שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    דיוקן המגפה כהפוגה מבורכת

    אני מדברת בשבחי הקורונה כי היא החזירה לי את המשפחה ועוררה געגוע לשבטיות של פעם. היא אולי גם קריאת השכמה של הטבע לשוב אל המקורות

     

    אילוסטרציה  (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

    אתמול גיליתי שאני לא יודעת מה זה מכפלה ריקה. סליחה באמת, לא כל אחד נולד גאון במתמטיקה. גם "הגדרה רקורסיבית" מסובכת לי שלא באשמתי. מובן שלא יכולתי להודות בזה בפני הבן הקטן שקיבל משימות לחופשת הקורונה וחשב שאני יכולה לעזור פה כמו בכל דבר בבית הזה. אז דפקתי מספרים מכל הבא ליד. מה אכפת לי. עד שהמורה תגלה הם ממילא יצאו לחופש הגדול.

     

     

    דווקא במשימות הפגתיות אני תותחית. אחרי שקראתי אותן הפוך תחת הלשונית המבטיחה "מרחב פדגוגי" לתלמידים מקוונים שתקועים עם אימהות חדות תפיסה, הבינונית ריחמה עליי והסבירה שהפגתית זה משימת כיף. סוג של הפוגה בין מכפלה ריקה להגדרה רקורסיבית.

     

    למה אני מספרת את זה? כדי להדגיש את העובדה המשמחת שהילדים שלי מסבירים. ארוכות. הם גם אשכרה מדברים. ומשתפים. ומבשלים ביחד. וקורעים אותנו בקטאן וברמיקוב (לדעתי הם מרמים). הפגתית זה אני ובעלי והילדים והקורונה. בזכותה אנחנו נהנים מזמן איכות קרוב וחם, הפוגה הכרחית אך מבורכת מעבודה, למידה, ניידים ומסכים. המגפה עם אצבעות המפלצת הדביקות הרימה להפגתית אפילו את טיקטוק. כשזמן פנוי הופך מופשט ונטול גבולות, גם הלייקים מעייפים.

     

    קורונה היא אסון, אבל גם תרבות הקניונים. רוב החנויות סגורות, ואפילו הקנייה המקוונת התמתנה. כל חבילה היא פוטנציאל הירושימה. כל מקור - מפוקפק. הקפיטליזם מתכווץ בעולם שמעדיף שירה על המרפסת במקום סדנת שירה מול המסך. אפקט הקורונה מרסן את טרלול השופינג. המסעדות התחפשו לחיק הטבע – אליו עוד היה אפשר לצאת עד להחמרות החדשות - בהרכב קטן וגרעיני.

     

    זמן קורונה. בחוץ אסור להתקהל ולגעת, אבל בבית מותר לחבק ולנשק ולהחמיא עד עשר, אחרת נזייף. ואין הגבלה על עדכונים והודעות שוטפות. בצל החרדה, ההשבתה, הצמצומים והנאומים, הערבות ההדדית מחממת לב. ארגונים דואגים לקשישים מבודדים, צעירים שומרים על הקטנים בהתנדבות, חסרי חיים ששולחים סטטוסים מצייצים בקבוצות. רופאים ורוקחים נדבקים, שליחי הסופר לא מבינים איך משפחה קטנה מתנפלת על שלושה ארגזי פתיתים, והישראלים היפים יוצאים אל החזית הנגיפית כדי שאנחנו נוכל להתרווח על עוד הפגתית אחת ודי.

     

    אני מדברת בשבחי הקורונה כי היא החזירה לי את המשפחה לכמה ימים, שבועות, אולי שנה. המון זמן לטפס על קירות שסוגרים על חדרים שבתוכם יושבים לארוחה משפחתית כל יום, ולא רק בסופי שבוע. ואופים אוזני המן אחרי פורים, וממציאים שטויות, ורובצים כמו בטטות כורסה, וכמעט הולכים מכות, ומקשיבים וצועקים וצוחקים בקול אבל ביחד. ותופרים תשבצים וצופים בסדרות עם שמיכה או בלעדיה, ומבלים זמן איכות משפחתי נדיר ונהדר. סוג של התכנסות ברוכה. שיבה לבסיס האם, שאם יורשה לי לא ממש טובה במתמטיקה אבל יודעת משהו על עוגיות נוטלה מעלפות.

     

    אסון הקורונה הוא לא רק געגוע לשבטיות של פעם, הוא אולי גם קריאת השכמה של הטבע לשוב אל המקורות. להתמסר, להתפנק, להתעלק. להישאר קרוב. להתעורר ביקיצה טבעית. לסנן את המפגש החברתי. ללמוד צניעות. להתאפק. להתרחק מההורים המבוגרים. ולהפנים שגם כשהקטנים ממש קטנים והמצב קשוח הבית מלא במתנות קטנות גדולות.

     

    • שרי מקובר-בליקוב היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים