שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    נתניהו כאינדירה גנדי? משעשע, אבל לא מדויק

    ההשוואה בין מהלכי ביטול הדמוקרטיה בהודו לפני 45 שנה לבין תקנות החירום במגפת הקורונה בישראל חוטאת למציאות. תגובה לד"ר איילת בן-ישי

     

    בנימין נתניהו  אינדירה גנדי (צילום: רויטרס, gettyimages)
    אינדירה גנדי ובנימין נתניהו(צילום: רויטרס, gettyimages)

    בתגובה ל"בין בנימין נתניהו לאינדירה גנדי" מ-17 במרץ

     

    השוואה מעניינת ערכה ד"ר איילת בן-ישי בין ביטול הדמוקרטיה בהודו ב-1975 לבין תקנות הקורונה בישראל. הרצון לנקום במערכת משפטית שהרשיעה את אינדירה גנדי, ואולי תרשיע בעתיד גם את בנימין נתניהו, ניסיון לשליטה בתקשורת ההודית והישראלית, ואפילו רמיזה דקיקה להשוואה בין הבנים סנג'אי גנדי ויאיר נתניהו. אבל אם בוחנים את הודו ערב ההכרזה על מצב החירום, ומשווים אותה למשבר בישראל 2020, ניתן גם להגיע למסקנות הפוכות.

     

     

    נתחיל מזה שבניגוד להודו באמצע שנות ה-70, אנחנו אחרי מערכת בחירות שלישית רצופה תוך שנה. הבחירות החוזרות ונשנות משקפות בין השאר את האמונה של נתניהו שבסופו של דבר יש רוב בציבור הישראלי להמשך שלטונו. אי-הגעה ליעד מנותחת על ידו לרוב כתקלה טכנית – כמו הקולות החסרים של הימין החדש וזהות באפריל - או כאי-הצלחה לצייר נכון את האלטרנטיבה לשלטון הימין כערב-רב (לשיטתו) של שמאל, מרכז וערבים.

     

    אינדירה גנדי, לעומת זאת, סבלה ממשבר אמון חמור עם רוב ההודים ערב ביטול הדמוקרטיה, והתמודדה עם תנועה מחאה שדרשה מהפכה מוחלטת. בראש המחאה עמד תלמידו האישי של המהאטמה גנדי (שום קשר משפחתי לאינדירה), שכונה בפי ההודים לוק-נאיאק, מנהיג העם. אכן, הרשעה בבית המשפט חייבה את אינדירה לבחור בין פינוי הכיסא לבין כינון דיקטטורה, וההשוואה המצמררת למצב עתידי דומה בישראל – מובנת.

     

    ועם זאת, על מה הורשעה אינדירה במה שהוביל אותה להכריז על מצב חירום? לא על שחיתות אישית, אלא על שוחד בחירות. היא כיהנה כראשת ממשלה תחת עננה שמנגנון ממשלתי זייף את הבחירות. היא האמינה שכינון מצב חירום, ומיטוט האוטונומיה של מוסדות דמוקרטיים כמו העיתונות, איגודי עובדים ובתי משפט, יאפשרו לה להשיב את הדמוקרטיה בזמן הנכון ולנצח את הבחירות בקלות בעוד יריביה מלקקים את הפצעים לאחר תקופות מעצר ובידוד ארוכות בשנתיים שבהן הודו הייתה דיקטטורה. היא טעתה.

     

    הניצחון של תנועת המחאה במערכת הבחירות ההודית של 1977 (כן, גם ההודים מדברים על מהפך 77), לאחר שגנדי החליטה להשיב את הדמוקרטיה, מלמד שהמשבר של אינדירה היה בראש ובראשונה עם אותו אלקטורט שהעלה אותה לשלטון. קשה להגיד שנתניהו נמצא במשבר עם הליכודניקים. ראו את התוצאות החד-משמעיות במעוזי הליכוד המסורתיים בבחירות האחרונות.

    וכמובן, גם את המובן מאליו צריך להגיד. נתניהו פועל בתוך משבר בינלאומי. כלל לא ברור שההגבלות של הממשלה בישראל חריגות יחסית לעולם. מי שמוביל את הצד המקצועי במשבר הוא המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' איתמר גרוטו, שזכיתי להכירו מקצועית ומעט אישית, והוא איש מקצוע מוערך וישר. לא נתפלא לגלות שבניווט בין דרישות משרד הבריאות לבין הקולות המרסנים של משרד האוצר, נתניהו והשר יעקב ליצמן העדיפו לפרקים את עמדת הצד השני.

    File of a coronavirus patient being transported to hospital ()

    המורשת של אינדירה גנדי בעייתית ובסופו של דבר היא אכן פגעה בשמאל ההודי כבומרנג. גנדי קידמה פוליטיזציה של ההשכלה הגבוהה, והיום זה משרת את הימין שבשלטון. בעבר טענו שמשרות אקדמיות משמעותיות סגורות בפני מי שאינו מרקסיסט, וכעת הימין השולט בהודו משתמש בארגז כלים דומה ולמטרה הפוכה.

     

    גם המהפכה החוקתית של אינדירה בזמן מצב החירום פועלת כבומרנג. הודו הוגדרה בחוקה בעצם ימיה החשוכים ביותר כמדינה חילונית וסוציאליסטית. הניסיון לקשור חוקתית אלקטורט ימני בכבלי אתוס שמאלי רק הסלים את המתח הבין-קהילתי בין מוסלמים להינדואים.

    ועוד שאלה המבקשת פענוח אם משווים את הודו אלינו. האם המדיניות ההודית בקשמיר הוגנת יותר מהמדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים? לשיטתה של ד"ר בן ישי, אין ספק בכך. היא מזכירה אגבית את קשמיר וטוענת ש"הדמוקרטיה ההודית, על אף קשייה וכשליה, לא הייתה שחוקה מעשרות שנים של כיבוש של עם ילידי אחר".

     

    אבל ניתן להביט אל אותה מציאות במבט הפוך. הודו הבטיחה לקשמירים, וגם לאו"ם, שהיא תקיים משאל עם בקשמיר ותכבד את תוצאותיו. אבל בפועל היא מתנגדת למשאל עם, מתנגדת לכל פשרה טריטוריאלית בינה לבין פקיסטן בקשמיר, וההצעה הקבועה שלה לקשמירים – עם ילידי לא פחות מהפלסטינים – היא להיות אזרחים הודים תחת שלטון הודי. אפילו האוטונומיה היחסית של הקשמירים צומצמה במשך השנים ובוטלה בקיץ האחרון.

     

    אם נסכים להשקפה הזאת, אזי ישראל מוכנה זה כמעט שלושה עשורים לפשרה טריטוריאלית ומדינה פלסטינית, והכיבוש הוא תוצאה של אי-הסכמה על אופי הפשרה.

     

    אין בכוונתי להכריע בין נקודות המבט, מה גם שבתוכי מתקוטטים שני קולות, אלא רק להתריע שהשימוש בדוגמאות הודיות כדי להוקיע את ישראל נושא אותו פוטנציאל בומרנג שמורשת אינדירה גנדי נושאת על גבה.

     

    • לב ארן שימש בעבר כרכז מידע באגודת הידידות הפרלמנטרית הודו-ישראל

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס, gettyimages
    אינדירה גנדי ובנימין נתניהו
    צילום: רויטרס, gettyimages
    מומלצים