שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פרק מהספר "בית התה על פס המוות"

    בשנת 2014, מאות תרמילאים נלכדו בסופת שלגים על רכס האנאפורנה בנפאל, ועשרות נספו, בהם ארבעה ישראלים. העיתונאי דניאל אדלסון, שנשלח לסקר את האירועים, כתב בהשראתם רומן בדיוני שרואה עכשיו אור. קראו את הפתיחה של "בית התה על פס המוות"

    אבישי המשיך לגרור רגליים בשלג. הוא לא ידע לאן, רק שצריך להמשיך לגרור רגליים.

    הוא המשיך לגרור רגליים והתחיל להיפרד, לומר RIP לעצמו. מאוחר מדי בשביל קדיש.

     

    אבישי המשיך לגרור רגליים ולתכנן תוך כדי כך הלוויה לעצמו. לחשוב מה יתנגן בה, מה ייאמר בה. שיגידו רק אמת. שיגידו לאחותו לא לבכות, לא להיות עצובה, שהוא בגן עדן עם אבא. שישקרו. הוא המשיך לגרור רגליים, וביקש שיעטפו אותו בתכריכים של שאנל. גם ככה ילך לגיהינום ואי-אפשר למנוע את זה. המשיך לגרור רגליים, עצם עיניים ושילב זרועות, ניסה לדמיין את התנוחה האחרונה, את הרגע שישימו אותו בבוץ, וייתנו לו להיות עם הכוכבים.

     

    אבישי המשיך לגרור רגליים, ולא ידע אם הוא גומר רשע חוטא או צדיק ירא. רצה להיות גאה, אבל איכשהו התבייש.

     

    המשיך לגרור רגליים עד שמעל הרכס זרחה שמש חמימה, הרוח שככה, השמים התבהרו, ועשרות גופות של מטיילים נחשפו מבעד לשלג. מסוקי צבא נפאל חגו מלמעלה, מחפשים את מי שעוד ניתן להציל. חייל נגלה באופק, נפנף לאבישי ושלח קריאת חילוץ במכשיר הקשר.

     

    אבישי התקדם לעברו בשקט, ממשיך לגרור את הגופה ברגליים. 

    החייל ביקש ממנו לעזוב אותה ולעלות למסוק, אבל אבישי לא הגיב. הוא אחז ברגליים הקפואות שלה, סירב להרפות, עד שהחייל משך אותו בכוח אל תוך המסוק.

     

    כעבור עשר דקות הם נחתו בכפר מוקטינאת, במורד פס ההרים. על הקרקע המתינו מטיילים ישראלים ואנשי השגרירות, שקיבלו את פניו בחום, באוכל ובביגוד. "אתה גיבור", אמרו לו, "פעלת נכון". הם שפשפו את ידיו ורגליו, ליפפו עוד ועוד שכבות חמות, אבל אבישי לא הגיב.

    הוא עצם עיניים. 

     

    16.10.2014

    מרפאת המטיילים, קטמנדו

     

    חדר 102

    אבישי פקח עיניים.

     

    "!Dai no! No enter" זיהה את זעקותיה של אחות המרפאה וזינק בבת אחת ממיטת האשפוז לתנוחת קרב. הוא פתח את דלת החדר בבעיטה והציץ החוצה. בקצה המסדרון הוא ראה אותה מתעמתת עם אדם זר, חצי מוכר. "יניב?" שאל בהיסוס, מתקשה להחליט אם הוא רואה נכון או שאלה התרופות שמטשטשות את הכול.

     

    "תוריד אותה מהגב'שלי, אבשי", צעק האדם חזרה לעברו, "באתי לדבר איתך".

    חתך הדיבור הזה. לאבישי כבר לא היה ספק. "זה בסדר", מיהר לסמן לאחות המבוהלת, "He's family".

     

    יניב דחף את האחות הצדה ורץ לעבר אבישי. "דבר", הורה ותפס לו בחלוק האשפוז, "אין לנו זמן". הוא שלף מהכיס האחורי עט ופנקס שחור קטן. היו לו תנועות חדות כאלו, כמעט מאיימות, ואבישי אכן חשש. העיניים עדיין סירבו להיפתח לגמרי, אבל האם זה באמת אותו יניב מהטרק? זה עם הבייבי־פייס והתסרוקת הסא"לית, עם הפאסון והביטחון, ההתנשאות והאנטיפתיות, אבל גם מי שידע להיות רך, במיוחד כשהיה לידה?

     

    יניב הישיר אליו מבט, אבל אבישי התקשה לזהות אותו. זה מבט אחר. זה אדם אחר, אדם בשליחות.

    "דבר כבר!" פקד יניב בתקיפות. הוא משך את אבישי חזרה לתוך החדר והתיישב על קצה הכיסא שליד המיטה. "דבר, אבשי. שפוך הכול. מה היה? מהרגע שהתפצלנו ועד הסוף".

     

    רוצים לקרוא את "בית התה על פס המוות" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

     

    "באת לתחקר אותי? זה מה שכל כך דחוף לך עכשיו? החיפושים עדיין נמשכים ובזה אתה מתעסק?"

    יניב מחץ בכוח את העט שהחזיק ביד. "אתה לא הסיפור פה, אבשי. לא באתי בשבילך. לא באתי לביקור תנחומים, וגם לא באתי לחפש אשמים. צוות החילוץ צריך את זה, אז תוציא לרגע אחד את הראש מהתחת ופשוט שתף פעולה".

     

    חדר 101

    יעל התעוררה מעוצמת הרעש שהדהד במסדרון. היא הסתכלה סביבה - הכול נראה מטושטש, אבל גם ככה לא רצתה לראות. עד אתמול עוד באמת האמינה שהכול יהיה בסדר. קצת כוויות בידיים, והרגליים עדיין נראות זוועה - אבל בטח הכול יסתדר תוך שבועיים־שלושה. זה גם מה שאמרה האחות הנפאלית שנכנסה כל כמה שעות לחדר כדי לשים לה את היד בקערת מים חמימים ולחבוש מחדש. יעל העדיפה להקשיב לה ולא לרופא הבריטי החמוץ. מה הוא מבין? נראה אותו שורד משמרת אחת בבילינסון עם גישה כזאת. לפני יומיים הוא הגיח פתאום משום מקום והתחיל לגעור בה, "למה הורדת את הכפפות שם בשלג?"

     

    ויעל לא ידעה בכלל איך להתחיל להסביר. הוא אמר לה שהאצבעות ביד ימין סבלו זמן רב מדי מחוסר אספקת דם, ושעכשיו הוא חייב לקטוע את כולן לפני שהמצב יחמיר. אגב, הוסיף בנונשלנטיות, כפות הידיים יהיו רגישות עוד כמה שנים ולכן צריך כנראה להימנע מלגעת בדברים. באנשים. בטלפונים.

     

    "כנראה." איך בכלל מעכלים בשורה כזאת? ומה זאת אומרת "חייב לקטוע את כולן"? יעל לא הבינה. אלה האצבעות שלה, וזאת החלטה פרטית שלה. אף אחד לא ייקח לה אותן בלי אישור. הרי היא זו שהולכת להעביר את המשך החיים עם פרופורציות גופניות כמו בציור של ילד בן שש. שואו קצת רספקט.

     

    אבל היו לה כאבים מטורפים בכל פעם שהיד זזה. והאצבעות התחילו להתקפל, ובכל שעה שעברה הן נצבעו בגון סגול עמוק עוד יותר. מי בכלל חשב עליהן לפני כן? כמו המכשירים שמעריכים אותם רק ברגע שהם מתקלקלים. אבל עכשיו היא ניסתה למתוח כל דקה שנותרה לה בחברתן. היא התחילה לדבר אליהן. עודדה אותן לצאת, להרגיש, הכריחה אותן לאחוז בכוס קפה, להחזיק עט, לשלוח לאמא הודעה, כל כך ניסתה שירגישו, אבל כלום, גם לא נמלול. קפואות. מתות.

     

     (עטיפת הספר)

     

    החמוץ חזר ואמר שהיא מבזבזת את הזמן שלו ושלה, שאם היא לא תחתום על המסמך שמאשר את הניתוח, הוא ייאלץ להעביר אותה לרופא אחר במרפאה. היא ידעה שאין שום רופא אחר במרפאה.

     

    אבל יעל המשיכה להתעקש. לא היתה מוכנה לאבד אותן, אף לא אחת. היא הרגישה שהיא חייבת להילחם, גם בשם שאר המטיילים. כל חלק חי שנותר בה נותר חלק חי מהם. אז היא היתה מוכנה לנסות הכול - דיקור, קמעות, רבנים, מכופפי כפיות, איזה אושו אחד שהגיע עם משחות נחשים. מיה הביאה אותו. היא הרגישה כל כך רע שברגע האחרון הבריזה מהטרק, עד שהתרוצצה בחצי נפאל כדי למצוא טיפול אלטרנטיבי עתיק. אבל האצבעות רק הלכו והתקשו. החמוץ אמר שאם היא תמשיך להקליד ככה על המחשב, הן פשוט יישברו, ומשם זה כבר יכול להגיע לנמק ולקטיעה של כל היד.

     

    בסוף היא נכנעה. הבינה שאין ברירה אלא להתמודד עם זה. החתימה אתמול על המסמך היתה אחת ההחלטות הכי מפחידות שקיבלה בחייה. ועכשיו, יום אחרי כן, היא לא רוצה להסתכל ימינה. יעבור עוד הרבה זמן עד שתהיה מסוגלת. האחות סיפרה לה שהחמוץ דווקא ממש השתדל, שבמקום לכרות אותן מהשורש הוא השאיר כמה סנטימטרים, ובכל חיתוך ניסה לראות כמה אפשר עוד להציל. אבל בתום הניתוח נותרו רק מפרקי אצבעות. וכאבים, לעזאזל. כאבים שלא עוזבים. היא לא הבינה איך אפשר להרגיש כאב כזה חד של אצבעות, גם כשהן בכלל לא שם.

     

    אז היא פשוט העדיפה לישון. להתחנף לאחות שתביא עוד מנת אוקסיקוד כדי להעלים את הצעקות מהחדר שממול, ולישון.

     

    חדר 103

    "אתם משקרים. כולכם משקרים. איפה היא? מה קרה לה? אתם משקרים לי!"

     

    סתיו כבר קרא בכל אתרי החדשות שיש עוד הרוגים ישראלים, אבל עד שלא קיבל בשורה רשמית סירב להאמין. החמוץ הכפיל לו את מינון כדורי השינה, אחר כך שילש, אבל סתיו לא הצליח לישון ברציפות יותר משעתיים. "לא יודע מה זה להירדם כשאני לא מחובק איתה," אמר למיכה, וכשבשאר חלקי המרפאה שררה חשיכה מוחלטת, בשני החדרים שלהם סירב האור להיכבות. האחיות כבר התרגלו. גם לביטים של הטראנס. הן ידעו שסתיו צריך אותם ברקע.

     

    הידיעה על האסון התפשטה מהר ברחבי הטאמל, רובע התיירים של קטמנדו. לפי כמות המבקרים שהגיעו כדי להיות לצדו במרפאה, נדמה היה שחצי מהשכבה של סתיו מטיילת באוקטובר בהימלאיה. כמה צעדים משם, בהמשך המסדרון, נותר החדר של מיכה חרישי. מפעם לפעם הגיעו הרב של בית חב"ד, וגם איזו תרמילאית קשישה ומעט תימהונית שמעולם לא פגש קודם. חוץ מהם שום אורח לא הגיע לבקר אותו. אבל מיכה לא התיימר להיות סתיו, וגם מעולם לא הכחיש שלילד יש כריזמה, אלא שבזמן הטרק הוא התקשה לתת לכל הקסם הזה לסחוף אותו. כמעט עשור ושני תארים הפרידו ביניהם. "זה ילד," אמר אז לליאורה, "על מה כבר נדבר איתו?"

     

    גם במרפאה הם לא דיברו הרבה. בשעות הלילה המאוחרות, כשזרם המבקרים של סתיו פסק, נכנס אליו מיכה בשקט לחדר, והשניים פשוט בכו זה על כתפו של זה. "אתה היחיד שמבין אותי," אמר לו סתיו, "אני רק רוצה שיבוא כבר הבוקר... לגלות שכל זה לא קרה."

     

    חדר 102

    אבישי דידה חזרה באטיות למיטה. אין טעם להתנגד. הוא ידע שכמו תמיד אצל יניב - הביצועים גרועים אבל הכוונות טובות. עדיף לתת לו מה שצריך ולגמור עם זה, לקוות שהפעם זה יעזור. "אני בסדר, אגב, תודה ששאלת. לא צריך ת'נחמה שלך."

     

    יניב

    הפעם האחרונה שראה את יניב היתה בגסטהאוס שלפני העלייה אל מעבר ההרים, הּפָס. אבישי זכר שהערב ההוא דווקא התחיל בטוב, במשחקים הקבועים ובניגוני הגיטרה של לביא סביב תנור החימום בחדר האוכל. אליה אמרה ללביא שהקול שלו מחזיר אותה אחורה למחנה סיירים, והשניים שוב התחילו להעלות זיכרונות. יניב ראה מהצד איך עיניה של אליה מנצנצות. הוא ניסה להידחף לזיכרונות המשותפים שלהם ולדבר על הימים שלו בצופים. אליה אמרה לו שזה לא אותו הדבר, אבל צחקה שהיא ולביא מוכנים לצרף אותו באופן רטרואקטיבי לבני עקיבא. השלושה התחילו לברוא יחד זיכרונות משותפים שלא קרו מעולם, ואבישי החליט שזה הזמן למקלחת דלי שתשטוף ממנו את כל הדביקות הזאת. אבל בסוף הוא נשאר שם, בחדר האוכל, ואפילו התחיל להיות לו מעניין כשאליה ויניב נפתחו לאט‐לאט ודיברו גם על העבר הלא‐רחוק, על ימי הלחימה ב"צוק איתן".

     

    כולם כבר שמעו שזוג הנווטים אליה ויניב הגיע לטְֵרק מיד אחרי המבצע. הם חיפשו לעצמם מקום שקט, במיוחד אליה. היא היתה הלוחמת המצטיינת של הטייסת, וביצעה הכי הרבה גיחות בלחימה. המפקד קרא לה "נכס מבצעי". הוא החמיא לה ואמר שעל הקרקע היא אולי עדינה ושברירית, אבל באוויר היא מבצעת תקיפות קשות ו"ריכוך יעדים" כמו שֵדָה.

     

    כשביקשה ממנו לצאת לחופשה הוא ענה שהיא הרוויחה אותה ביושר. היא לא ממש דיברה עם אף אחד על מה שהיה שם, ב"צוק איתן", וכשאבישי שאל פעם אחת אם זה נכון, הדיווח על הילדים בעזה, היא רק אמרה שבסיום המבצע היא ירדה במשקל עשרה ק"ג.

     

    אבישי היה בטוח שזה מה שהתיש אותה, התקיפות, ה"ריכוך", אבל באותו ערב היא הסבירה שלא פחות מתיש להיות האתרוג של הבסיס, "תחנת אליה" קבועה בסיורי בכירים שמגיעים לטייסת כדי לפגוש את "נווטת הקרב הדתייה הראשונה בישראל". לא פחות מתיש לחזור לאוהל בנות ריק בלילות, ובימים לשבת לבד בספסלים האחרונים של הכיתה ולקרוא סידור רש״י כשכולם מסביב משננים תרגילי אווירודינמיקה. לא פחות מתיש לתרגל את החומר בתוך מטוס הדֶמה בשבת, בלי להפעיל את הכפתורים, או לחזור בכל יום ראשון בחצאית ארוכה, עם דיאודורנט של בנים, סכין לדרמן ומחשבות כפירה. יניב קטע את הסיפורים שלה. הוא אמר שהיא מתבכיינת, שתמיד קיבלה את היחס הכי טוב בבסיס, שתמיד כולם העריצו אותה. אליה אמרה לו שהוא לעולם לא יוכל להבין את המחיר ששילמה עבור זה.

     

    "אתה לא כמונו." היא העבירה את המבט ללביא וביקשה שיספר גם הוא ליניב על שנת השירות שלו במכינה הקדם‐צבאית המעורבת.

     

    על זה שמבחוץ הוא הלך והתחזק מיום ליום, אבל בשבתות היה חוזר הביתה בוכה, מלא תשובות, אבל ריק מהסברים. "זה נכון," לביא השפיל מבט במבוכה והנהן במרץ. "אני מבין אותה," הוא הביט ביניב, "מבין בדיוק מה היא עוברת."

    "אז תישארו פה שניכם להבין אחד את השני," אמר יניב. הוא קם בהפגנתיות ונבלע בהמולת המטיילים הצרפתים שבשולחן הסמוך.

    אבישי החליט שהפעם זה באמת הזמן לחתוך, לתרגל קצת אמפתיה, להצטרף ליניב, אבל בסוף, כרגיל, נשאר עם כולם לצד תנור החימום.

     

    אחרי כמה שעות חזר יניב לחדר האוכל וראה שהרוב כבר נרדמו על המזרנים. אור כחול של מסכים האיר את פניה של אליה. היא שכבה בתוך שק השינה והציצה לסירוגין בתמונות שבגו‐פרו ובסמארטפון. בפעם הראשונה אחרי לא מעט לילות, הוא היה לבד איתה. לפחות כך חשב אז, לפני שגילה שאבישי תמיד ישן באוזניים פקוחות לרווחה. יניב ניגש לאליה ולחש לה משהו שאבישי לא הצליח לפענח לגמרי, אבל היה ברור שמדובר בהמשך של שיחה ישנה. היא מלמלה משהו בתגובה, ניסתה להרגיע את יניב, אמרה לו שיהיה בסדר, שהוא צריך להאמין יותר, אבל הוא אמר לה שהיא זאת שלא מאמינה.

     

    לאט‐לאט נעלמו מילות הקוד, ואבישי הבין שהוא עֵד לשיחה מכוננת על היחסים ביניהם. מן הסתם, כחברו הטוב של לביא, מחובתו להמשיך להאזין, הצטדק בפני עצמו. אז הוא שמע את אליה מודה שהרגישה אשמה כי היתה מעוניינת דווקא בו, ביניב, האדם הכי שונה ממנה בבסיס, זה עם ההערות הציניות והנאומים נגד כפייה דתית. היא התוודתה בפניו שפחדה שאם תתקרב אליו ייפגעו סיכויי ההצלחה שלה בקורס, אולי תיפגע גם האמונה. אז במקום לאפשר לקשר להצליח, היא החליטה פשוט לשמור מרחק. ובניווטים הליליים, כשלא נותרה ברירה אלא להתקרב, היא הכריחה את עצמה לראות בעיקר את הפגמים שלו, את היהירות, את הבוז שהוא רוחש כלפי כל מי שקצת שונה ממנו. עם הזמן האסטרטגיה הוכיחה את עצמה, הרגשות דעכו והיא הצליחה לראות אותו כחבר טוב, לא יותר מזה. יניב התחיל לגמגם. הוא כעס עליה שלא אמרה כלום עד עכשיו.

     

    אמר שהיא פחדנית שמתכחשת למה שהיא מרגישה ושזה חילול הקודש הכי גדול. הוא ביקש שתקשיב לעצמה, שתיתן הזדמנות, אבל אליה אמרה שהיא כבר במקום אחר. בטיול הזה הבינה שהיא צריכה להיות עם מישהו כמו לביא, מישהו שאיתו תמיד תרגיש בבית, שאיתו תוכל לבנות בית. "הלמל"מ הזה?" התפרץ יניב, "השבבניק שנפלט מכל מסגרת אפשרית? בגלל זה את מתנהגת כל כך מוזר מתחילת הטרק? את אחת למיליון, אליה, מהסוג שכובש פסגות. הוא מאלה שתמיד מדשדשים מאחור ומעכבים את השיירה. אם זה מה שאת רוצה, את כנראה באמת לא ראויה ליותר." הוא תפס את המזרן שלו והתחיל להרחיק אותו ממנה לפינת החדר. אליה עצרה אותו באמצע ואמרה שכרגע שניהם ראויים בעיקר ליותר שינה, ושימשיכו את השיחה מחר. אחר כך נותר רק שקט, ואבישי שיער שזה היה השלב שבו יניב נכנע כמו יעד מרוכך. שֵדָה, גם על הקרקע.

     

    למחרת בבוקר, רגע אחרי הזריחה, לקחה אליה את יניב לנקודה קטנטנה שמשקיפה על כל הדרך שצפויה בהמשך, ממורד הנהר ועד ההיי‐קמפ. הטיפוס הקצר שלהם למעלה התחיל ממש ליד הגסטהאוס, ואבישי והחבר׳ה ראו אותם מבעד לחלון הגדול בחדר האוכל רצים קדימה בלי חשש, כאילו אין תהום עמוקה ועשרות שלטי אזהרה מסביב.

     

    כשאליה חזרה משם לבד, כולם חששו שהנורא מכול קרה. "זה בסדר," מיהרה להרגיע אותם, "הוא אמר שהוא צריך כמה דקות לעצמו." אבל ה"כמה דקות" חלפו ויניב לא הופיע.

    אבישי ולביא התכוננו למסע חילוץ. הם העמיסו את הציוד, ובדיוק כשרכסו את הנורת׳ פייס עד הסנטר, פתאום נכנס יניב לחדר.

     

    "תגיד לי, התחרפנת?" אבישי נפנף לעברו בזעם, "איפה אתה? כמעט הזעקנו זק"א." יניב בהה בו בלי להגיב. הוא העביר את המבט אל אליה, והשניים נבלעו במסדרון העץ הארוך ללא מילים.

     

    "אני מריחה דרמה," ניסתה ליאורה כהרגלה לבחוש בקלחת כשאליה הצטרפה אליהם מאוחר יותר לארוחת הבוקר.

    "שום דרמה!" כעסה אליה, "יניב פשוט מרגיש קצת לא טוב. הוא מתכוון להישאר פה עוד לילה וביקש שנמשיך בלעדיו. הוא לא רוצה לעכב אותנו."

    "מרגיש לא טוב?" התפלא אבישי, "לפני שעה ראינו אותו מקפץ בין סלעים כמו טנזינג נורגיי." אליה השתתקה. היא השפילה מבט אל כוס התה המהבילה שהונחה מולה. היא ידעה שכולם יודעים. זאת היתה הפעם האחרונה שראו את יניב, את הגב שלו. הוא לא טרח להיפרד, לא טרח להסביר.  

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן .

     

    "בית התה על פס המוות", דניאל אדלסון, ידיעות ספרים, 216 עמודים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים