שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    הדרך המהירה להפחית לחצים

    לסופרת ענת קלו לברון יש בשבילכם את שיטה להרגיע את עצמכם בימים הלחוצים שעוברים על כולנו, ויותר חשוב - להצליח להכיל גם את הבהלה של הילדים ולעזור להם להתמודד איתה

    שלשום התעוררתי מבוהלת. הרגשתי איך המציאות סוגרת עליי, או יותר נכון איך הקורונה מנצחת אותי רגע לפני שהיא באמת ניצחה אותי. התקשרתי לחברה וניסיתי לשכנע אותה לבטל מפגש חברות שהיא עושה והיא בתגובה אמרה: "מצחיק אותי איך דווקא את, שאומרת שכולם סתם נכנסים לפאניקה, בסוף כזאת היסטרית". הרגשתי את הכעס מבעבע אבל שתקתי.

     

    אחרי זה, כשביקשתי מהמתבגרת לא לנסוע ברכבת, היא הסתכלה עליי בבוז ושאלה "ממתי נהיית כזאת לחוצה?". וככה מצאתי את עצמי לא רק מבוהלת מהמציאות אלא גם רותחת על החברה שלי, כועסת על הבת שלי ובעיקר מאוכזבת מעצמי. כי אם יש שני דברים שאני לא יכולה לשאת להיות זה היסטרית או לחוצה.

     

    התקף חרדה

    מתי זה התחיל? כמו כל דבר אחר, בילדות. הפעם הראשונה הייתה כשעמדתי בגיל חמש במקלחת. אבא שלי ניסה לפתוח לי את הקשרים בשיער עם מסרק. בכיתי שהוא מכאיב לי ובלי כל הודעה מוקדמת, ככה זה בדרך כלל עם סטירות, הוא נתן לי סטירה עם המסרק ואמר לי לשתוק.

     

    ענת קלו לברון (צילום: רמי זרנגר)
    היסטרית או לחוצה?(צילום: רמי זרנגר)

    בואו ננסה להבין מה זה עושה לילדה וליכולת שלה לתקשר את הרגשות שלה. הפעם השנייה שאני זוכרת (סביר להניח שיש עוד כמה פעמים מודחקות) הייתה כשצרחתי תוך כדי התקף חרדה. זה היה בכיתה ט', כשהבנתי שאני עומדת להיכשל במבחן בהיסטוריה. אבא שלי, שבאמת היה אדם מדהים - אבל כמו שאנחנו למדים עם מעט מאוד יכולת להכיל רגשות מאמללים - נתן לי שוב סטירה, הפעם בלי המסרק, כשהפעם הוא אמר "את לא תהיי היסטרית כמו אמא שלך". וזהו, בזה זה נגמר.

     

    אין לנו מושג כמה כוח יש למילה, ועל אחת כמה וכמה לסטירה של אבא דומיננטי בבית פטריארכלי. בשנייה אחת הרגתי את ההיסטרית ויצרתי את החזקה, זאת שלא נשברת, זאת שעילאית ומתנשאת, זאת שלא מבינה ממה כולם עושים עניין, כולה קורונה.

     

    זה בסדר לבכות

    מאז, בכל פעם שבכיתי מצאתי סטטיסט בהצגה שלי שיגיד לי שזה לא בסדר שאני בוכה. זה הזמן להסכים על דבר אחד: כל סטטיסט שמתארח במציאות שלנו הוא השתקפות של התודעה שלנו. אני אגיד את זה שוב, כי מדובר בחדשות קשות לעיכול: כל סטטיסט שנמצא במציאות שלנו הוא רק השתקפות של התודעה שלנו. כלומר, אם התודעה שלנו לא תחשוב בעצמה את מה שהסטטיסט אומר, יקרה אחד משלושה דברים: או שהסטטיסט לא יהיה קיים, או שהוא לא יזיז לנו ובמקרה הטוב ישעשע אותנו, או שלא נבחין בו.

     

    לטורים הקודמים:

    מה עושים כשהמציאות הורסת את התוכניות?

    התרגיל שעוזר לשחרר את הפחד מכישלון

    השאלה שעוזרת לי להיות אמא יותר טובה

     

    מכיוון שהתודעה שלי ממש חשבה את אותו הדבר בכל פעם שבכיתי, מצאתי איזשהו סטטיסט שיגיד לי שזה לא בסדר שאני בוכה. כשאבא שלי קיבל שטף דם במוח, זאת הייתה אמא שלי שברגע שהגעתי לבית החולים אמרה לי לקחת את עצמי בידיים כי חוץ ממני אף אחד לא בוכה פה.

     

    כשהבת שלי חלתה בסרטן, זאת הייתה האחות האחראית במחלקה שאחרי 48 שעות שבהן לא הפסקתי לבכות ניגשה אליי ואמרה "יותר בחיים הבת שלך לא תראה אותך בוכה", והיום זה כבר מלא חברים וקוראים שבכל פעם שאני משתפת אותם בקושי אמיתי שלי לא מאמינים: "את?"; "את נשברת?", "את לא מאמינה בעצמך?", "את מפחדת?"

     

    אישה עם ידיים על הפנים (צילום: shutterstock)
    להכיל את הרגשות של עצמנו(צילום: shutterstock)

    בכל פעם מחדש כשאחד הרגשות האלה עולה אצלי או אצל הילדים שלי אני נבהלת, ובדיוק כמו ההורים שלי גם אני לא נותנת מקום לא לרגשות המאמללים שלי ולא לרגשות המאמללים שלהם. ואיך שמישהו מאיתנו מתחיל להיבהל אני מנסה להפסיק את הבהלה בכל מיני דרכים - להגיד "ציפור ציפור" כדי שנחשוב חיובי, להתרכז בטוב, לזכור שגם זה יעבור ושתכל'ס הכל בראש. וזה לא שכל השיטות האלה לא טובות, אבל במקרה של אזעקת אמת יש שיטה אחת שהיא היעילה מכולן, העמוקה מכולן והאפקטיבית מכולן.

     

    השיטה הזאת היא להיזכר שגם היום, כשאנחנו גדולים והורים בעצמנו, מי שבעצם נבהלת, מי שבעצם עצובה, מי שבעצם רוצה לבכות ומחכה למבוגר אחראי שיציל אותה זאת הילדה המתוקה שאבא שלה האהוב והגיבור נתן לה סטירה.

     

    רק שבמקום להמשיך ולתת לה שוב ושוב את אותה הסטירה, בניסיון להניא אותה מלהרגיש - מה שצריך זה לעשות בדיוק הפוך. לחפש את הילדה שבתוכנו ולתת לה את כל הלגיטמציה לבכות. להגיד לה שהיא בוכה בצדק, שהיא מבוהלת בצדק. שזה באמת לא כיף התקופה הזאת, ולגמרי אפשר להבין את הבהלה שלה. וזהו, לא לעשות יותר כלום, ואני מבטיחה שיהיה שקט על פני תהום. אני מבטיחה שבאורח פלא אחרי חצי שעה הילדה הזאת תרגע, והאישה והאמא שאני אוהבת תחזור לעצמה.

    .

    תכל'ס: כדי שנהיה מסוגלים להכיל את הרגשות של הילדים שלנו, לתת להם לגיטימציה ולהסביר להם שמה שהם מרגישים זה ממש בסדר, אנחנו חייבים קודם כל להצליח להכיל את הרגשות של עצמנו ולתת לעצמנו לגיטימציה להיות אנושיים ולהרגיש את מה שאנחנו מרגישים.

     

    ענת קלו לברון , סופרת ומרצה, מחברת הספר "תכל'ס - איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אפרת אשל
    להסביר לילדים - שמה שהם מרגישים זה בסדר
    צילום: אפרת אשל
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים