חסר מלח

"הפוליטיקה של האוכל" היא סדרת דוקו חדשה, שמנסה לפרק לגורמים את המשולש הון־שלטון־מזון. כל פרק מתמקד במוצר בסיסי (לחם, פירות וירקות, חלב ובשר), מציג את האינטרסים מאחורי הקלעים ומנפץ את אשליית חופש הבחירה שיש לנו כשאנחנו הולכים לסופרמרקט (בימים נורמליים, כן?).

על פניו, מתבקש להכתיר את הסדרה בתור גרסת הקיבה של "מגש הכסף", שגם היא שודרה בערוץ 8 והפכה ללהיט שמסמל את אפקט המחאה של 2011. אולם בגלל שההשוואה בין שתי היצירות טבעית ומתבקשת, יש בה כדי להסגיר את החולשות הטלוויזיוניות של "הפוליטיקה של האוכל".

למעשה, ניתן להדגים זאת באמצעות סצנה שבה דרכן של שתי הסדרות מצטלבת. בפרק של "מגש הכסף" שהוקדש לפרופ' ירון זליכה, יש קטע שבו הוא עובר מדף־מדף ברשת שיווק כדי להמחיש את הריכוזיות בענפי המזון השונים. זליכה, על כל אוהביו ושונאיו בתחום, הוא דמות. כשהפה שלו פועל, אנשים מקשיבים ומגיבים: באהדה, בכעס, בהתלהבות, בזלזול, כל אחד לפי תפיסתו.

לעומת זאת, "הפוליטיקה של האוכל" היא מתקפה נטולת שפיץ. הקונספט האחיד שלה (פרזנטציה קולינרית־מדעית, שרטוט מפת השליטה בענף, אוזלת היד של שומרי הסף) לכאורה מעיד על חדות ומיקוד. בפועל, העריכה, ההגשה, הדמויות המובילות ואפילו הקריינות נעדרים את המחץ שמאפיין כתבות ותוכניות צרכנות שעסקו בסוגיה. סדרה כזאת, שיותר אורזת מאשר חושפת (וזה בסדר גמור כשהנושא חיוני לאינטרס הציבורי), אמורה לטלטל את התודעה, הן בהיבט הבריאותי והן בהיבט של הכיס. אבל האקדח של היוצרים, זאביק גורודצקי והלית לוי, יורה מים במקום כדורים.

כשמוסיפים לעגלה את התזמון, אין אלא להצטער על היער המרוחק שבו ייתכן שייפול עץ הכוונות החיוביות והחשובות של הסדרה. לכאורה, הנגיף שהתפרץ לחיינו חייב לעורר מחשבות נוקבות על הכל, לרבות מה שאנחנו בולסים בשגרה או נמסים בגללו מול אינספור תוכניות בישול גרגרניות. לכן העונה הנוכחית של "אהרוני וגידי" (אגב, גורודצקי הוא הבמאי שלה), שהושקה ממש כשהקורונה החלה להטיל אימה גם על ישראל, נראתה כמו שריד מנותק מעידן שנגמר.

מנגד, ספק אם מאות אלפי ישראלים הספונים בבתיהם ועתידם לוט בערפל סמיך ומדכא, יכולים להרשות לעצמם להתחיל לחשב את אחוזי הסידן בחלב או כמה באמת קמח מלא יש בלחם מקמח מלא. בשלב זה, הם יסתפקו באפשרות לשים אוכל על השולחן. הפוליטיקה שלו, שאכן פוגעת בחלשים ומעשירה את החזקים, עלולה להידחק לזמנים אחרים, אולי לטובת סדרה מוצלחת יותר.

בקטנה

במהדורה של יעקב אילון ברשת שודרה כתבה באורך כמעט ארבע דקות, שהוקדשה לעבודתם של כתבי ערוץ 13 בזמן משבר הקורונה. אמנם הרזומה של חדשות רשת עשיר מאוד בכל הקשור לחשיבות ותעופה עצמית (עוד מימי ערוץ עשר), אבל לעסוק בצורכי האלכוג'ל של המערכת זו הוכחה שתמיד אפשר לשבור שיאים בתחום המבוכה. מה השלב הבא? לבקש מהצופים לצאת למרפסות ולמחוא לכם כפיים?