סגר בלי סוף
יותר מכל דבר אחר, דווקא ריבוי ההצעות – לעיתים גם כאלו הסותרות זו את זו - מתי ואיך נכון להקל על ההסגר ולהתחיל את המסע לנרמול החיים בישראל מלמד שני דברים: הראשון: שכנראה אין נוסחת קסם, והשני: שככה זה כבר לא יכול להימשך. או בניסוח אחר: העובדה שאין פתרון בית ספר המוסכם על כולם אינה מייתרת את ההכרח לקבוע אסטרטגיית יציאה ולהתניע את המהלך.
ממעוף הציפור, כך נראה, אזרחי ישראל הקפידו להישמע להוראות הסגר, גם אם בחלק מהמקומות, בעיקר בריכוזים חרדיים ובמגזר הערבי, זה נעשה באיחור מדאיג. משפחות התפצלו למרכיבים חד־ספרתיים וחגגו בהתאם להנחיות את ליל הסדר ביחידים, בזוגות ועם המשפחה הגרעינית בלבד. וכך גם את החג השני ואת המימונה. רק ששילוב, די קטלני, של החריגה המקוממת שהרשו לעצמם הנשיא ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו מההוראות שהם הקפידו לתווך בקולם, לצד עייפות נפשית ופיזית מחובת ההסגר, חוררה את המחסום. מה שהם עשו לא היה סוג של פספוס דל ערך שדי בהתנצלות כדי לדלג עליו לסדר היום, מה שהם עשו התחבר ישירות לתחושה שפקעה סבלנותם של רבים, ואם בארזים נפלה השלהבת אין שום סיבה שאזובי הקיר לא יתחברו למסיבה. זה בהחלט ראשית תהליך שמחייב את מקבלי ההחלטות לקבל החלטה.
לקבל החלטה מושכלת, שמבינה כי כנראה מדובר בתהליך של ניסוי וטעייה, או, כפי שמאשרת האקדמיה ללשון גם לומר, ניסוי ותהייה, שזו הדרך היחידה לפתור את הדילמה באמצעות שימוש בפתרונות שונים עד לקבלת התשובה המיטבית. החלטה שתמנע את הכאוס העתידי שברור שיקרה אם כל אחד יעשה שבת לעצמו – או ליל סדר לעצמו. אנשים פשוט ייצאו מהבתים, אם לא מחר אז מחרתיים. והשאלה היא איך מנהלים את היציאה הזו, בהתחשב בעובדה שבעוד שבועיים יחול יום הזיכרון שבשביל חלק מהציבור במדינה הזו הוא יום חשוב ומשמעותי הרבה יותר מליל הסדר, ומיד אחריו יום העצמאות.
אז מה צריך לעשות? לסנכרן שני מנופים. הראשון שמייצר לוח זמנים. כזה האומר שבעוד יומיים, או שלושה, או שבוע, או שבועיים, תחומי חיים קריטיים יחזרו למסלולם, או לשגרת פעילות המוגבלת בהסדרים מגבילים. למשל מערכות החינוך. אחר כך ייפתחו העסקים, במדרג שיימשך כך וכך זמן, לפי סדר חיוניותם. וכן הלאה. וכל התהליך הזה כפוף לנתונים המצטברים על היקפי ההדבקה ורמת התחלואה הקשה. וזה כבר נוגע למנוף השני, ההכרחי לא פחות מקביעת לוח הזמנים, וזה ממד השקיפות. חשיפת הממצאים בפני הציבור כולו, כולל המשמעויות הנגזרות מהם. מי שרוצה להחזיר את האנשים לבתיהם ולכלוא אותם לתקופה נוספת חייב להסביר להם בדיוק על שום מה ולמה.
הטענה השגורה כי מדובר בהצלת חיים – נשארים בבית, נשארים בחיים – טובה לחודש הראשון ועוד קצת, היא לא תחליף לצורך בהסבר יותר מקיף שיבהיר שלא נבחרה כאן הדרך הקלה כשזה בא על חשבון מיליון מובטלים, שיתוק המשק, אובדן הכנסה, עלייה באלימות הפנים־משפחתית, ונזק בלתי הפיך לבריאותם הנפשית של חלק מהאנשים, אלא שזו באמת האלטרנטיבה היחידה. אלטרנטיבה שכבר מספר שבועות אנשי מקצוע בתחומים רלוונטיים מערערים עליה וטוענים שרב נזקה מתועלתה.
ואם לסכם - לכולם, גם לאחרון האזרחים, ברור שלמרבה הצער אין תוכנית מושלמת הסוגרת את כל הפרצות. לא בישראל ולא במקומות אחרים על פני הגלובוס. אבל זה לא מייתר את הצורך לגבש תוכנית חדשה, כזו שתתחיל להוציא אותנו מהבתים, תוכנית שהיא סוג של סיכון שהגיע הזמן שמקבלי ההחלטות ייקחו.
