מונולוגים משדה הקרב
הבכי של המאושפזים שנאבקים על חייהם בבדידות. הגבר הצעיר שמצבו הידרדר במהירות. החשש בעיניים של החולים כשהם מתבשרים שאין ברירה ושחייבים להרדים ולחבר אותם למכונת הנשמה. התסכול מכך שהקורונה לא מתנהגת כמו אף מחלה מוכרת, והפחד שהגרוע מכל עוד לפנינו. ארבעה מונולוגים מטלטלים של אנשי צוות רפואי בארבע מחלקות קורונה בבתי חולים בישראל
אודיה אייזנברג, אחות במחלקת קורונה בשערי צדק
קוראים לי אודיה, אני אחות טיפול נמרץ. או לפחות הייתי. היום אני כבר לא מצליחה להיות אחות, בקושי רבע בן־אדם. התנדבתי לעבוד במחלקת כתר עם אש בעיניים ואש בלב. אבל האש הייתה לפני שבועיים. היום התמונה הזאת צולמה באמצע משמרת של 15 שעות, בלי זמן לאכול, שלא לדבר על לשבת. אחרי שלוש שעות שהייתי בתוך המחלקה עצמה (כשהמקסימום שמותר לנו הוא שעתיים ברצף וחייבים לצאת חזרה לחמ"ל, אבל היום כבר אין יותר ברירה).
לא רואים בתמונה את החריטות של המיגון בתוך העור. לא רואים בתמונה את החולה שהתחנן שנרדים וננשים אותו, כי נגמר לו הכוח לנשום. שיקרתי לו שרק עוד קצת. לא רואים את החולה שלחש בקושי שאשב לידו ולא אעזוב. שיקרתי לו שאני כאן ושהוא יכול לנוח. הוא עצם עיניים ואני הלכתי. לא רואים את החולה שהסברנו לה שאנחנו באים להרדים ולהנשים אותה, וכששאלתי אותה אחרי שהרופא הלך אם יש לה שאלות ואם היא מבינה מה הרופא אמר, היא אמרה "בטח שהבנתי, אני נפרדת מהעולם". בכיתי ושיקרתי. והכנתי לה תה. והיא אמרה שאני נדירה ותודה על התה. לא רואים את הבת שלה שבכתה לי בטלפון. לה לא שיקרתי. לא יצאו מילים, רק דמעות. לא רואים בתמונה שגזרתי על עצמי בדידות, שזה יותר גרוע מבידוד. כי בדידות אני בחרתי, רק לא לסכן את המשפחה שלי. אני לא מתחננת שתישארו בבתים כי אני בטוחה שאתם כבר לא מסתובבים יותר בחוץ. אתם יודעים מה כן תעשו? תקרעו את השמיים בבקשה. תקרעו אותם. תתחננו בשבילנו שיהיה לנו כוח לטפל באהובים שלכם, שלנו. לנו אין זמן להתפלל, ואין לנו כוח. ואנחנו רק בהתחלה.
ד"ר דורון מנחמי, מנהל מחלקת קורונה בבית החולים וולפסון
שבת בבוקר, אני בדרך לבית החולים. ביומיום אני מנהל מחלקה פנימית ו' בבית החולים וולפסון, איש טיפול נמרץ. קרדיולוג במקצועי. אבל בימים אלה אני מנהל מחלקת הקורונה. היום אני הרופא הכונן של המחלקה. תורן הלילה עידכן אותי שהמצב במחלקה היה יציב. התקבלו בלילה שני חולים חדשים, אחת במצב קל והשני בין קל לבינוני. אנחנו ממשיכים להילחם על חיי החולים היותר קשים, לפעמים ללא הצלחה. אתמול נפטר לנו חולה בן שמונים, שהיה במצב מאוד קשה. הימים האלה לא קלים, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה אישית. הגיע אלינו מקבץ גדול של חולים קשים — מונשמים — עם מחלות רקע. אנחנו לא מכירים עדיין את התסמונת. היא לא שגרתית. הקורונה יוצרת מחלת ריאות שממש משתקת את הריאות. אצל אנשים בגיל מבוגר היא יוצרת כישלון רב־מערכתי. האתגר המקצועי הוא גדול. החולים לא מתנהגים כמו בספר, הם לא משתפרים בצורה שהיינו רוצים. אנחנו נותנים להם את המקסימום, אבל הם נפטרים לנו מול העיניים. זה כאב נפשי גדול מאוד. גם בעבודה היומית שלי יש חולים שאני חושב שיחלימו ופתאום הם מידרדרים ונפטרים. כאן זה הרבה יותר דרמטי, בגלל שאין עדיין טיפול מוחלט למחלה. קשה מאוד לטפל לאורך זמן במיגון הנוכחי, אנחנו צריכים לעשות את הדברים בצורה מאוד מרוכזת, לטפל בפרק זמן קצר ולצאת, ואז שוב להתמגן. כל כניסה ויציאה יוצרת חשש. כשאנחנו בפנים ומטפלים — אנחנו מרוכזים בטיפול, אבל התחושה הכללית היא שהקושי הטכני מביא אותנו למצב של אין־אונים. רופא, באופי שלו, אוהב לחוש את החולה, לגעת בו, לשוחח איתו ישירות, ולא דרך מערכות ממוחשבות.
מטופל אצלנו במצב קשה מאוד גם גבר בן 45, צעיר, ללא מחלות רקע. הוא הגיע אלינו והידרדר לנו ממש מול העיניים. זה מאוד מתסכל ואפילו מפחיד לראות איך זה רץ. הבנו לאן זה הולך, אבל לא תיארנו לעצמנו שמצבו ימשיך להידרדר עוד. כרגע הוא מחובר לאקמו — מכונת לב־ריאה, זאת מערכת שמחמצנת את הדם ועל ידי כך עוקפת את הריאות שכשלו לחלוטין. לשמחתנו, בגלל שהוא ללא מחלות רקע, יתר המערכות בגופו מתפקדות. אבל הזמן שחולף הוא לא לטובתו, כי מערכות אחרות עלולות להיכנס לכשל, וזה החשש הגדול שלנו. אנחנו נותנים לו את כל הטיפול האפשרי, כולל תרופות חמלה ניסיוניות. יש תקווה לצד חשש מאוד גדול. אחד הדברים ששמו לב אליהם בעולם — מתוך הניסיון שהצטבר — שבמלחמה של הגוף בווירוס הזה הגוף יוצר סערה של חומרים שמתחילים להרוג את הכל, גם את הגוף עצמו. וזו הבעייתיות הגדולה.
היום הקשה ביותר היה היום שבו התחלנו לקבל את החולים המונשמים. הגיעו הרבה חולים ואנחנו הנשמנו אותם במהירות. חזרתי הביתה וידעתי שזה יום שאזכור שנים קדימה. אני מקווה שזה היום הכי קשה שייזכר אצלי ולא יום קשה יותר שעלול להתרחש לפי הצפי. זה היה יום מאוד לא סטנדרטי. כשהחולה הראשונה נפטרה אצלנו זה היה מאוד כואב. הכרנו אותה אישית. היא הייתה עובדת בית החולים שיצאה לפנסיה לפני חצי שנה. הכאב של כולנו היה כפול ומכופל. כשהיא הגיעה ראינו את המהלך הסוער של המחלה וידענו שסיכוייה קלושים, אבל הלכנו על המקסימום. אמרנו שאנחנו חייבים לנסות הכל כדי להציל אותה. לצערנו, ללא הצלחה.
מוחמד סואעד, אח במחלקת קורונה בפוריה
אתמול כשמסרתי משמרת אחד החולים התחיל לבכות. הוא לא הראשון שבוכה. החולים שלנו מרגישים בדידות עמוקה. בשונה מחולים רגילים שמגיעים אלינו עם המשפחה שנמצאת לצידם, עם מבקרים שבאים והולכים ומביאים מתנות, מאכלים, ציוד אישי — החולים האלה לבד. כשמישהו מהמשפחה כן מגיע לבקר אנחנו מארגנים לו אישור מיוחד לשוחח עם החולה מעבר לקיר זכוכית. גם אנחנו משוחחים עם החולים דרך חלון הזכוכית. משתדלים להמעיט מגעים, שלא תהיה חשיפה. מדי פעם אנחנו נעזרים בליצנים של בית החולים כדי להצחיק את החולים, לעודד אותם. מזמינים גם את העובדת הסוציאלית שתוכל לדבר איתם, להרגיע אותם. זה לא מצב רגיל.
26 שנים אני אח, ומעולם לא חשבתי שאגיע ליום בו אני מטפל בחולים ממגפה עולמית. העבודה במחלקת קורונה קצת מלחיצה, כי עדיין אין לנו אינפורמציה מדויקת על המחלה ועל אופן ההעברה שלה. הכל סימני שאלה. יש תחושה של דאגה, אולי אדבק ואעביר את המחלה למשפחה שלי. יש לי שישה ילדים, עכשיו כולם בבית, גם אלה שלומדים בטכניון. החששות קיימים למרות שאנחנו מתמגנים בצורה הטובה ביותר — במיוחד כשאנחנו רואים מה קורה סביבנו בעולם.
השבוע עברנו למשמרות של 12 שעות כדי למנוע מגעים בין הצוותים, שלא יהיו הדבקות. אצלנו מאושפז נהג ההסעות, שהיה הראשון בארץ שנזקק למכונת הנשמה בגלל הקורונה. בינתיים מצבו השתפר אבל הוא עדיין איתנו. דיברתי איתו כמה פעמים, הוא כבר ממש רוצה לצאת החוצה ולחזור הביתה, למשפחה שלו, אבל בשלב הזה אנחנו עוד לא יכולים לאפשר לו. אנחנו מנסים לעשות לו אווירה של כיף, משתדלים לדבר איתו, להביא לו מתנות מאנשים מבחוץ, מנסים ליצור תחושה שאנחנו המשפחה שלו. הוא הגיע בכוחות עצמו, היה בהכרה והוא מודע לכל מה שקרה לו. זאת הרגשה טובה שאנחנו מצליחים להציל מישהו, במיוחד שהוא צעיר יחסית.
ד"ר רעות לרנר־כסיף, רופאה במחלקת קורונה בשיבא
טיפול נמרץ קורונה בשיבא נבנה תוך 72 שעות. הכל עובד בקונספט של רפואה מרחוק, בעזרת רובוטים שמסיירים בין החולים, וידיאו ומכשירי קשר. אנחנו יושבים בחדר הבקרה. שלשום הגיע אלינו חולה בהכרה, לא מונשם, והיינו צריכים להסביר לו דרך הרובוט שאנחנו הולכים להרדים אותו. הסברנו לו שהוא מאוד חולה וזקוק לתמיכה נשימתית. להסביר דבר כזה דרך מסך זה לא פשוט. החולה הבין שהוא במצוקה נשימתית והבין שהוא חייב לקבל את העזרה. הוא הרגיש שהגוף שלו לא מצליח יותר להתמודד, אבל אני לא רוצה לחשוב אפילו מה עבר לו בראש. המחשבה שיכול להיות שהוא נפרד עכשיו מהעולם, ומהרופא שמטפל בו דרך מסך, והוא אפילו לא יכול לראות את הבנאדם שמולו, כי כשאנחנו מדברים עם החולים אנחנו עם מסכות. החולה רואה רק את העיניים שלנו, כשאנחנו שלושים מטר ממנו. אלה תחושות נוראיות, בעיקר כשהם יודעים שלא בטוח שהם ייצאו מזה.
המשפחות של החולים לא לידם. אנחנו איתם בשיחה טלפונית מדי יום. אין ליד החולים אף אחד. הם לבד כשמנשימים אותם, והם לבד, חלילה, כשהם נפרדים מהעולם. זה קשה. השיחה של הצוות עם אשתו של המטופל שנפטר אצלנו הייתה מאוד קשה. זאת מציאות הזויה. ובבית מחכים לי הילדים שלי שאני לא רואה. את המחשבות עליהם אני צריכה לשים בקופסה ולארוז בצד. לתת את כל־כולי למשימה.
החולה הראשונה שהגיעה אלינו הייתה חולה שנזקקה למכונת "אקמו", המחליפה את פעולת הלב. מי שביצע את הניתוח בחדר הניתוח המבודד היה אבא שלי, ד"ר יגאל כסיף. בזמן שהתכוננו לקבלה של החולה, בחדרה הבקרה, דרך מצלמה, ראיתי את צוות חדר הניתוח שמגיע כולם עם "חליפות חלל", כיסוי מגן, מסכות. לא ידעתי שאבא שלי בפנים. ההעברה הייתה מאוד דרמטית, בשיא הסטריליות, והכל משודר אלינו דרך מצלמה. הצוות חיבר אותה לכל המכשירים ויצא החוצה לאזור שלנו כדי למסור לנו את כל המידע, הנתונים והערכים של החולה. ואז פתאום אני רואה את אבא שלי. זה היה סוריאליסטי מאוד, כי ביומיום אנחנו כמעט לא נפגשים למרות שאנחנו עובדים באותו בית חולים. זה היה רגע מאוד מרגש, לדעת שהחולה הראשונה שמגיעה אלינו טופלה על ידי אבא שלי, ששנינו יחד נותנים את כל־כולנו כדי לעזור לה. •
