אולי לא תזיק לאנושות תקופת בידוד

מרוץ החיים המודרניים, מהעבודה אל ההצלחה, המלווה גם בצריכה אין סופית, והכל מהר ו"בגדול", מעלה לא מעט שאלות לגבי המחיר האישי שאנחנו משלמים, אך גם לגבי המחיר הסביבתי. שימוש מוגבר בחומרי גלם מהטבע לצד פליטות מזהמים לאוויר, לים וליבשה, פגיעה במערכות אקולוגיות והידלדלות מגוון המינים לצד הפרת האיזון הטבעי, הם רק חלק מהמחיר הסביבתי שגובה המרוץ הזה. יתרה מכך, בימים אלה, כשמשבר האקלים כבר כאן ועכשיו, האנושות עומדת בנקודה קריטית, כמעט נקודת אל חזור. היא חייבת לעשות צעדים ממשיים ודרסטיים ולהחליט לאן ממשיכים ואיך? 

למרות שינויי האקלים הנראים בשטח, המחקרים והדו"חות, הדיונים הבינלאומיים, ההחלטות וההסכמות, ואפילו הפעולות השונות שננקטו ברמה המקומית והגלובלית, האנושות לא הצליחה להאט את הקצב ולהפחית את השימוש במשאבים ואת הפליטות לסביבה. והנה, נדמה שדווקא נגיף הקורונה, שמאיים על כולנו, מחזיר את כולם לפרופורציות, מזכיר לכולם שיש משהו שגדול לא רק מכל אחת ואחד מאיתנו, אלא גם מהאנשות כולה, ומציע לנו לחשב מסלול מחדש.

אחת המדינות שנקטה בצעדים קיצוניים במלחמה בקורונה. דרום קוריאה(צילום: gettyimages)

פתאום אפשר לבטל טיסות ולהפחית קניות ברשת. פתאום אפשר לסגור בתי ספר, וחנויות ולהישאר בבית, פתאום אפשר אחרת. כן, כל אלה נעשים כצעדי מנע ולא מבחירה חופשית, ויש להם ללא ספק השלכות כלכליות וחברתיות נרחבות. אך בד בבד הסימנים הסביבתיים מצביעים על הפחתת פליטות גזי חממה ועל ירידה בפליטות מזהמים לאוויר. לכן, אולי בכל זאת אפשר לנצל, ולו לרגע, את העצירה הזו, ולחשוב אחרת.

תנועת המזון האיטי

לאורך השנים, כאשר החיים נעשו עמוסים יותר ותובעניים יותר, כשתרבות הצריכה הלכה וגברה וכשהטכנולוגיה התפתחה, ולכאורה הכל נעשה, קל, פשוט, נגיש וזמין יותר, הוצעו רעיונות, פתרונות ומודלים שונים שביקשו דווקא לחשוב מחדש על אורח חיינו ולהתנהל אחרת. לדוגמה, בשנות השמונים של המאה הקודמת החלה באיטליה מחאה כנגד התפשטות מסעדות המזון המהיר בעולם, והרצון להקים סניף של מקדונלדס במרכז רומא. המאבק שכותרתו הייתה "מזון איטי", כנגד תרבות "המזון המהיר", לא היה רק מאבק נגד הגלובליזציה והתיעוש של המזון, אלא כזה שביקש להתבונן על המזון במבט רחב, הן בהתייחסות לחשיבות של מסורת ותרבות של מזון מקומי ובריא, והן בהיבטים של חקלאות מקומית.

אך מעל לכל, מאבק זה ביקש להעלות על נס את הצורך בבדיקה של שרשרת הערך של המזון שלנו, מהיכן הוא מגיע וכיצד הוא מגודל, עד כמה הוא מגוון, כמה משאבים נצרכו בדרך וכמה מזהמים נפלטים? תנועת המזון האיטי הייתה גם זו שהשיתה את היסודות לתפיסה רחבה יותר ולהקמת "תנועת ההאטה", שמעבר לרעיון של ניצול אחר של הזמן ומיתון קצב החיים, מבקשת גם לבחון את הניצול של המשאבים בצורה אחרת. על פי תנועה זו יש, למשל, לתכנן אחרת את החנויות, שרובן ככולן מעוצבות ומסודרות על מנת שנקנה כמה שיותר, להקים ערים איטיות, כאלה שיש בהן יותר שטחים קהילתיים, מסלולי הליכה, פינות טבע ופנאי, ולא רק כבישים ומשרדים, ועוד.

תורים בכניסה לסופרים בסוף השבוע(צילום: בני דודפור )

מגפת הקורונה, והחשש מירידה בתפוקה התעשייתית והחקלאית, כמו גם מהקושי לייבא מוצרים מחו"ל, מחזירה אל השולחן גם את המודל של כלכלה מקומית. כלכלה מקומית מתייחסת לחיבור שבין כלכלה לחברה ולרצון לשמר ולפתח את המשאבים המקומיים, לרבות ערכי הטבע, התשתיות והמשאבים האנושיים. לדוגמה, העדפה של מוצרים תוצרת כחול-לבן או קנייה של מוצרי מזון אצל הירקן בשכונה ולא במקום מרוחק או ברשת מרכולים גדולה. סוגיה חשובה בהקשר זה היא סוגיית ה"חקלאות המקומית", שעולה פעם אחר פעם לכותרות בישראל. אמנם, הדיון מתמקד לרוב בשאלת מחירי המזון ופתיחת השוק ליבוא כדי להוריד את המחירים, אך פתיחת השווקים והורדת המחירים מובילים גם לצמצום ההיצע המקומי. ודווקא עתה נשאלת השאלה האם לא חשוב לשמור על החקלאות המקומית כדי לספק לאזרחי המדינה ביטחון מזון?

עבודה מהבית

המאבק בקורונה מחזיר מודלים נוספים לתודעה, כאלה שצמחו לא פעם בשל שילוב של אתגרים פיזיים של פיתוח תשתיות וסוגיות כלכליות וסביבתיות. למשל, המודל של עבודה מהבית, שלצד ההתמודדות עם העומס בכבישים, בזבוז הזמן והכסף וזיהום האוויר, מאפשר גם יותר זמן איכות בבית עם המשפחה, וזמן להתפתחות אישית. האמצעים הטכנולוגיים היום מאפשרים פגישות מרחוק וניהול ישיבות וכנסים וירטואליים, ומייתרים את הצורך לנסוע מרחקים ארוכים לעבודה או לטוס לפגישות. אולם לצד חסכון בזמן ובכסף כל אלה גורמים גם להפחתה של פליטות גזי חממה ומזהמים רבים.

פרופ' עדי וולפסון(צילום: דורית תבור)

לצד כל אלה חשוב לזכור שמצב של הישרדות הוא מצב בלתי סביבתי בעליל, של חיים מרגע לרגע, בלי יכולת לקחת החלטות מושכלות, לתכנן לטווח הארוך או לחשוב על אנשים אחרים, ובטח שלא על הסביבה. מעין תחושה שאין מחר ולכן שתה ואכול ככל שאפשר. כמו כן, כשחיים במצב של הישרדות איכות הסביבה נדחקת הצידה. ומעל לכל אלה מאיים החשש שביום שנצא ממצב החרום ונחזור לשגרה ונשאר עם האטה כלכלית הצורך האנושי לצד כוחות השוק יובילו לצרכנות גוברת ולייצור מוגבר ומואץ.

הפעילות המהירה יחסית והקיצונית יחסית של ממשלות שונות בעולם כנגד התפשטות וירוס הקורונה, חרף הפגיעה הכלכלית והחברתית, הינה הוכחה שלפעמים המציאות דוחפת אותנו לצאת מ"אזור הנוחות" ולפעול אחרת. אולם השאלה הגדולה היא האם נשכיל ללמוד ולשנות את אורחות חיינו גם בשגרה ולא רק בחירום. כאשר מעל לכל מרחף משבר האקלים, ונדמה כי וירוס הקורונה הוא רק הפרומו למה שיהיה כאן אם לא נתחיל לעשות שינוי עכשיו.

http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-274-0