שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    כחול עמוק: הניצחון הבלתי נשכח של צרפת על ארגנטינה

    פבאר כבש את שער הטורניר, אמבאפה ניצח על המקהלה ומסי? שוב נשאר בלי כלום במונדיאל. יאיר קטן נזכר ב-3:4 המטורף של אלופת העולם שבדרך על האלביסלסטה בשמינית הגמר ברוסיה 2018. המשחקים הגדולים, פרויקט מיוחד

    קיליאן אמבאפה חוגג (צילום: EPA)
    מותחן שהבליט שחקן אחד. אמבאפה(צילום: EPA)

     

    ארגנטינה לא הייתה מוכנה לחתום את מונדיאל 2018 העגום מבחינתה עם הדחה מבית בו שיחקו ניגריה ואיסלנד. ככל שהזמן עבר, השחקנים המיואשים, המאמן האבוד, התקשורת הזועמת והאוהדים הנפלאים שנתנו את הלב הבינו שהנבחרת שלהם פשוט לא טובה מספיק, אבל הם סירבו בתוקף שאקורד הסיום יהיה בשלב הבתים. הם רצו לצאת עם זיקוקים, בהפסד אחרי פייט לאחת הגדולות בעולם (שהתבררה מאוחר יותר כגדולה ביותר).

     

     

    כשמשלבים את איכות השחקנים שעלו על המשחק ב-30 ביוני 2018 בקאזאן, את השלמות הצרפתית ואת האש בעיניים של לאו מסי וחבריו שרצו להציל את הכבוד, מקבלים את שמינית גמר המונדיאל ברוסיה, שהפכה לקלאסיקה שאפשר לצפות בה שוב ושוב. הפרצופים מסביב ביציעים אמרו הכל - קרה כאן משהו מיוחד.

     

    צרפת חוגגת (צילום: עוז מועלם)
    חתום על שער הטורניר. פבאר חוגג מול ארגנטינה(צילום: עוז מועלם)

     

    כדי לא להתפזר, חייבים לדבר על המשולש שעשה את המשחק הזה - הביצועים, הדרמה, ההתעלות. מבחינת הביצועים, זה היה משהו שקשה לתאר. לפעמים, עם חברים מול הטלוויזיה, אתה יכול לתת לאחד מרפק ולהגיד לו שיש לך הרגשה שהכדור הזה הולך להתלבש בטירוף. לבד ביציע, הצמרמורת משתלטת עליך והפה ננעל. בלי טובות מהצלם, אתה עוקב במה שנראה לך כמו הילוך איטי אחרי מהלך הכדור, ורואה אותו הולך לאן שחולמים.

     

    זה קרה בטיל לחיבורים של אנחל די מריה לפני ההפסקה, וזה קרה בתחילת המחצית השנייה, כאשר השחקן האחרון שמישהו ציפה ממנו לכך, המגן הימני הצרפתי בנז'מין פבאר (אולי השחקן האלמוני ביותר בהרכב ההוא), התחבר לכדור שנשלח אליו והעיף אותו בסטירה מסובבת ועוצמתית בדרך לזכייה בתואר שער הטורניר. ההילוכים החוזרים היו רעידות המשנה: הצילום שמראה כל סחרור קטן של הכדור שתפס עוצמה, הזווית המדהימה והמושלמת.

     

    לאו מסי מאוכזב (צילום: עוז מועלם)
    כאב ראש-כאב ראש-כאב ראש. מסי(צילום: עוז מועלם)

     

    וזה מוביל אותנו לדרמה. השער של די מריה קבע 1:1 שהכניס כוחות מחודשים לארגנטינאים בדרך למהפך ל-1:2, פבאר היה זה שגמר במהירות את הטירוף בעיניים של הדרום-אמריקאים עם 2:2. האצטדיון רעד מרוב התלהבות בדקות האלה, האדרנלין פימפם. אבל נותר עוד לתת למלך הכדורגל החדש לתת את המכה האחרונה. הצלע שהשלימה את המשולש, ההתעלות.

     

    במחצית הראשונה ראיתי משהו שלא חוויתי מימיי במגרש כדורגל. זה היה כאילו העתיד נחת בלב קאזאן בלי התראה.

    הספרינט של קיליאן אמבאפה בדרך לפנדל שממנו אנטואן גריזמן קבע 0:1 היה מרומם נפש ומכמיר לב בו זמנית: מצד אחד ראית את שיא האתלטיות והעליונות הגופנית בא לידי ביטוי, אבל מצד שני בלמי ארגנטינה שרדפו אחריו כמו ילדים חסרי סיכוי נראו אומללים. אלו היו כמה שניות יפות יותר מרוב השערים שראיתי. כמובן שהוא גם היה זה שקבע במהירות 2:3 ו-2:4 אחרי השער של פבאר, והנגיחה המאוחרת של אגוארו רק צימצמה. 3:4 לצרפת.

     

    ארגנטינה יצאה מהדלת הקדמית, בלי להתבייש במסע שלה. צרפת שרדה מותחן שהבליט כוכב אחד שהגיע לו לזכות בתואר מצטיין הטורניר, ולא רק "הצעיר הטוב ביותר". והעולם הרוויח אושר.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים