זה יותר מידבק מהקורונה
במוקדם או במאוחר ניכנס כולנו להסגר וניאלץ להתמודד בבית אטום עם המשפחה, החרדה הגוברת ותחושת ההחמצה. אבל קצת אהבה וגם זה יעבור
האתגר של כולנו, וזה אתגר גדול מאוד, הוא לאהוב את האנשים שאיתם נהיה תקועים בשבועות הקרובים. לאהוב אותם, להיות טובים אליהם, ולשמוח בחברתם. לכאורה זה קל, כי אלה האנשים שהכי קרובים אלינו בחיים – בני זוג, ילדים, הורים, אחיות ואחים. אבל זה ממש לא קל, משלוש סיבות חשובות: דלתיים סגורות, חרדה קיומית, ותחושה כואבת של החמצה.
- לכל הטורים של פרופ' יורם יובל – לחצו כאן
דלתיים סגורות
בואו נתחיל מהסיבה הברורה ביותר – אנחנו תקועים עכשיו עם האנשים הקרובים אלינו, בלי אפשרויות מילוט. קבלו תרגיל מחשבתי קצר: אתם מוצאים את עצמכם בתוך חדר נעים ונוח שאין בו חלונות, והדלת שלו נעולה. אתם לא לבד שם, יש איתכם עוד כמה אנשים. לא חסר לכם כלום, אבל בהדרגה מתברר לכם שאתם תקועים שם לנצח זה עם זה – אתם בבידוד כפוי, מוחלט ואינסופי. אף אחד לא יבוא לחדר, ולעולם לא תוכלו לצאת ממנו. ברוכים הבאים לגיהינום.
המחזה של סארטר "בדלתיים סגורות", שעשיתי לו עכשיו ספוילר וסיכמתי את העלילה שלו, הוא המקור לאחד המשפטים המצמררים ביותר שנכתבו אי פעם – "הגיהינום הוא הזולת". האנשים שסגורים יחד בחדר שבו מתרחשת כל עלילת המחזה מבינים בהדרגה את האמת הנוראה: השהות האינסופית שלהם יחד היא לא מקרה, אלא עונש מושלם ואכזרי על כל החטאים שעשו בחייהם.
אנחנו חיות חברתיות. אבל גם חיות חברתיות צריכות חופש זו מזו מדי פעם, וזה נכון במיוחד כשמדובר בילדים. המין האנושי התפתח במשפחות מורחבות – כמה דורות של קרובים מדרגה ראשונה, שנייה ושלישית שגרים יחד, וחולקים ביניהם את משימת גידול הילדים. אבל במאה השנים האחרונות עברנו לחיים במשפחות גרעיניות, שבהן נטל גידול הילדים הפך להיות משחק סכום אפס בין שני הורים מותשים.
המחשבה על שהות ללא מוצא בתוך חלל קטן עם כמה ילדים שאנחנו אחראים עליהם 24/7 היא מחשבה מעוררת חלחלה, לכל הדעות. וזה מביא אותי לסיבה השנייה שהופכת את האהבה בימי קורונה לאתגר אישי ולאומי שכולנו ניצבים בפניו, ונדרשים להתמודד איתו בהצלחה – החרדה.
נפגעי חרדה
השבועות הקרובים הולכים להיות מאתגרים במיוחד, והרבה מן האתגר קשור לחרדה שלנו מן הלא-נודע. חרדה היא מחלה מידבקת, הרבה יותר מקורונה. נכון להבוקר (יום ו'), פחות מ-200 ישראלים אובחנו כנדבקים בנגיף הקורונה. זה מספר לא גבוה במיוחד, אבל יותר מתשעה מיליון ישראלים כבר לקו בחרדה בגלל הנגיף. במילים פשוטות וברורות, כולנו נפגעי חרדה.
חלק מן החרדה נובע מסיבות מוצדקות – מגפת הקורונה מסוכנת, בייחוד לזקנים ולחולים שבינינו. אבל המדיה והרשתות החברתיות מגבירות את תחושת הסכנה הזאת, מהדהדות אותה, ומוציאות אותה מפרופורציות. כך עושה בכישרון גדול גם ראש הממשלה שלנו. בנימין נתניהו הצליח לנפח ולהאדיר את מצב החירום הלאומי, למנף אותו לצרכיו, ולנצל אותו לקאמבק שלטוני מרהיב.
וזה מביא אותי לסיבה השלישית שבגללה האתגר שלנו, לאהוב את מי שיימצאו בקרבתנו בשבועות הקרובים, יהיה קשה כל כך: FOBO.
תחושת ההחמצה
FOBO – Fear of a better option, היא קללת החיים הווירטואליים והרשתות החברתיות. זוהי תחושה כואבת של החמצה, שנובעת מן ההרגשה שהחיים דפקו אותנו – היינו יכולים לבחור טוב יותר משבחרנו, והיינו יכולים לקבל קלפים טובים יותר מאלה שהחיים העניקו לנו.
בימים שבהם אנשים הכירו מקרוב את מציאות החיים של קומץ חברים ומכרים, היה קל יותר להאמין ולהבין שכולם פחות או יותר כמונו. אבל המרחב הווירטואלי הפך את המציאות שלנו לריאליטי. הוא מציג בפנינו שוב ושוב על המסכים את החיים הנוצצים והיפים של כולם – כולם חוץ מאיתנו.
זאת תחושה כוזבת ומתעתעת, אבל יש לכולנו בתוך הנפש מנגנונים רבי עוצמה שהופכים אותנו לקהל יעד נפלא למניפולציות רגשיות. אני מתכוון כאן לא רק לחרדה ולשנאה, אלא גם לקנאה. התקשורת שלנו עם העולם החיצון תהפוך בשבועות הקרובים להיות וירטואלית יותר משהייתה אי פעם. אנחנו נראה שוב ושוב את חייהם הנפלאים של האחרים – אלה שהבית שלהם מסודר, בן הזוג שלהם חטוב ומואר ושמח, הילדים שלהם מחונכים, והם עושים בהתלהבות ובקלות דברים מגניבים בימי הקורונה הבאים עלינו לטובה.
אז אל תאמינו לחיים הווירטואליים האלה שאתם רואים במסכים. כולם מטפסים על הקירות, ממש כמוכם. כולם, גם מצביעי הליכוד, יודעים שראש הממשלה שלנו שקרן ואגואיסט. וכולם מפחדים כמוכם מן המחלה הלא מוכרת, אף שהולך ומתברר שהיא לא תסכן ילדים שלכם – וכנראה גם לא .את מי שמתחת גיל 50.
בשורה התחתונה נעבור גם את זה. אפשר להמשיך לאהוב.
office@yovell.co.il
לפנייה לכתב/ת 
