחזור, "ואז התחלנו לעשות אודישנים לתפקיד שלי והיה לי קשה. אמרתי, 'טוב, אני אעשה את זה' (צוחק). שלוש שנים אנחנו עובדים על זה, ופתאום ברחתי? ביקשתי מקרן שתבטיח לי דבר אחד: שלא נייצר אנטגוניזם עוד לפני שאנשים ראו את הסרט".
מירי רגב תבוא לראות את הסרט? ביבי יבוא?
"זה לא מעניין אותי. אבל לא, הם לא יבואו".
הם יכתבו בפייסבוק "לא ראיתי את הסרט אבל…"
"לא, זה לא פייר. אני מבקש מהם לא לעשות את זה. הסרט הרבה יותר מורכב, אנשים ישבו וחשבו הרבה שנים מה להראות בו ואיך. לא בא לי שאנשים לא יראו את הסרט כי מירי רגב תגיד שזה 'סרט של שמאלנים', כי זה לא סרט של שמאלנים, זה סרט על המצב שאנחנו נמצאים בו".
אפרופו בחירות מספר 3.
"הבחירות היו לי מוזרות. בחרתי את מה שבחרתי, במקרה הזה לא ביבי, ואני שלם מאי פעם מבחינת הזהות שלי, אבל יש את הרגעים האלה שאני מדבר עם אבא שלי ואז עם חברים והפערים מאוד גדולים ביניהם. אני מוצא את עצמי תמיד באמצע, ואני שונא עימותים.
6 צפייה בגלריה
קיבל את ברכתו של אבא. טסה בסרט 'מאמי'
קיבל את ברכתו של אבא. טסה בסרט 'מאמי'
קיבל את ברכתו של אבא. טסה בסרט 'מאמי'
(צילום: דודי חסון)
"ועוד משהו שהרגיז אותי: ביום הבחירות הסתובבתי בתל־אביב והייתה תחושה כאילו מי שמצביע ביבי הוא טיפש שלא מבין שום דבר מהחיים שלו. 'הפריפריאלים'. זה מכעיס אותי. יש בזה משהו מאוד מתנשא. מצד שני, יש את העניין שהמזרחים חושבים שמי שמצביע למשותפת או לעבודה זה אנשים שלא אכפת להם מהמדינה או שהנאמנות שלהם מוטלת בספק. בקיצור, אנחנו חברה עם הרבה פערים וקרע".
מה השמאל או "תל־אביבים" לא מבינים על מצביעי ביבי?
"בסופו של דבר, 50 אחוז מהדבר הזה שקוראים לו 'בחירות' הוא בכלל על רקע אשכנזים־מזרחים. וזה מתחיל בשנות ה־50, העלייה, זה מעין 'של מי המדינה', או 'אתם דפקתם אותי כשעליתי ועכשיו אני אדפוק אתכם כי אני יכול'. זה כזה. מאוד אמוציונלי".
לוקח את הילדים לסיבוב בתקווה, 'פה אבא גדל'?
"הם באים הרבה להורים שלי. מאוד השתנה שם, יש הרבה פארקים, ויש עכשיו גם את כל העניין של המהגרים. ככה זה בכל שכונה מוחלשת, ריכזו את כולם במקום אחד. אני לא מבין למה המדינה לא נתנה לכולם לשאת בדבר הזה. אני באופן אישי הייתי מוכן להתחלק שגם בשכונה ובבניין שלי עכשיו יהיו מהגרים עד שיימצא פתרון. האנשים שאיתם גדלתי מרגישים מופקרים. נטושים. כל הצביון של השכונה השתנה, זה לא פשוט להם. יכול להיות שאני עוד אחזור לשכונה לגור בה. אני צריך אותה, פעם בשבוע אני צריך להסתובב שם קצת ולהרגיש, זה הבסיס שלי. המקומות והעוגנים עדיין נמצאים שם. כשאני מדמיין את הילדים שלי בעוד כמה שנים, הם לא יירדו למטה לשחק. לא הייתי מחליף היום את החוויה שלי מהשכונה. עם כל המורכבות".
היום הוא גר במרכז תל־אביב עם אשתו נועה קרם, אמנית, והילדים נור בת חמש ונח בן שלוש, ממש מעל בית הספר לאמנויות, ושומע את הצלצול בבית. "בכיתה ה' הגעתי לשם לשיחה עם המנהלת, אחרי שעברתי את המבחנים במשחק ובתיאטרון, שיחקתי אז בטלוויזיה החינוכית ב'קריאת כיוון'. היא שאלה לאיזה מוזיקה אני מקשיב בבית. אמרתי שאני שומע עפרה חזה, נתי לוי וישי לוי. שניים מתוך השלושה היא לא הכירה. חזרתי הביתה ואז קיבלנו מכתב שלא התקבלתי לבית ספר. עוד כמה שנים הילדים שלי אמורים ללמוד בבית ספר הזה. איך אני אמור להרגיש? להגיד 'ניצחתי'? להגיד 'הפסדתי'?
"עד שלב מסוים הרגשתי מתחזה, אולי תמיד אני ארגיש ככה. על הנייר יועד לי להיות עבריין או אלכוהוליסט או נרקומן או עובד כשכיר, וזה לא קרה. וזה בסדר שיש בך כל מיני צדדים, למדתי להשתמש בזה. אני קצת קומבינטור, אני לא פראייר. בבית ספר, עם ה־ADHA שלי, מצאתי דרכים לקמבן ולשרוד. גם היום אני משתמש במוזיקה באותה קומבינה. לוקח דברים שהם יותר ג'אזיים ופאנק, ומצד שני את המזרחיות והערביות, אני משתמש בכל המכלול הזה לטובתי".
והמכלול עובד. אחו־שרמוטה עובד. טסה פחות בעניין של להניף דגלים, להתעסק בזה באופן מוצהר, הפרויקטים שלו מדברים בעד עצמם. למשל, סיבובי ההופעות בחו"ל עם הכוויתים, פרויקט שהתחיל בחומרים ישנים שמצא של סבא שלו ואחיו, דאוד וסאלח אל־כוויתי, שהיו מוזיקאים גדולים בעיראק. אם לשפוט מהתגובות ברשת לשירים, השלום כבר כאן. "תודה שהחזרת את המורשת", כותבות לו ביוטיוב מעריצות בחיג'אב. "ניגשים בהופעות מלא חבר'ה צעירים מבגדד", טסה מספר. "באחת ההופעות הגיעו סבא, אבא ובן, עיראקים, שלושה דורות. מגיעים גם מלבנון, ממצרים, זה כיף. לפני 30 שנה היו טילים על שכונת התקווה, והנה עוד שנייה אנחנו והעיראקים מתקרבים. תקראי לזה תמימות, אבל עוד כמה שנים, 10־20־30, יהיה פה הרבה יותר טוב מהבחינה הזאת. אני יודע את זה".
רומנטיקן, אבל עם כל ההישגים, טסה מתחיל כל יום מחדש, דף נקי. "אני משתדל לכתוב כל יום שיר. אני צריך ליצור כדי להרגיש שעשיתי משהו. כמו פועל. כשיוצא יום עם שיר טוב אני עף".
וביום שכתבת שיר לא טוב?
"אני אהיה עצוב. אני צריך כל הזמן מבחוץ לדעת שאני טוב. זה דבר נוראי, אני לא כל כך אוהב את זה".
6 צפייה בגלריה
''אני צריך כל הזמן לדעת שאני טוב''. טסה בהופעה
''אני צריך כל הזמן לדעת שאני טוב''. טסה בהופעה
''אני צריך כל הזמן לדעת שאני טוב''. טסה בהופעה
(צילום: אבי רוקח)
זה תופס גם על שירים ישנים? אם מישהו ברחוב יבוא ויגיד שהוא מת על 'לולה'.
"לא, לא, זה לא מחזיק. אני לא יודע אם אני עדיין טוב כמו שהייתי פעם. אני מרגיש שיום אחד זה ייגמר. המוזיקאי הכי גדול, חוץ מכל מיני מוצרטים ובטהובנים, נגיד פול מקרטני, הוא היום כמעט בן 80, ואפילו האלבום האחרון שלו - הבן־אדם כותב שירים טובים. עזבי שגם היו דברים פחות טובים, אבל אחר כך היו דברים טובים, והייתי רוצה כזה, בפנטזיה. שזה לא ייגמר. והמציאות, כשאני מסתכל עליה, ברוב המקרים זה נגמר בגיל 60 כזה, 60 וקצת".
אז נשאר לך…
"לא הרבה, אני סופר. 17 שנה".
יש לך טבלת ייאוש?
"משהו כזה, בראש, קצת. אני במרדף להספיק".
מה המטרה?
"להשאיר פה משהו. יש לי שני ילדים ואני רוצה להשאיר מאות של שירים".
ואם אגיד לך שכבר השארת?
"אני לא מאמין שהשארתי משהו. אולי אני גם משקר לעצמי, ואוקיי, אפשר להגיד שהשארתי, יאללה תתקדם, תתעסק בנדל"ן. אני גם רוצה שיגידו לי שאני טוב ולהוכיח לעצמי, יש לי חוסר ביטחון תמידי שאני לא שווה ולא מספיק. אני רוצה שכולם יאהבו את הדבר האמיתי שאני אוהב".
עם 'איגרת אל הילדים', אלבום יפהפה שהלחין למילים של המשורר אלי אליהו, זה לא קרה. "האלבום הזה נכשל בצורה… לא יודע מה חשבתי לעצמי! אולי הייתי בסוג של מאניה, אבל הייתה לי תחושה שזה הולך לעשות משהו, ושאנשים יקשיבו לזה ויאהבו".
אולי גם קצת רצית להיות "האיכותי שמביא לכם שירי משוררים"?
"כן־כן (מחייך), הרבה זמן לא עשו שירי משוררים. ואז התחלתי לשאול את עצמי שאלות כי זה לא עבד. מה אני עושה עכשיו? ניגנתי בכל מיני אירועי התרמה רק עם גיטרה, והבנתי שאם שירים לא עובדים רק עם גיטרה, אין להם שום משמעות. היום קצת מתחילים הפוך, קודם ההפקה ואז שמים עליה מילים. המון מהדברים שאני שומע היום, אני מנסה לדמיין רק עם גיטרה, וזה לא קורה.
"יש מקרים שבאים אנשים לאולפן, לא אגיד שמות, 'כנס ליוטיוב לככה וככה, אני רוצה שיר כזה'. זה פלילי בעיניי. זה משהו שבחיים לא אעשה, למה לעשות משהו שכבר יש? אם היית עושה בלי רפרנס, היה יוצא משהו חדש לחלוטין".
ואז נולד המופע האקוסטי. "פחדתי מאוד לעשות את זה, ממש רעדתי לפני שעליתי לבמה. במופע אקוסטי יש הרבה שקט בין השירים וגם בשירים, ופחדתי להיות באזורים של שקט. חוץ מזה, אני המספר סיפורים הכי גרוע בעולם. אני מתחיל לספר משהו וישר רוצה שייגמר הסיפור. ופה מצאתי את עצמי גם טיפה מדבר, סיפרתי סיפור אחד או שניים. אני לא אוהב שינויים, זה מערער אותי, אבל זה שזה קורה ולא פירק אותי, זה משהו מאוד חשוב שלמדתי".
תגיד, אתה עוד בקשר עם רדיוהד?
"כן, אנחנו נפגשים הרבה. לא עם תום (צוחק). ג'וני (גרינווד) ושרונה (קטן, אשתו - א"ב) באים להופעות שלי, כשהם כאן אנחנו נפגשים ומשמיעים אחד לשני דברים. כשרדיוהד היו פה הלכנו לשתות בבר ביפו, לשמוע מוזיקה מזרחית ערבית אותנטית - מה אני יכול למכור למישהו מערבי? רוקנרול? זה מה שיש לנו להציע. הם מאוד נהנו, אבל תוך עשר דקות באו 20־30 צלמים. הרס לנו את הערב, הרגשתי רגע מה זה להיות סטאר כזה".
6 צפייה בגלריה
''ממש פחדתי לעשות את זה''. טסה במופע אקוסטי
''ממש פחדתי לעשות את זה''. טסה במופע אקוסטי
''ממש פחדתי לעשות את זה''. טסה במופע אקוסטי
(צילום: שלומי פינטו)
היית גם רוצה לנסות בחו"ל?
"אני לא חושב שעשיתי טעויות בחיי, אבל יש דבר אחד שהייתי צריך לעשות: אחרי שניגנתי בתוכנית של יצפאן ב־2006, הייתי צריך לנסוע לשנה־שנתיים לאנגליה. היה לי כסף וזמן, הייתי צעיר, ולא עשיתי את זה, וזה קצת חבל לי. גם קיבלתי הצעה בשנת 2000 מהמפיק הכי גדול בארץ לעבור לצרפת עם חוזה. נבהלתי ואמרתי לא. עד היום הוא רואה אותי ברחוב ואומר לי, 'אתה האמן היחידי בעולם שרציתי ואמר לי לא'".
טוב, עכשיו גם יש קורונה, עדיף להישאר בבית.
"זה מבאס ברמת ההופעות. הופעות שלנו בברלין, בצ'כיה ובהונגריה בוטלו, ומן הסתם לא אטוס אם ממליצים שלא. חוסר הוודאות מטריד אותי יותר מהמחלה עצמה. לא שיניתי הרגלים, אבל אני חרד ממצב המשק יותר ממצב הבריאות. אם יכניסו אותי לבידוד, אני אהיה באולפן ואקליט".
לפני חודש מלאו לו 43, ועכשיו הוא מפחד מדברים אחרים לגמרי.
כמה פעמים ביום אתה חושב על המוות?
"בשנים האחרונות התחלתי לחשוב על זה הרבה. לפני גיל 40 כנראה התעסקתי בזה באופן לא מודע, ועכשיו אני מתעסק בזה במודע. פעם זה היה לשתות הרבה, סוג של הרס עצמי, פחד ממערכת יחסים יציבה, משקט. רציתי לחיות בכל הכוח וחייתי בכל הכוח. באיזשהו שלב התעייפתי, חיפשתי משהו אחר. עכשיו אני במקום טוב ויציב עם המון אהבה, זוגיות וילדים, ופתאום יש לי הרבה מה להפסיד ואני לא רוצה שזה ייגמר. כשטוב לך אחרי שהרבה שנים חיפשת את הדבר הזה, פתאום אתה מפחד.
"במקומות כמו מוזיקה, תיאטרון, טלוויזיה, מוזיקה, יש את הפערים האלה בין להיות סופרסטאר לבין לא להיות כלום. מה שאתה מקבל מבחוץ מאוד־מאוד חזק. יום אחד אתה מופיע מול עשרת אלפים איש, ויום אחר כך אתה קם בבוקר והכל רגיל. מאז שיש לי ילדים ומשפחה, אני לא נותן לפערים האלה כמעט מקום. פעם, אחרי הופעה, מרוב אדרנלין הייתי יוצא ושותה, חוזר בבוקר, ועכשיו נגמרת ההופעה, מורידים אותי מהוואן בבית, אני שם את הראש במיטה והולך לישון, וקם בבוקר לאותו דבר. הולך לשחות. זה מיישר אותי".
כמה כסף הוצאת בחיים על טיפולים?
"אני מאמין שהוצאתי יותר מחצי מיליון שקל על טיפול. נגיד פעם בשבוע, בממוצע. פעם זה היה 200 שקל, תעשי חישוב. עכשיו אני בטיפול פעם בשבועיים. אני צריך מסגרת, לא יכול להרגיש שאני באוויר".
20 שנות טיפול. מה למדת על עצמך?
"לא הרבה, האמת. למדתי לחיות עם עצמי בשלום. וגם לקבל את הסביבה כמו שהיא. היום אגב אני הרבה פחות חרדתי".
איך אתה מסתדר כאבא?
"אני אבא גרוע בקטע הזה", הוא צוחק. "הייתי ביום הולדת לפני כמה ימים עם הבן שלי. כל ההורים עומדים בצד עם בירות ומדברים ביניהם, ורק אני כמו איזה סאקר מהבהלה, רודף שעה אחרי הילד, מוודא שהוא לא יחליק, שלא יגידו לו משהו, שלא ייעלב. אז הלכתי לקחת בירה גם".
והצלחת להירגע?
"לא (צוחק). אבל לפחות עשיתי את הפעולה. מהבחינה הזאת, זה לא עובר החרדות, זה זז. לילדים, למשפחה. דאגה לפרנס, להיות אבא מספיק טוב, לדאוג שיהיו הופעות. הכל קיבל אריזה חדשה.
"אני כל הזמן שואל את עצמי איזה אבא אני. יש קצת עניין עם גבולות. אני מאפשר להם יותר מדי. נגיד אני אומר להם 'לא' והם מתחילים לבכות, זה ממש קשה לי. קשה לי לראות אותם במצבים שהם לא פשוטים להם. זה לא טוב, שיתמודדו. יכול להיות שאני רואה כל הזמן אותי בהם, ואז זה דופק את הכל באופן מסוים, ובכי שלהם הוא לא כזה מצוקתי, זה בסדר, שיבכו. אבל אני חושב תמיד עליי אם הייתי בוכה במצב הזה, זה היה נראה לי מלא בפחדים ובחרדות, ולא רוצה לתת להם להרגיש לבד, כי אני הרגשתי כל הזמן לבד בתור ילד, חשבתי כל הזמן שיש שדים אבל לא אמרתי לאף אחד שאני מפחד".
6 צפייה בגלריה
אסיר תודה. עם אשתו נועה
אסיר תודה. עם אשתו נועה
אסיר תודה. עם אשתו נועה
(צילום: אלבום פרטי)
אתה אומר להם שאתה אוהב אותם?
"כל הזמן, כל יום לפחות שלוש פעמים. נורא־נורא. הילדה שלי כבר אומרת לי, 'כן־כן, אבא, אני יודעת מה אתה רוצה להגיד לי'. נגיד אני אומר לה, 'נור־נור', 'כן־כן, אבא', כאילו, אתה חופר".
וכאדם חרדתי, איך זה להיות בזוגיות?
"בחצי שנה הראשונה כל החרדות היו שם: היא אוהבת אותי? לא אוהבת אותי? כמה היא אוהבת אותי? אולי היא אהבה את האקס שלה יותר? והאם מגיע לי שיאהבו אותי ככה? הרבה שנים לא האמנתי שאוהבים אותי, כי לא הרגשתי שאני ראוי לאהבה. למדתי שנועה ממש אוהבת אותי", טסה מחייך, "ולמדתי לקבל את זה. זה פתח בפניי ערוץ חדש ומדהים. אני ממש אוהב אותה ואסיר תודה על זה שהיא אוהבת אותי".
היית כותב היום, "נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה"?
"לא. עכשיו יש לי ילדים. זה גם לא יפה להגיד 'נשים פצועות'".
מה זה בכלל 'נשים פצועות'?
"כמו שאני הייתי. פצוע, בודד, שיכור, מדוכא ומחפש להתנחם באיזה לילה כזה או אחר".
אבל אתה שר את זה בהופעות.
"בטח, אבל אם אני רואה ילדים בקהל אני אומר, 'נשבר, אבל עדיין אוסף נשים פצועות בסוף הלילה'. לא נעים לי להגיד את המילה 'זין' בהופעת צהריים לילדים שבאו לשמוע 'אני רץ' וכל מיני כאלה. לא נוח לי. אבל לא תמיד".
תן לי יום בחיי דודו טסה.
"קם בחמש ורבע, חמש ו־40 אני במים, שש ו־20 שותה קפה, מוריד את הכלבה, עוזר עם הילדים, סנדוויצ'ים, לפעמים אני לוקח אותם למסגרות ולפעמים נועה. בעשרה לשמונה אני באולפן ומתחיל לעבוד. לפעמים אני דופק שנ"צ של חצי שעה, חוזר בארבע וחצי הביתה, והולך לישון בעשר, לפעמים לפני".
בקיצור, נהיית בורגני.
"נהייתי איש משעמם (צוחק). אבל אני יוצא פעם בשבוע, להרגיש שאני חי. האמת שנורא טוב לי, לא מרגיש שחסר לי משהו. אני חי משיר לשיר אני חושב, באמת. מחכה לרגע שייצא לי שיר יפה, ושומר על הבית שלי ועל מה שיש לי".
פעם פחדת מהשיעמום הזה.
"מאוד, עשיתי הכל כדי לא להיות בזה, רק להרוס. בזוגיות, יציאות, בילויים. הכנסתי הרבה רעש, הרעש ערב לי. הייתי זז כי חשבתי שאני לא מספיק מעניין. פעם פחדתי מאוד להשתגע, זה הרגש הכי חזק שהיה לי מגיל צעיר, ואני חושב שעם הילדים זה קצת נרגע אצלי. אתה גם צובר ניסיון, רואה שאתה יוצא ממצבים ושאתה מצליח. הצלחת, ניצחת. זה נותן לך ביטחון".
יש לנו כותרת, התבגרת.
"(צוחק) תראי כמה שערות לבנות!"
פורסם לראשונה: 08:31, 13.03.20