על החיים ועל המוות

הסיכון מנגיף הקורונה לבני גילי נמוך לטעמי בהרבה מכפי שהוא מוצג, וכדאי שהגזרות הנגזרות ונזקיהן לא יהיו חמורים מסיכוני המחלה

פרופ' דניאל פרידמןפורסם: 01.04.20 , 12:03

פרופ' דניאל פרידמן(צילום: טל שחר)

שנת ה-80 לחיי חלפה לפני פרק זמן נכבד, וכך משמיעים לי השכם והערב שאני נכלל בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר של נגיף הקורונה. כך גם אמר לי, במידה של רחמים ואולי השתתפות בצער, אדם בר-מזל בשנות ה-50 לחייו. ניסיתי להבהיר לו שבעיניי הוא נמצא ברמת סיכון שאיננה שונה בהרבה משלי, לפי חישוב שאיננו מדויק, אבל נכון עקרונית.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

הבה נניח שהסיכון להדבקה לבני גילי הוא כ-20% (כשננקטים אמצעי זהירות מינימליים) וסכנת התמותה לבני גילי שחלו במחלה היא כ-15%. סכנת התמותה לגביי היא, אפוא, בגדר 3%. אך מהי בדיוק סכנת מוות זו, והאם אין מדובר בקיצור החיים בלבד?

המוות הרי ודאי בכל מקרה. המועד אמנם איננו ידוע בוודאות, אך תוחלת החיים ידועה, נניח שלגבי גילי היא שבע שנים. הסיכון שלי הוא, אפוא, סיכון של כ-3% לאבד אולי שבע שנות חיים.

נתבונן כעת בבן ה-50 ונניח שלפי חישוב מקביל, מותאם לגילו, נגיע לכך שלגביו סיכון התמותה מהמחלה הוא 0.6% בלבד. אבל אם תוחלת החיים שלו היא כ-35 שנה, הרי שהאובדן במקרה שלו חמור פי חמישה משלי. התוצאה היא שהסיכונים של שנינו דומים (סיכון של 3% לאבד שבע שנות חיים דומה לסיכון של 0.6% לאבד 35 שנות חיים).

תיאור זה, הנכון הגיונית, ניצב בסתירה חריפה לגישה הרגשית, האמוציונלית, ואף המוסרית, של האנושות משחר ימיה. המוות נתפס כמין מכה שוות עוצמה בכל שלב שבו הוא פוגע. כך, למשל, נניח שעבריין גורם למותו של אדם. גילו של הקורבן איננו רלבנטי לא לצורך ההרשעה ולא לצורכי העונש. דינו של העבריין ייחתך על פי נסיבות המעשה (זדון, כוונה, רשלנות וכו'). אולם המוות שנגרם הוא לאמיתו של דבר קיצור חיים.

המוות היה צפוי לקורבן ממילא, והיה מתרחש בדרך הטבע במועד כלשהו בעתיד. העבריין גרם לכך שהאירוע יתרחש במועד מוקדם יותר, אבל השאלה בכמה הוקדם המועד איננה רלבנטית בעיני החברה. אם היה הקורבן בן 30, נגזלו ממנו עשרות שנות חיים, בעוד שאם היה בשנות ה-80 אפשר שנגזלו ממנו שנים ספורות בלבד.

השיקול המוסרי מכתיב, ובצדק, שלא נתייחס להריגתו של מבוגר בפחות חומרה מזו של אדם צעיר. יתר על כן, ומאותו שיקול, אפילו היה הקורבן על ערש דווי, כך שנותרו לו ימים ספורים או שעות ספורות בלבד, עדיין לא יהיה בכך כדי להשפיע על התוצאה (אלא אם היו כרוכים בכך יסודות נוספים דוגמת אלה של רצח מתוך רחמים). היחס לכל "קיצורי החיים" הוא אחיד. כולם כלולים בקטגוריית המוות. דינו של העבריין ייחתך ללא כל קשר למספר שנות החיים ש"גזל".

כך גם מן ההיבט של עונש המוות, באותם ימים שבהם היה השימוש בו נפוץ. נניח ששני עבריינים, האחד בן 30 והשני בן 70, ביצעו עבירה שדינה מוות וכי דינם נגזר בהתאם. בעיני החברה ובעיני המשפט הוטל על השניים עונש זהה. שניהם נידונו למוות. אבל העונש הוא למעשה עונש של קיצור חיים. המוות נגזר עליהם ממילא על ידי בורא עולם או על ידי הטבע, ובכל מקרה היו השניים נפטרים בבוא יומם. פסק הדין רק קירב את בואו של הקץ ואולי גם קצב לו מועד. אולם מובן שהעונש איננו זהה. חייו של האחד קוצרו בעשרות רבות של שנים, ואילו חייו של האחר קוצרו בשנים ספורות בלבד.

האם לא נכון יותר היה לתאר את המוות כקיצור חיים? אנו נמנעים מתיאור זה, והסיבה נעוצה בהתעלמות המכוונת של בני האדם מהמוות הצפוי לנו. התכונה המאפיינת את המין האנושי – ניהול שגרת חיים, כאילו שהמוות איננו קיים ואיננו עומד להגיע. הולכים ללוויות, שומעים את הפסוק "דע לאן אתה הולך, למקום עפר רימה ותולעה", חוזרים הביתה ושוכחים.

לרקע דברים אלה אומר שהסיכון לבני גילי מהקורונה נמוך לטעמי בהרבה מכפי שהוא מוצג, וכדאי שהגזרות הנגזרות ונזקיהן לא יהיו חמורים מסיכוני המחלה.