שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    השאלה שעוזרת לי להיות אמא יותר טובה

    כשענת קלו לברון הייתה בת 16 היא מחקה עם טיפקס את הציונים בתעודה, וכשהפכה לאמא הבטיחה לעצמה שתקבל את ילדיה בדיוק כמו שהם. אז למה היא שכחה מכל ההצהרות כשבתה קיבלה הערה מהמורה, ואיך בכל זאת הבינה שאפשר גם אחרת?

    אחד הזיכרונות שהכי מעציבים אותי הוא - אני בת 16, יושבת במגרש חניה שאני לא מכירה, מאחורי אוטו של מישהו שאני לא מכירה, עם ניירות טיפקס שבימים ההם היו עוזרים למחוק אותיות שהודפסו במכונת כתיבה, מזייפת את התעודה הכושלת שזה עתה קיבלתי, כדי שההורים שלי לא יגלו כמה מצבי הלימודי באמת נורא.

     

    מבחינתי, הזיכרון הזה לא עצוב בגלל הציונים או בגלל הזיוף, אלא דווקא בגלל הבדידות. למה לעזאזל נערה בת 16 צריכה לפחד לחזור הביתה, צריכה להתבייש בציונים שהיא מביאה וצריכה להרגיש אשמה שהיא לא מצליחה למצות את הפוטנציאל שלה?

     

    לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    כשנולדו ילדיי היה לי ברור דבר אחד - הילדים שלי מושלמים, בלי כל קשר לתלמידים שהם יהיו. סיפרתי לעצמי שמצדי הם יכולים לא ללכת לבית הספר, לאחר לבית הספר, לא להכין שיעורים ולא ללמוד למבחנים. אז סיפרתי. במציאות היכולת שלנו להשתחרר ממה שראינו בבית, מבלי שנעשה עבודה על עצמנו, מבלי שנכיר את עצמנו, מבלי שנשאל את עצמנו מי ומה אנחנו רוצים להיות, היא מאוד גבולית, שלא לומר אפסית.

     

    אנשים בריאים (צילום: shutterstock)
    מושלמים בדיוק כמו שהם(צילום: shutterstock)

    יום אחד מצאתי את עצמי עומדת מעל הקטנה ושואגת עליה בגלל הערה שהיא קבלה מהמורה. היא היתה בת שבע, אני הייתי אמורה להיות אישה מוארת שעברה אין סוף קורסים וסדנאות, ובכל זאת, כשהיא הראתה לי את ההערה, הרגשתי שנכשלתי, שהייתי רכה מדי, שנתתי אצבע ולקחו לי את כל היד ושניצלו את טוב לבי.

     

    ברגע אחד שכחתי מכל מה שהבטחתי, ברגע אחד השתלטו עלי הדפוסים שהיו צרובים עמוק בתודעה והסתכלתי עליה במבט מצמית ושלחתי אותה לחדר כדי שתחשוב טוב טוב על המעשים שלה. כשנכנסתי אליה אחרי חצי שעה ציפיתי לראות אותה מתייסרת ומצטערת אבל במקום זה ישבה שם ילדה ושיחקה בשוויון נפש בטלפון שלה. שם איבדתי את זה והתחלתי לשאוג בלי שליטה.

     

    קראו עוד:

    "מרגישה שאני במשימה לכל החיים"

    החלטות שישדרגו את שנת הלימודים

    "במשך שנים לא העזתי לומר שאני 'רק' אמא"

     

    היום, כשאני נזכרת בזה, אני באמת לא מבינה מה היה לי לשאוג על היצור המתוק הזה, מה כל כך הפחיד אותי בהערה או בזה שהיא לא מתרגשת מההערה. אבל זה בדיוק העניין - שלמחשבה אין כל קשר לאירוע הזה. הנפש שלנו היא כמו שדה מוקשים, וכשמישהו דורך על המוקש, אנחנו מתפוצצים.

     

    שאגתי ושאגתי אבל אז המתוקה הזאת, שבתפיסה שלי לא יכלה להרגיע אותי בשום דרך, הסתכלה לי בעיניים, ובלי להתבלבל אמרה: "ילדה לא אמורה לפחד מאמא שלה". וזהו, בשניה היא הזכירה לי הכול, את כל מי שלא רציתי להיות, את כל מי שכן רציתי להיות, את כל כמה שהיא חכמה וכמה חסר תועלת זה להתעצבן בגלל הערה שהמורה כתבה.

     

    לא מתרגשת מהערה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    לא מתרגשת מהערה(צילום: shutterstock)

    לבחור מה אני רוצה להיות

    כשהתחלתי את צעדיי הראשונים בכל מה שנוגע להתפתחות וצמיחה, הגעתי לקורס שהמילה השלטת בו היתה "הוויה". עד אותו יום לא שמעתי את המילה הזאת, אבל מרגע שהבנתי איזה כוח יש להוויה שלנו, ואיזה כוח יש ליכולת שלנו לבחור מי אנחנו רוצים להיות, היא הפכה להיות אחת המילים השגורות בפי.

     

    על מנת לסבר את האוזן, הוויה היא פשוט שם עילאי ומתנשא לאנרגיה, למצב רוח, למצב התודעתי שלנו, למה שקורה כשאנחנו נכנסים לחדר. מכירים את זה שמישהו נכנס לחדר והמקום מתמלא באנרגיה ואור? או הפוך - האנשים האלה, שמורידים את כל האנרגיה לסובבים אותם? זאת הוויה.

     

    מכירים את זה שיום אחד הכול הולך לנו, כולם אומרים לנו כן, כולם שמחים לקראתנו, כולם רוצים לעזור לנו, ולעומת זאת הימים האלה ששום דבר לא הולך לנו, שכל מה שאנחנו מנסים לא מצליח וכולם אומרים לנו לא? פעם חשבתי שזה מזל היום אני יודעת שזו הוויה.

     

    ומכיוון שהמנחה של הקורס הבינה דבר או שניים ביכולת שלנו לשנות ולהכניס הרגלים חדשים לחיינו, היא ביקשה שבכל בוקר, במקום לבחור בגדים או לבחור בושם, פשוט נבחר מי אנחנו רוצים להיות. בכל בוקר נשאל את עצמנו את מי אנחנו רוצים שהעולם יפגוש. כמה פשוט, ככה פורץ דרך.

     

    חלום (צילום: shutterstock)
    החלטת כבר איך יראה היום שלך?(צילום: shutterstock)

    במשך חודשיים הייתי בוחרת הוויות בכל בוקר, מספרת לילדים שלי איזה הוויות בחרתי ועפה על התוצאות שהשגתי. לפעמים בחרתי להיות שמחה, לפעמים בחרתי להיות רגועה, לפעמים בחרתי להיות ממוקדת ובכל פעם מחדש נדהמתי לגלות איך העולם משתנה בהתאם להוויות.

     

    אחרי חודשיים, כשהקורס נגמר, האמנתי שאני כבר מספיק מאומנת ומיומנת ושאין צורך שאמשיך לבחור הוויות. אבל אז התפוצצתי, והבת שלי אמרה שילדה לא צריכה לפחד מאמא שלה, וברגע אחד הזכירה לי שאין דבר כזה מספיק מיומנת, שיש דרך ויש עבודה ובשביל לשמור על עצמי כדאי שאבחר הוויה.

     

    מאז בכל יום אני שואלת את עצמי איזו אמא אני רוצה להיות ולאיזו אמא הבת שלי תראה שוב את ההערה. בכל בוקר אני עונה לעצמי שאני רוצה להיות אמא שמוקירה את הבת שלה על זה שהיא הראתה את ההערה, אמא ששואלת את הבת שלה איך היא הרגישה כשהיא קיבלה את ההערה ואמא ששואלת את הבת שלה איזו תלמידה היא הייתה רוצה להיות.

     

    מעל לכל אני רוצה להיות אמא שתחבק את הבת שלה ותספר לה על נערה אחת שלא האמינה בעצמה, שזייפה תעודות כי פחדה מההורים שלה, והלוואי והיה לנערה הזאת קצת מהאומץ והחוכמה שיש לה.

     

    תכל'ס: שנת הלימודים רק התחילה, עוד יש לנו הזדמנות לבחור איזה הורים אנחנו רוצים להיות. בכל בוקר תשאלו את עצמכם - "מי אני רוצה להיות היום?", "את מי אני רוצה שהעולם יפגוש?", "איזה הורה מגיע לילדים שלי?"

     

    ענת קלו לברון , סופרת ומרצה, מחברת הספר "תכל'ס - איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך". הרצאתה הבאה תתקיים ב-11 בספטמבר ב"טוקהאוס", תל אביב

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אפרת אשל
    "מזכירה לעצמי בכל בוקר"
    צילום: אפרת אשל
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים