השם המפורש

שאישה אינה אלוהים // רוחמה וייס - הקיבוץ המאוחד - 92 עמ'

בבסיס 'שאישה אינה אלוהים', ספר השירים הרביעי של רוחמה וייס, עומד גילוי נורא, גילויו של גילוי העריות שחוותה בילדותה. המתעלל היה אביה. הכפילות הזאת - "גילוי של גילוי" - היא משמעותית, שכן מדובר בהתרחשות רב־שכבתית, מתמשכת ומהדהדת, שנתקלת במכשולים פנימיים וחיצוניים של השכחה והשתקה, ולכן מתחייבת ממנה מודעות עצמית בלתי פוסקת.

בשכבה הקדומה ביותר מצוי כמובן האסון עצמו, שהתרחש בעבר הרחוק, ושלמרות התרחקותו המתמדת נותר תמיד קרוב מדי. מעל לאסון הזה, השרוי במידה רבה באפלה, מרחפים הזיכרונות הקשים ששרדו את האימה. אבל דווקא בזיכרונות האלה, על כל הכאב הכרוך בהם, יש גם תועלת סמויה, שכן ניתן לראות בהם מין חוט אריאדנה שמאפשר למשוררת להיחלץ מהמבוך. ואכן, בזכות החוט הזה הלכה והתהוותה אצלה במשך השנים ההבנה שזה אכן מה שהיה שם, אב מתעלל - הבנה שהגיעה לרגע של צלילות כאשר המילים המפורשות "גילוי עריות" התנסחו לפתע, הבהירו את ממדי האימה ופתחו פתח להחלמה. אלא שמעבר לגילוי הנורא הזה המתין גילוי נוסף, לא פחות קשה: ההבנה שמדובר לכל היותר בהחלמה חלקית. שכן גם לאחר שהאסון נחשף על כל מעמקיו, בשורת החורבן אינה נענית בבשורת ישועה. אפשר אולי להשלים עם החורבן, אפשר לנסות לשים לו גבול, אבל אי־אפשר להיגאל ממנו.

כאן בדיוק - בצלילות הזאת, או בפיכחון הזה, ביכולת להבהיר שאין תקומה מהחורבן אך אין ברירה אלא לחיות בצילו - מצויים הכוח והיופי שמאפיינים את שירתה של וייס. יש בה איזון יוצא דופן - זאת מילת המפתח, איזון - בין אפלה לבהירות, שתיקה לגילוי, והוא זוכה לאחד מגילוייו החזקים בשיר 'ויצא הקול' (ששמו רומז למעמד הר סיני): "הוא אמר את השם המפורש -/ גילוי עריות/ בלי לדעת איזה נס יכולה לחולל אמירה בהירה אחת.// ופתאום, בהרף דבריו, הבנו כמה היה זה תמיד/ כיסוי עריות/ וכמה שקט שוכן בגילוי.// וכל החיות שנגסו בי בלב/ החרישו מול ברכת הראיה הפקוחה מכולן/ גילוי. עריות".

כל האמירות בשיר הזה, שפני השטח שלו ישירים וברורים כל כך, אינן מובנות מאליהן. כיצד גילויו של דבר עכור ואפל כגילוי עריות יכול להיחשב ל"אמירה בהירה"? כיצד הוא יכול להביא איתו שקט, להשקיט את הכאב? ובאמת, דומה שהשקט הזה הוא לב השיר, כי הוא מכיל בעת ובעונה אחת הן את השתיקה הכואבת שכיסתה את האמת במשך השנים, ממש קברה אותה תחתיה, והן את השקט שהשתרר כשהאמת נחלצה מכיסוייה וקמה לתחיה. כי גם אם לילדות שחרבה ולאב שהחריב לא יכולה להיות תקומה או גאולה, לאמת יש.

וייס, שגדלה בבית דתי־לאומי, היא מרצה לתלמוד במוסדות רפורמיים מרכזיים - אולי סוג המרד שהכי מאיים על הממסד האורתודוקסי. ונדמה שדווקא בזכות המרד הזה, ובזכות עוצמתו הגלויה, היא מרשה לעצמה לתרגם את זעקותיה והתרסותיה כנגד אבינו שבשמיים ואביה שבארץ לשירה מדויקת המבוססת על איפוק, אנדרסטייטמנט, איזונים פנימיים עדינים, מידה נכונה וצניעות. קל להיכבש בקסם של שירה שרוצה ללכת בגדולות, לבעור באש הכמיהה לעולמות עליונים, אבל לפעמים נחוצה שירה כמו של וייס - שירה שמבקשת להיחלץ מתוך שתיקה כפויה ומיוסרת לטובת השקט המנחם שיש בהשלמה עם האמת. •

השתיקות שלךְ נוחות

הוּא אָמַר לִי: הַשְּׁתִיקוֹת

שֶׁלָּךְ נוֹחוֹת, נְכוֹנוֹת לִי

הוּא אָמַר: אֲנִי אוֹהֵב שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת

לְהִסְתַּדֵּר לְבַד. לְהַצְלִיחַ

(מַקְסִים אוֹתוֹ שֶׁאֲנִי לֹא עוֹשָׂה מִזֶּה עִנְיָן)

הוּא אָמַר שֶׁהוּא אוֹהֵב וְנוֹחַ לוֹ

שֶׁאֲנִי לֹא מֵהַנָּשִׁים שֶׁמְּמַלְּאוֹת אֶת הֶחָלָל מִלִּים

שֶׁהוּא אוֹהֵב שֶׁאֲנִי לְעַצְמִי עוֹלָם מָלֵא. שֶׁיֵּש סְבִיבִי

שֶׁקֶט

שָׁתַקְתִּי.

לֹא גִּלִּיתִי לוֹ שֶׁכָּל הָעֹשֶׁר הַזֶּה בָּא לִי

כִּי גָּדַלְתִּי עַל אִי בּוֹדֵד, שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ

גִּלּוּי עֲרָיוֹת.