אם לטבע כואב - לאדם יכאב שבעתיים
לאורך ההיסטוריה הצליחה האנושות להצמיח אילנות של חכמה, מדע אמנות ומסורת ולהתפתח מעל ומעבר, אך בו בזמן, לא השכילה למנוע יריבויות ומלחמות, כיבושים שפוגעים בטבע ופוצעים את משאבי העולם ללא הפסקה
על חשיבות הציווי הברור והמובן מאליו "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" נראה שלא צריך להכביר מילים מיותרות, אך המובן מאליו טוב שייאמר. בני האדם תמיד היו החוליה החלשה במערכת הטבע, ולראיה בימים קשים אלה האנושות מתמודדת עם סיוט אפוקליפטי בניצוחו של צבא של וירוסים קטלניים, שמפיל קורבנות, מאיים על המשך החיים המוכרים ומכניס את כלל האנושות מתחת לשולחן.
לאורך ההיסטוריה הצמיחו בני האנוש אילנות של חכמה, מדע, אמונה ומסורת בשרשרת אנושית על זמנית. מבצע אנושי של שיתוף פעולה שהחל בימי קדם ומשתרע על פני ההיסטוריה כולה. למדנו להזיז הרים, לתכנן מחדש את עולמנו, להתפשט הלאה במרחב ובזמן למערכות כוכבים סמוכות, אך לא השכלנו לעשות סדר בכוכב הלכת הביתי שלנו המשוסע ביריבויות, בשנאות וכיבושים שעושקים את הטבע ופוצעים אנושות את משאביו בנחישות עצומה.
תסכימו איתי בוודאי שמעצמת-על תיפגע קשות מתקיפות מוצלחות על הגשרים, תשתיות החשמל ומקורת המים שלה, אך מה עם התקיפה כבר מתרחשת, לא על עצמים פיזיים, אלא על החברה האנושית עצמה, תקיפה מבפנים בציוויו של הטבע שבא לסגור חשבון עם מין שעד לאחרונה היה משוכנע שכל היקום נברא למענו ועובר היום שיעור גדול וכואב בשפלות הרוח ובאפסיות.
האם התמכרותנו לצריכה מוגברת ורעבתנית זורעת את הזרעים להשמדתנו? על כך חז"ל מיהרו להשיב ודרשו כי נראה שלכל כיוון שנביט אנחנו מוכרחים לבחור - כדי שהאנושות תצמח על הסביבה לשלם מחיר וכדי שהסביבה תשגשג האנושות צריכה לשלם מחיר.
אין כאן מאבק של אדם רציונאלי בטבע פרוע, ואין כאן גם מאבק של טוב ורע, יש כאן הדגמה נוספת להתנהלות המין האנושי, מין חסר ורחוק משלמות, שהשאיפה המתמדת למילוי תאוות (מצד כל אחד מפרטיו) היא אחת מצרותיו הגדולות ביותר.
אז היכן עוברת דרך האמצע? חכמת הקבלה מלמדת שעולם הטבע נועד אמנם לשרת את האדם לא משום הדגשת עליונותו של האחרון אלא מתוך השלמה שבאמצעותה יוגשמו הערכים שלמענם נברא האדם והעולם. תפיסה כזאת מבליטה את ערכו של הטבע ובשום מקרה אינה מתירה אדם לרמוס תחת רגלי האגו והתאווה את פלא הבריאה.
חכמת הקבלה מלמדת שעולם ללא טבע מאוזן הוא עולם חולה. לא נעים להודות, אך לאמיתו של דבר כיערנו את הנופים, זיהמנו את האוויר והמים, הכחדנו מינים ביד אכזרית וגרמנו לסבל והרס מיותרים בעולם. רע מכך, כמעט ספוגים בעיוורון פספסנו את הנקודה הקריטית - כל אימת שהטבע ניסה לרפא פצעיו, הזדרזנו לקלקל ולהחריב אף יותר.
ידוע שדרכו של אדם כנוע היא לצבור כעסים פנימיים, זעם עצור ותסכולים עד שנפשו גואה בדרך להתפרצותו הוודאית. אף הטבע ,כמו האדם, פורק זעמו ומגייס גדודי חיילים מיקרוסקופיים שביעילות רבה מפילים קורבנות ללא הבדל דת גע ומין. זורים אימה ופחד, קורעים את כלכלת העולם וסוגרים בלחץ משתק את רוב אזרחי העולם.
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" זועקות הכותרות - כשבתודעה הציבורית הרחבה זכה פסוק זה לעצב ולסגנן את נושא הזהירות המתבקשת בדבר החובה לשמור על חיינו ועל חיי אחרים בכל עת. הזהירות הגדולה מתחדדת כל אימת שסכנה אמיתית אורבת לפתחנו, כמו גם הדיון בעולם היהודי בדבר החובה לנקוט אמצעי זהירות.
עוגן במסגרת ההלכתית ולאור דברי חז"ל הכליל אותה הרמב"ם בספרו ההלכתי "משנה תורה": "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה".
מכאן אף נפוץ הביטוי השגור אצלנו: "סכנת נפשות". חובת שמירת הנפש היא עיקר החיים האנושיים. התחדשות ושינוי הנפש מתוזמנים על פי שעון חיי הטבע. זוהי יצירה מתחדשת ובלתי פוסקת מתוך התחדשותו התמידית של הטבע, המחדש בכל רגע מעשה בראשית ופועל בהשפעה תמידית על נפש האדם, ובהינתן העובדה שקיימת מערכת יחסים הדוקה והשפעתית בין האדם לטבע, אזי אם לטבע כואב – לאדם יכאב שבעתיים.
לפי תורת הקבלה לכל דבר בעולם – איפה שהוא, איך שהוא - יש סיבתיות וגרסה מתוקנת, גרסה של קדושה ממנה הוא יוצא, כמובא בזוהר "כי הטהרה מרמזת שיש טומאה על כן אפשר לזכך ולהעלות הטומאה לטהרה כי היא בעצמה נשתלשלה מטהרה – וטהרתם מכול טומאותיכם".
וירוס הקורונה מנער את האנושות ומסמן את הקו האדום, הטבע קורע מעל פנינו את המסכות וחושף את חולשותינו ומזהיר ממכות נוספות העלולות לבוא חלילה, אם החברה האנושית לא תתקן את דרכיה ותחדל להפר את המאזן הדק והשברירי שבטבע. לראשונה בחיינו יחד, צפה התחושה שזוהי מכה מכוונת מלמעלה עם מסר חד וברור, מעין עונש חינוכי שבא ליישר אותנו ולהעמיד אותנו על מקומנו.
מחד, האדם מצווה להתרבות ככל יכולתו ובאופן אינפלציוני, מקבל מנדט לשליטה אבסולוטית על הטבע, מנצל אותו לצרכיו ושודד את משאביו. אך כל מה שהאדם עושה ומבקש בטבע, מבניין ביתו ועירו עד עבודתו בשדה, צריך שיהיה נעשה באופן אחר וביחס נפשי אחר. האדם צריך לבקש בטבע לא רק את מזונו הגופני ואת חייו הגשמיים, כי אם גם את מזונו ואת חייו הנפשיים.
צריך שיהיה ברור כי אין מקום אחר לחיים, לא לחיי הגוף ולא לחיי הנפש, מלבד הטבע. האדם כבר למד לדעת, עד כמה הטבע חיוני לו מצד בריאותו הגופנית והנפשית, ובכל עת שנתעמר בו הוא ימצא את הדרך להשיב לנו כגמולנו.
כנגד שפעו של הטבע הפרוש לרגלינו נדרשת מידה עמוקה של כבוד, ריסון, צניעות וצמצום. זוהי בחירה מודעת להציב גבולות וסייגים ברורים ומוסכמים. אמנם בכל מצב של צמצום והגבלה הדבר עלול לייצר קושי, תסכול והכבדה, אך בהיותנו שליטי הבריאה עלינו לשאת בנטל האחריות הכבדה הנישאת על כתפינו המבטאת את עוצמתנו המשותפת.
אם כן, מצאנו שמידה כנגד מידה לא בטלה מעולם ואם נמשיך לנקוט בגישה עוינת כלפי הטבע התגובה מצדו לא תהיה אוהדת. מעשיו של האדם הם המעצבים את אישיותו ועולמו .כך שבכל זמן שהאדם מסרב להכיר בכך שהוא גורם מכריע ומרכזי בהבראת העולם לא מן הנמנע שהיסטוריה תחזור על עצמה. ימים לא קלים עוברים עלינו אך יש בכוחנו לשנות דפוסי הרגלים רעים ולאמץ סגנון חיים של אהבה ודאגה לטבע וכדאי שנעשה כן מיד - לבד, אבל ביחד.
יצחק אהרון, "חכמה " מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
