שתף קטע נבחר

כמעט 30 דברים להספיק לפני שאתה מת

ההקלות בסגר מעבר לפינה, אבל הקורונה עוד רחוקה מלעבור לעולם שכולו טוב. כדי לברוח קצת מהמגפה, הנה כמה דברים שאתם חייבים לעשות לפני שגם אתם תריחו את הפרחים מלמטה. פרויקט מיוחד

 

לשימוש בלייזר בלבד פרויקט דברים להספיק לפני שאתה מתלשימוש בלייזר בלבד פרויקט דברים להספיק לפני שאתה מת (איור: נעה כ
(איור: נעה כ"ץ)

 

לעשות סקי | רענן שקד

סקי הוא על שליטה. שליטה במהירות, שליטה בפחד, שליטה במדרון - לא חשוב כמה תלול – ולבסוף שליטה בהר וביקום כולו. אני מניח שמשם נובע הסיפוק העצום שבגלישה על שלג, אבל אולי אני טועה; אולי זה סתם השילוב הזה של מהירות, אדרנלין וקור (ובפוטצניה: שמש, אלכוהול, לוזרים שנקברו בשלג ואתה חולף על פניהם ומשאיר להם - פיזית - אבק לבן).

התחלתי עם סקי מאוחר מדי. לא רק בגלל כל השנים שבהן לא עשיתי, אלא בעיקר בגלל כל הדברים שכבר לא אעשה, ובראשם להיראות לחלוטין טבעי וחסר מאמץ בזה כמו כל צרפתי סטנדרטי שהונח על מחלקיים לראשונה בגיל ארבע. למעשה, כשהתחלתי עם זה בגיל ‭ 32‬ הייתי מפוחד כמו כל אדם בוגר שמאבד שליטה על רגליו ותוהה עד מתי יצליח להחזיק שליטה בסוגרים לנוכח המרחק הנדרש על ההר בטרם השירותים הבאים.

התגברתי, השתניתי וגם השתנתי לא מעט. זה היה - כשזה הצליח - מדהים מכדי להיכנע. בהדרגה, זה הצליח לעתים קרובות יותר, ובסוף זה הצליח כל הזמן. אחר כך באה הקורונה וסגרה את הסקי. מאז כולנו מחליקים במורד. זה פחות על שליטה, יותר על שטיפה. יום אחד אחזור להיות מלך ההר, או לפחות מה שהייתי רוב הזמן - הפחדן ששאג על ההר.

 

לתת ויץ* | לירן קציר

* ויץ = בדיחה בגרמנית/יידיש, וכן, זה נשמע כמו משהו שסבא שלכם היה אומר פעם. הסימן הרשום על הביטוי שייך לתומר קמרלינג שכתב כאן כמה עמודים לפני, או אם להסתכל על זה בצורה רחבה יותר, אז גם כמה שנים טובות לפני. "לתת ויץ", זה לתת את הפאנץ', את החידוד, את מה שהופך את המשפט הכתוב במקום נתון למשפט שיהיה בלייזרי.

לאורך תשע השנים שלי במגזין הזה, "ויצים" היו המטרה, ועל הדרך הפכו להיות השגרה. להצחיק בעיניי זה כישרון, בעוד שלכתוב זה שריר שצריך לאמן. לכתוב מצחיק זו כבר מיומנות שבאתי איתה לכאן, אבל הבנתי גם שאפשר תמיד לשפר אותה. הרבה ויצים עברו דרך המסגר 9 בתל אביב ועד לנח מוזס 1 בראשון, ובאופן רגיל הייתי אמור לסיים עכשיו את הפסקה ב'ויץ' כזה, אבל מה אתם יודעים, דווקא עכשיו אין לי.

 

לבקר בעיר פלסטינית | רותם מלנקי

זה היה ברמדאן. חבר שלי צח הגיע לביקור מולדת מברלין, שם התחיל לעבוד עם פלסטינים והפך מימני קיצוני לשמאלני קיצוני (מה לעשות, בחור קיצוני). הוא ביקש ממני שאקח אותו לבקר בבילעין. ישבנו בכפר עם חברים מקומיים (הלכנו יחדיו את שביל ישראל), והם סיפרו שבערב ייסעו לרמאללה. "היה בגרמניה מפגש שלום של יהודים וערבים ויש הערב פגישת מחזור בבריכה ברמאללה", הם אמרו, "רוצים להצטרף?"

 

רוצים לדעת כל מה שצריך (וגם מה שלא) על המגיפה שמשתוללת בחוץ? בואו למתחם הוויראלי שלנו

 

"זה מסוכן?", שאלתי. "לא. נגיד שאתם אורחים שלנו ויהיה בסדר. תשתדלו שלא ישמעו אתכם מדברים עברית כדי שהשוטרים לא יצטרכו להסגיר אתכם לצה"ל". לא שלא חששנו. אבל אמרנו כן. הגענו לרמאללה כבר ממש בשקיעה. לא היה איש ברחוב, העיר נראתה נטושה. כולם הלכו הביתה לאכול את האיפתאר אחרי שצמו כל היום. גם אני וגם החבר לא היינו לגמרי רגועים, במיוחד כשהמארחים שלנו הצביעו דרך החלון ואמרו "אגב, זו המוקטעה, והלינץ' בחיילים ב-‭2001‬ היה שם מאחורה". זה צימרר, ואז קומם, ואז נמהל בתחושת התיירות הכללית ששרתה עלינו. צח חי כעת בעיר שרצחה את כל יהודיה ופיקדה על השמדת כלל יהדות העולם. אז גם לרמאללה יש היסטוריה רצחנית. לכל עיר יש.

 

3082 ()

הגענו לבריכה וגילינו שצוות צילום של לא פחות משמונה מצלמות משדר את האירוע המרגש בשידור חי לטלוויזיה הפלסטינית, שידועה בעולם הערבי כערוץ המשעמם ביותר שיש. ציפינו להיטמע כבר בין עשרות היהודים שהגיעו לפגישת המחזור, ומה רבה הייתה אכזבתנו כשגילינו שהם הבריזו. היינו שני יהודים ומאתיים פעילים פלסטינים.

לשולחנות סביב הבריכה הוגשו מטעמים לשבירת הצום. המון בשר. הפגנו את החרדות שלנו בלעיסה. הארוחה התמשכה והתמשכה, והשיחה עם המסובים, באנגלית, קלחה. כולם התרשמו מהספונטניות של הביקור שלנו. זה היה השלב שבו הבנתי שאני חייב לספר לאבא שלי שביקרתי פה ושאצליח לרכך את כעסו רק אם אביא לו בקלאווה מ"פריז סוויטס" המפורסם. ביקשתי מהמארחים שלנו שבדרך חזרה נקפוץ לשם. הם בחיים לא היו אומרים לאורח שלהם שמדובר בבקשה מטופשת, ולכן הם אמרו "בוודאי, בשמחה".

הבקשה התגלתה כמטופשת ברגע שהתחלנו את הדרך חזרה: בשתיים בלילה רמאללה שקקה חיים בקטע לא סביר. אחרי יום של צום בחמסין, שאותו יש להעביר במינימום תנועה, הלילה הופך לקרנבל. כל החנויות פתוחות: בגדים, שטיחים, צעצועים. משפחות שלמות, על טפן, ממלאות את המדרכות. כולם מחזיקים ביד איזה אוכל קטן. והפקקים. וואו. לא יודע אם אי פעם עמדתי בפקק עירוני יותר דחוס מאשר באותו לילה ברמאללה. נסיעה שבדרך הלוך לקחה ‭ 10‬ דקות לקחה בחזור כשעתיים. בהתחלה הפרנויה שלטה בי והייתי בטוח שכל רמאללה מציצה בי דרך חלון הרכב, אבל כעבור שעה של פקק התחושה התפוגגה. אחרי ששוטר של אבו מאזן חייך אליי ועשה תנועה מבודחת של הצדעה הבנתי שאני כנראה נראה כמו תייר נורווגי. או קולונל נורווגי. ואז ראיתי מהחלון את פריז סוויטס.

כשיצאנו מהרכב הזכרתי לחברי הברלינאי שיעשה אלט-שיפט ויפסיק לדבר עברית. נכנסנו לחנות העמוסה, ואז גיליתי שהאלטשיפט שלו עובר מעברית לגרמנית. הגיוני בסך הכל, נו ביג דיל, רק שהוא עמד שם באמצע רמאללה ונשא נאום שלם בגרמנית אל המוכר המבולבל, שענה לו באנגלית "סורי, איי דונט ספיק ג'רמן". "אה סליחה", אמר לו צח בעברית צחה, "התבלבלתי לרגע" - ואז החוויר כמלבי. גם אני החסרתי איזו פעימונת, אבל המוכר צחק עלינו ואמר בעברית "אל תדאג אחי, כל יום יש אצלי ישראלים פה". הוא נתן לנו כנאפה על הבית כדי שנירגע וארז לאבא שלי את הבקלאווה הטובה בעולם.

 

להחצין רגשות | אלעד בן דוד

זה היה בדרך חזרה מהטיול השנתי של כיתה ג'. תוך כדי שאני רץ עם תיק הטיולים, דפקתי חליקה בחניון של האוטובוסים, והברכיים והמרפקים שלי נמרחו על האספלט. אני זוכר את עצמי מרוח שם על הרצפה, עם דמעות שתכף בורחות מהעיניים, לוקח נשימה ומחניק בכי כמו ילד גדול שעבר יום שלם בלי ההורים בפעם הראשונה. כאילו מישהו הפעיל איזו מצלמת אבטחה ונתן לי להביט על סיטואציות מלמעלה מאיזה חדר בקרה חיצוני.

 

 (צילום אילוסטרציה: Shutterstock) (צילום אילוסטרציה: Shutterstock)
(צילום אילוסטרציה: Shutterstock)

 

זה היה הרגע שהבנתי שאני שולט בשסתום של הדמעות, ומאותו הרגע השסתום הזה נשאר סגור. שם, בחניון בכיתה ג', למדתי להפנים רגשות כמו גבר. לנשוך שפתיים. להבליג. להחליק. לספוג. להדחיק. לא לעשות סיפור. ואז, אחרי כמה שנים עם שסתום דמעות סגור, אתה מגלה שהוא תוקע לך את הזרימה של שאר הרגשות החוצה. גם עשר שנים אחר כך, כשאתה רץ עם קיטבג, תיק של התאחדות הסטודנטים או מוצ'ילה, והחיים מורחים אותך על איזו רצפה מטאפורית, אתה קולט שאתה עדיין קצת הילד שחזר מהטיול השנתי ההוא. ולמרות שאתה בטוח שאין דבר יותר גברי יותר מלהחניק את הרגש שוב, אתה מבין שהגיע הזמן לתת לשסתום הזה לעבוד לשני הכיוונים.

לי היה מזל, כי ההבנה הזאת הגיעה בדיוק בשלב שבו שלחתי טקסט לליאור העורך של בלייזר. ומאז, אחת לכמה חודשים, אני מחצין את הרגשות שלי על נייר מודפס שגברים קוראים בשירותים. נראה לי שעברו איזה ‭ 30‬ שנה מאז הטיול השנתי ההוא, ועכשיו, כשאני ילד קצת יותר גדול, אז וואלה, להימרח על אספלט זה כואב לאללה.

 

לתת צ’אנס לנשים מצחיקות | חגית גינזבורג

בחמש השנים שאני מתחזקת ליין סטנדאפיסטיות, גיליתי נתון משמעותי אחד ששינה את חיי מקצה לקצה: בחושך, מהבמה, כשרסיסי אור מרצדים מעל פדחת ראשם של הקהל, כל גבר קירח שיושב באולם נראה כמו אשך מרחף בחלל. זה תמיד מצחיק אותי. ואני תמיד אומרת את זה בקול רם. ואז גם הקהל צוחק. כולל האשכים.

קל לי לזהות אותם, כי אין הרבה מהם בהופעות שלנו. גם באולם של ‭ 400‬ מושבים, הרוב המוחץ תמיד יהיו נשים. בתחילת הדרך האשמתי את עצמי, נתתי לליין שלי שם שנשמע כמו ערב של החלפת כלי טאפרוור ברמת השרון. אחר כך עבר קצת זמן, ופשוט הבנתי שהרבה גברים לא רוצים לבוא לערב שמורכב רק מסטנדאפיסטיות.

אולי אתם מפחדים להיות הגברים היחידים באולם (אתם צודקים). אולי אתם מפחדים שהמילה "מחזור" תחזור על עצמה יותר מפעם אחת, ודיבורים על מחזור, כידוע, מפחידים אתכם רק טיפה יותר מדיבורים על שופינג. אולי אתם בטוחים שסטנדאפיסטיות מדברות רק על הפות והטמפונים והאקסים שלהן, או שסטנדאפיסטיות נשואות מקטרות על הבעל והילדים והחמות (בניגוד מטורף מסטנדאפיסטים שנשואים, שמקטרים קודם על החמות ורק אז על האישה והילדים). אולי אתם פשוט, סתם, מפחדים.

 

 

אני לא יודעת ממה אתם מפחדים. אולי יש איזו אגדה אורבנית שמסתובבת בקבוצת "אבא פגום", שאם תשב קרוב מדי לבמה כשיהיה עליה ואגינה היא תזנק ותנגוס לך את העורק הראשי. אני כן יודעת שאני מאמינה בכם. מאמינה שאתם כבר יודעים שנשים מצחיקות בדיוק כמו גברים, לפעמים אפילו טיפה יותר. מאמינה שאתם לא האבות שלכם, שעדיין בינם לבין עצמם צוחקים מבדיחות על פקידות פלוגתיות ובטוחים שהמקור לטקסטים של יהורם גאון ב"סברי מרנן" הוא מהתנ"ך.

זה נכון שנשים מצחיקות הן לפעמים בוטות יותר, ואולי עדיין קשה לכם כשאישה היא בוטה. אבל בבקשה תבינו, שמותר לנו להיות בוטות, גסות, וולגריות. מותר לנו, ומותר לכם לצחוק מזה. ואם קשה לכם, אז אולי זה אומר משהו עליכם, ואולי זה הזמן לעשות קצת עבודה פנימית, כי אתם לא רוצים להיות הטוקבקיסט המיזוגן ההוא שמגיב "נשים לא מצחיקות" על כל יוטיוב שסטנדאפיסטית מעלה. אתם לא רוצים להיות רקובים מבפנים. רקוב זה אומלל ומסכן. רקוב בסוף מת לבד.

אתם לא חייבים להגיע לערב סטנדאפ שמורכב רק מסטנדאפיסטיות, אתם יכולים ללכת גם להופעה של סטנדאפיסטית אחת, יש כל כך הרבה מעולות שאתם עדיין לא מכירים. אתם יכולים להגיע למרתונים במועדונים שנותנים במה לנשים (אין יותר מדי כאלה, אבל אנחנו עובדות על זה), וכשאישה עולה על הבמה, תנו לה אותו הצ'אנס שאתם נותנים לכל גבר שעלה לשם לפניה ויעלה לשם אחריה.

אל תצאו מראש מנקודת הנחה שהיא תשעמם אתכם רק בגלל שהיא בת ואתם בנים. אנחנו יותר מהמגדר שלנו, וגם אתם. אנחנו נותנות לכם צ'אנס כשאתם מגיעים להופעות שלנו, אנחנו לא מפחדות להיפתח ולהיחשף מולכם ולספר את האמת הכי קשה ומצחיקה על הקיום שלנו כנשים, אז תחזירו לנו את אותה הטובה. בתמורה, אני מבטיחה להשתדל לצחוק לכם על הקרחת כמה שפחות.

 

להתחבר לצד הנשי | שירי צוק

גבר חייב להתחבר לצד הנשי שלו. כי לכל גבר יש צד נשי, עמוק בפנים, מתחת לגבריות שהוא לומד לעטות על עצמו מגיל אפס. מתחת ל"בנים לא בוכים" ו"רק בנות לובשות ורוד", מתחת ל"הנה, תשחק בכבאית, לא בבובות" ו"עדיף שלא תתחפש לבת", יש ילד קטן שחושב שהדבר הנכון לעשות עכשיו זה מה שהוא מרגיש ולא מה שאמרו לו שהוא אמור להרגיש. ילד קטן שנראה קורע מצחוק בחזייה של אמא שלו, ולא מפחד, כמו אבא שלו, שיום אחד מישהו יראה את התמונה הזו אי שם במרחב הווירטואלי ויגיד לו שהוא הומו.

 

 (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

 

כי הצד הנשי שלכם, אם להיות קלישאתיים, הוא קצת יותר עדין ומחבק, קצת יותר פתוח וחולק, ולפי השמועה גם יותר טוב במולטיטסקינג. הצד הנשי שלכם מבדיל בין ירוק בקבוק לירוק דשא ובין שמלה לחצאית, ויודע איך קוראים למורות של הילדים שלכם ובאיזו כיתה הם. נכון, הצד הנשי שלכם גם לא מבין איך לא כולם רואים את הקילו שהוא עלה ומנתח למוות כל מילה שמישהו אמר לו, אבל יש הרבה דברים טובים ללמוד מהצד הזה, אם רק תרגישו מספיק בטוחים בגבריות שלכם בשביל לתת לו להציץ החוצה. ואם אתם לא מאמינים לי, בפעם הבאה שאתם קמים באמצע הלילה להשתין - תנסו לעשות את זה בישיבה.

 

להתפלל | יאיר רוה

לאלה שגילו את עולם האמונה בשלב מאוחר בחייהם יש סוד שהם לא יכולים לספר לאף אחד - לא לאתאיסטים ולא לדתיים מלידה - מהסיבה הפשוטה שגם אלה וגם אלה לא יאמינו להם. הסוד הוא שהתפילה עובדת, והיא באמת יכולה לחולל ניסים ולשנות סדרי עולם מחוץ לכל היגיון. בדקתי את זה סביבי וגיליתי שזה אכן כך: כל מי שמתחיל להתחזק בגיל מאוחר ומתחיל בפעם הראשונה להתפלל - אם מתוך סידור שנכתב על ידי חז"ל, או סתם תפילה אישית וספונטנית בנוסח פרטי - מגלה שבמשך כמה חודשים טובים הבקשות נענות. תסבירו את זה איך שתרצו, בין כצירוף מקרים, הזיה או מיסטיקה, אבל זה קורה. כנראה הטבה מיוחדת למצטרפים חדשים למועדון המתפללים.

אני מעדכן אתכם בכך כדי שתדעו לא לבזבז את הרגעים האלה על בקשת שטויות, אלא כוונו למה שבאמת חשוב לכם. אתאיסטים לא מאמינים שזה יכול להיות, ואילו דתיים - שכל חייהם לימדו אותם שזה מה שתפילה אמורה לעשות אבל לא זכו לראות את זה - משתגעים מקנאה בכופרים האלה שיום אחד החליטו שהם מאמינים, מתחילים לדבר באופן סחבקי וחסר דיסטנס עם הקב"ה ומיד נענים. חוצפה שכזאת.

 

חרדים תפילה תשליך (צילום: EPA)
(צילום: EPA)

 

אל תחכו יותר מדי זמן כדי לדבר עם אלוהים, התחילו מיד. מה קרה לנו בחיים שגרם לנו להפסיק להאמין שתפילות עובדות? הרי בברירת המחדל שלנו אנחנו יצורים מתפללים. יושבים מול משחק כדורגל ורואים שחקן פורץ באופן מבטיח לכיוון השער, אנחנו מרימים ידיים למרומים וצועקים "נו, נו, נו...", בתקווה שהוא אכן יצליח להגיע עם הכדור עד השער; אנחנו רצים לאוטובוס או לרכבת וממלמלים לעצמנו "הלוואי שנתפוס אותו בזמן"; מחכים שאהובה תתקשר, מביטים בטלפון וחושבים לכיוונו "פליז פליז תעשה שהוא יצלצל". כל אלה מילות תפילה. בימי הולדת בגן היינו נושפים על נר ומבקשים משאלה, ועוד לימדו אותנו לשמור אותה בסוד ולא להגיד אותה בקול רם, אחרת היא לא תתגשם. ממי חשבנו שאנחנו מבקשים את המשאלה הזאת? מהנר? מהעוגה? כשהגננת אמרה צייתנו, אבל אם יבוא אליכם היום איש דתי עם חליפה שחורה ומגבעת ויציע לכם להתפלל מיד, תביטו בו בחשד ותסננו "הדתה! כפייה!" ובכן לא, הנה הסוד השני שאתאיסטים ודתיים לא ירצו לשמוע: אלוהים לא שייך לדתיים. הוא משאב שזמין לכם ברגע זה.

הביטו רגע סביבכם בשקט, בלי ציניות, בלי כל המטענים שהעמיסו עליכם, ונסו לראות אותו - בעצים, בעלים, בפירות, בפרחים, בטיפות הגשם. נסו להתמסר לרעיון ש"וואלה, אולי יש שם משהו", המשהו הזה שאנחנו לגמרי מקבלים כשהוא קורה בסרטים אבל לא מוכנים בשום אופן להעלות על דעתנו ביומיום, כי זו מחשבה מחייבת מדי, כזאת שלא נראית לנו מודרנית. תקראו לה השגחה, תקראו לה צירוף מקרים ואולי נס. אבל כן, בואו נודה: יש בעל בית לעולם הזה, יש מישהו שמנהל את הכל, ושירות הלקוחות שלו זמין ‭ ,24/7‬ כולל בשבת. בייחוד בשבת. רוצים להתלונן על העולם וכמה שהוא לא הוגן? רוצים לקטר כמה קשה לכם? או להבדיל, רוצים להגיד תודה? רוצים להתחנן שיציל את ההורים, שיסייע בפרנסה, שימצא לכם אהבה, שיחזיר את "בלייזר" לחיים? דברו איתו. זו שיחה מקומית. לא רוצים לפתוח ספר העוסק בתפילה - סידור או ליקוטי תפילות של רבי נתן מברסלב, למשל? תתחילו מ"אייכה" של שולי רנד, מבוא מוצלח לתפילה ועדות לכך שאלוהים לא מחפש רק שבחים וחנופה אלא הוא מספיק גדול כדי להתמודד עם התלונות, האכזבות והקושיות שלכם.

בספר בראשית נכתב בקטע על בריאת האדם "ויהי האדם לנפש חיה", ואונקלוס תרגם לארמית "והוות באדם לרוח ממללא". את "החיים" בעברית תרגם אונקלוס בארמית ל"ממללא", רוח מדברת. כי זה כל האדם ואלה החיים שלנו - יצור מדבר וממלמל. בילדותנו דיברנו עם אלוהים וביקשנו משאלות, אבל שריר התפילה התנוון לנו. הגיע הזמן ללמוד להפעיל אותו מחדש. כשתגלו שזה עובד, אל תספרו לאף אחד. הם לא יאמינו לכם.

 

לשבת בכלא צבאי | ניר כץ

הגיע לי להיכנס לכלא. עברתי עבירת בטיחות חמורה שיכלה להיגמר באובדן חיי אדם. אחרי שהמח"ט, כיום אישיות בכירה בעולם העסקים הישראלי, הודיע לי שהעונש הוא שבועיים בכלא, הוא הוסיף ואמר שללא ההתערבות של המג"ד, העונש היה הרבה יותר חמור והיה כולל הורדה לדרגת טוראי.

בדרך לכלא שש שליד עתלית, בעודי יושב בשקט ליד הרס"פ שקיבל את התפקיד להסיע אותי לכלא, רצו בראשי סרטים: "אקספרס של חצות", "המורד" ו"מאחורי הסורגים". "חומות של תקווה" יעלה לאקרנים חודש אחרי שאצא מהכלא.

תהיתי איך אסתדר שם בכלא? הדבר הכי קרוב לחיי הג'ונגל שיש לנו בעולם המערבי. האם אצטרך להצטרף לכנופייה כדי להגן על חיי? האם המראה הנערי שלי יהיה בעוכריי? או יותר גרוע, באחוריי?

 

לשימוש בלייזר בלבד פרויקט דברים להספיק לפני שאתה מתלשימוש בלייזר בלבד פרויקט דברים להספיק לפני שאתה מת (איור: נעה כ
(איור: נעה כ"ץ)

 

היו בכלא שלוש פלוגות מבודדות אחת מהשנייה. בפלוגה ג' ישבו האסירים הכבדים: סוחרי סמים, גנבי נשק, אנסים. בפלוגה ב' עריקים או חיילים שעברו עבירות משמעת חמורות. ובפלוגה א' ישנו באוהלים חיילים שנפקדו או עברו עבירות משמעת קלות ובמהלך היום עסקו בעבודות רס"ר ובשמירות. ליד פלוגה א' היה אוהל נוסף, לקצינים, נגדים ואנשי משטרה צבאית. שם שכנה המיטה שלי. יחד איתי היו טייס, נגד מחיל הים, שלושה קציני חי"ר, מילואימניק ושוטר צבאי אחד שלא הפסיק לדבר.

ביום השני התעוררתי בשש בבוקר, עשיתי מסדר בוקר שכלל קיפול ‭ 16 ‬ של השמיכה, עמידה בשלשות וזהו. חוץ מספירת כלואים אחת בצהריים וספירת כלואים אחת בערב לא הייתי צריך לעשות כלום! ביליתי את היום בשינה, בקריאת ספרים ובשיחות נפש עם כלואים אחרים. אחרי שהבנתי שהמקום די בטוח אפילו התקלחתי כל יום. ניגוד חריף ללו"ז היומי שהיה לי בתור סמ"פ של פלוגת שריון.

כעבור כמה ימים הידלדלה כמות החיילים בפלוגה א' וכך הצטרפנו גם אנחנו, שוכני האוהל המיוחס, למשימה של שמירה על הבסיס. אחרי תדריך קצר הופקדה בידי משרוקית קטנה למקרה שאתקל בבעיה, ועליתי למשמרת של ארבע שעות באחת מעמדות השמירה בכלא. שתי עמדות זכורות לי עד היום. האחת מעל מתחם הבידוד של פלוגה ג'. הידיים שבצבצו להן מתוך דלתות הברזל יחד עם הצעקות מתוך החדרים הבהירו לי שיש עולם מאוד שונה ‭ 100‬ מטר מהאוהל שישנתי בו. העמדה השנייה הייתה במגדל בקצה המערבי של הכלא שחלשה על בית סוהר כרמל, בית סוהר אזרחי, שצמוד לכלא שש. במשך רוב המשמרת צפיתי באסירים הולכים בשורה ישרה, אחד ליד השני, מצד אחד לצד שני של חצר בית הסוהר. המראה שלהם הבהיר לי טוב מאוד שגם לשם לא כדאי לי להגיע.

הטעות הכי גדולה שעשיתי שביקשתי מההורים שלי שיבואו לבקר. בתמימותם הם עצרו בבורגר ראנץ' וקנו לי ארוחת ספרדי כפול עם צ'יפס, קולה ושוקופאי. המשלוח הזה נזרק כלאחר כבוד לפח בבדיקות המקיפות שהם עברו לפני שהרשו להם לפגוש אותי. עד היום אני זוכר בכאב את הדמעות של אמי באותה הפגישה.

במתחם המבקרים ראיתי איך אח של אחד הכלואים מעביר לו בחשאי חבילה של כדורים. הכלוא זיהה שראיתי זאת והעיף בי מבט שהבהיר לי טוב מאוד את המשפט המפורסם ‭ "snitches get stitches"‬ או כמו שמוכר ב›-חוזותינו "בקב"ה נודר מלשינים דוקר".

אחרי ‭ 12‬ יום השתחררתי והם אפילו לא נספרו כ"דפוק". מאז ועד היום היו לי לא מעט הזדמנויות לעבור על החוק ולהרוויח מכך. שני דברים מונעים ממני לעשות זאת. הראשון הוא ששמירה על החוק זה מה שמאפשר לחברה שלנו להתקיים בשלום. השני הוא המבט של הבחור שהבריח סמים לכלא, שהבהיר לי שבכלא אמיתי לא הייתי שורד דקה.

 

לחזור לאהבת נעוריך אחרי עשור | ירמי שיק בלום

ביום שקניתי כרטיס להודו יצאתי לבר ופגשתי את מי שעתידה להיות אשתי. זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון ולא ממבט שני, זו הייתה אהבה ממבט אלף, כי ‭ 11‬ שנים קודם היינו זוג.

היינו שנה וחצי ביחד עד שאסיה נפרדה ממני, וזו כן הייתה אהבה ממבט ראשון, מצדי לפחות. הפעם הראשונה שראיתי אותה הייתה בחופש הגדול בין י"א לי"ב, במנהרות התת קרקעיות ז"ל מתחת לכיכר מגן דוד, שם נערכו כל ליל שישי ג'אם סשנים של ג'אזיסטים מתנשאים שניגנו כדי להרשים בנות באמצעות קונטרבס ותיפוף עדין באמצעות מברשות. הייתי בן ‭ ,16‬ מחוצ'קן עם חולצה צמודה מדי שגרמה לי לאי נוחות ושיער ארוך מדי שגרם לי להיראות כמו לסבית ממורמרת שקוראים לה עינר.

למרות שסלדנו מג'אז ומג'אזיסטים, הלכנו לשם כל ליל שישי וחיכינו שמשהו יקרה. ואז זה קרה. בין צלילי הג'אם וניחוחות השתן על האספלט המטונף ראיתי אותה. היא עמדה בטי-שירט לבנה, חצאית אפורה ובקבוק גולדסטאר, יפה כל כך וזרה לזוהמה העירונית. הסתכלתי עליה ארוכות ולהפתעתי היא נופפה לי בחזרה. לקחו חודשים עד שנהיינו זוג ושנים עד שגיליתי שהיא בכלל לא נופפה אלא רק בדקה אם אני בסדר כי הסתכלתי עליה במבט בוהה ומדאיג. אחרי שנה וחצי היא נפרדה ממני. הכל היה מטושטש ולא כדימוי - לא ראיתי כלום כי נשברו לי המשקפיים. אחרי שיחת הפרידה ביקשתי סקס פרידה.

אין דבר מביך, עצוב וחסר תשוקה יותר מסקס פרידה מאולץ. נוזלי הגוף הדומיננטיים היו הדמעות שלי ואף על פי שאני הייתי זה שיזם אותו, הסקס הזה הרגיש כאילו הוא נכפה על שנינו באותה מידה. כשקמתי מהמיטה דרכתי על המשקפיים שזרקתי על רצפת החדר. צעדנו בשתיקה מבית אמי עד תחנת האוטובוס של קו 16 ברחוב לוינסקי פינת העלייה. אסיה עמדה על קצות המדרכה ואני שמרתי על מרחק, בהיתי בעורף שלה ואחזתי בשברי המשקפיים. היא הסתובבה ואמרה שאני לא צריך לחכות ושאולי אלך לשים את המשקפיים בתיקון אצל האופטומטריסט שלי ניסים בכר, שהחנות שלו ממוקמת עד היום מול התחנה של קו ‭ 16‬ בלוינסקי.

עיוור לסיטואציה התעקשתי להישאר, ניסיתי להשהות את הרגע, לחכות לנס שיגרום לה להתחרט. אבל רק החרפתי את המבוכה שהופרה רק כשהאוטובוס הגיע. ביד אחת אחזה אסיה בכרטיסיית נוער וביד השנייה נופפה לי לשלום בגובה מותן, חייכה את החיוך המתפזר שלה (כשהיא מחייכת העיניים שלה מתפזרות באופן שממיס אותי עד היום). הדלתות נסגרו. בהיתי באוטובוס המתרחק בלי ממש לראות. גם כי הייתי בלי משקפיים וגם כי העיניים שלי התעוורו מרוב דמעות.

לקחתי קשה את הפרידה. השמנתי, הסתממתי, ובעיקר נאטמתי. למדתי לשחק את המשחק, למדתי לזיין סתם, לשקר, למדתי להיות גבר במובן הרע של המילה. אפילו את הרגישות הטבועה בי ניצלתי לרעה - נהייתי הרגיש שחשוב לו שידעו שהוא רגיש, שזה בעצם דוש מהזן המסוכן ביותר - דוש בהסוואה. במהלך השנים יצא לי להיתקל לא מעט באסיה. למדנו באותו התיכון ומי שנשאר לחיות בתל אביב כאילו חי בקיבוץ. כל היתקלות בה הייתה שומטת את המסכה ומחזירה אותי להיות ירמי בן ה-‭18‬ שאומר היי מבויש בראש מושמט וממהר להיעלם. שנאתי את זה. שנאתי את ירמי בן ה-‭,18‬ ירמי בן ה-‭18‬ זה חרא, אסור לי להיות שוב הירמי הזה.

את הכאב שצף מלראות אותה פתרתי בכך שסיפרתי לעצמי שאסיה היא הקריפטונייט שלי. השנים חלפו כמו שהן יודעות לעשות ממש טוב, ובגיל ‭ 29‬ הרגשתי שאני מוכרח הפסקה. בצעד לא אופייני קניתי כרטיס להודו. בלילה יצאתי לשתות וראיתי אותה. כהרגלי אמרתי היי מבויש ומיהרתי להיעלם, אבל להפתעתי היא פתחה בשיחה וסיפרה שהיא טסה לטייל לבד באיסלנד. סיפרתי שאני טס להודו וצללנו לשיחה שתויה, כנה ובגובה העיניים. קבענו להיפגש למחרת. כשהתנשקנו הריח שלה ערפל אותי. הרגשתי כאילו לקחתי סם הזיה. יש משהו חמקמק בזיכרון של ריח. גוף ופנים ושיחה ושמלה וחיוך וחדירה קל יותר לזכור, אבל ריח זה דבר כל כך לא ממשי, וברגע שהרחתי אותה נהדפתי אחורה ונכנסתי למערבולת זמן מוזרה. הריח שלה היה כמו סם שהוא מכונת זמן.

 

 (צילום: Shutterstock) (צילום: Shutterstock)
(צילום: Shutterstock)

 

התעשתתי, המשכנו לדבר, ואסיה לחצה על כל כך הרבה כפתורי ‭ ON‬של זיכרונות טובים שהדחקתי כדי להתמודד עם הפרידה. היא הזכירה לי איזה ילד מגניב וחמוד ומצחיק ורגיש הייתי וכמה היה לנו כיף ביחד. באותו הלילה, אחרי ‭ 11‬שנה, השלמתי עם ירמי בן ה-‭.18 ‬ אחרי חודש של התאהבות מטורפת היא עמדה לטוס לאיסלנד. היינו ערים כל הלילה, ולפנות בוקר אמרתי לה "את יודעת שאנחנו נתחתן". היא ענתה כן, אבל ידענו שבעצם אנחנו שוב נפרדים. היא טסה לטייל באיסלנד ואני טסתי להודו. מהרגע שהמראתי רציתי כבר לחזור אבל הכרחתי את עצמי להישאר. ידעתי שאני מוכרח לשחרר אבל לא הצלחתי. כל הטיול הייתי חרדתי ובעיקר התגעגעתי אליה. כשחזרתי לארץ היא חיכתה בדירה שלי. פרקתי את המוצ'ילה והוצאתי טבעת.

בזמן כתיבת שורות אלה משתוללת מגפה עולמית, וכבר חודש אנחנו בסגר בדירה שלנו ברחוב לוינסקי, שצופה על תחנת האוטובוס שבה אסיה נפרדה ממני. ‭ 24/7‬ אנחנו יחד, חיים אורח חיים שקצת מזכיר חופש גדול בתיכון - נמצאים כל היום יחד ואין הרבה לעשות. האמת, כיף לנו לאללה.

 

לחבק את ההורים | דני קושמרו

כן, אני יודע, יש את הדברים הרגילים של בלייזר כמו לקחת טיסה למקום שאתה לא מכיר, לרכוב לבד במדבר או סתם לעשות משהו שמפחיד אותך, אבל מכיוון שאנחנו באווירת סופהעולם ומורבידיות, אם אתה גבר אמיתי לך להורים שלך, חבק אותם, תגיד שאתה אוהב אותם ותודה להם על כל מה שעשו בשבילך. אולי מחר כבר לא תוכל.

 

1208 (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

 

להקשיב ללב | אסי גל

אני רוקד בהופעה של תומר יוסף, כנראה מעושן, אני כבר לא זוכר. אחותי איתי שם וגם החברה שלי זה שלוש שנים. אני מתכנן להתחתן איתה, היא לא יודעת את זה, אבל אני רגע מלקנות טבעת. אני גם רגע מלסיים תואר בעבודה סוציאלית. כבר יש לי תואר בהיסטוריה ובספרות אנגלית, ואחרי שסיימתי אותו, בגיל ‭ ,28‬הבנתי שכדאי שתהיה לי עבודה במשהו. הייתי רכז פר"ח ועבדתי עם פגועי נפש, אז החלטתי שעבודה סוציאלית היא הדבר בשבילי. שנתיים פנימה, ואני במרחק שני קורסים ביהדות מסיום. כן, יהדות, כי אני לומד בבר אילן. אני רוקד וחושב לעצמי "זה אחלה, זה יהיה ממש בסדר שאעבוד בעבודה סוציאלית". אני אומר את זה לעצמי כי איפשהו בראש שלי, במקום די בולט, המוח שלי אומר "לא רצית להיות שחקן?"

כן, רציתי. למדתי משחק בתיכון, ולפני שטסתי לאוסטרליה לטיול הגדול הייתי בטוח שאחזור לארץ ואלמד משחק. מאז התיכון לא רציתי שום דבר אחר. זה הכי כיף בעולם. אפילו עשיתי אודישן למכינה בניסן נתיב, אבל לא עברתי, אז טסתי עם תכנון שכשאחזור אעשה המון אודישנים. אבל אז פגשתי מישהי שעובדת עם ילדים אוטיסטים והיה לה אור בעיניים, ופתאום חשתי שמשחק זה עסקי אוויר ואני רוצה משהו אמיתי. עצרתי על רפואה. כשסיפרתי להורים שלי, אבא שלי שמח מאוד: "יופי, רפואה זה מקצוע". אז ניסיתי להתקבל לרפואה, נכשלתי פעמיים בראיונות אחרי שהאשמתי את האנושות בהרס כדור הארץ והמשכתי במסלול שהוביל לאותו ריקוד בהופעה של תומר יוסף. אני כבר בן ‭ 30‬ואני צריך להיות בטוח במה שאני עושה.

 

לב שבור (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

 

לשמחתי, בשלב זה של חיי, היו כבר מיילים. תוכנית טלוויזיה שעמדה לעלות בערוץ ביפ יצאה בתשדיר שמחפשים כל מי שחושב שהוא מצחיק. אני, שלא יכולתי לתת למה שכבר נהיה תחביב למות, הופעתי קצת במופעי אימפרוביזציה, והיה קהל שתמך בתחושה שלי שאני מצחיק. אז שלחתי מייל. אם הייתי צריך לשלוח מכתב, כמו שנתיים לפני כן, זה לא היה קורה. אבל מייל זה קל, אז שלחתי. מין זריקת כדור אחרונה לקול ההוא בירכתי הראש שלא האמין לבחור שרקד.

בצד השני של המייל ישבו אנשים שהזמינו לאודישן את כל מי שהיה לו איזשהו ניסיון על במה. הזמינו, הגעתי ונתתי את כל כולי. עשיתי את המיטב שיכול לעשות אדם שלא באמת בטוח שהוא במסלול שהוא רוצה להיות. אדם שמנסה אשכרה להקשיב למה שהלב שלו כבר אומר לו המון זמן. ואז הכדור התגלגל. עברתי את האודישן ועם עוד שני אנשים, לימים חברים, שפגשתי שם, הקמנו שלישייה קומית. תוך שעה הסכמנו על מערכון שכלל את היטלר עושה תנועות מגונות, ובמשך חמישה חודשים אחר כך הסכמנו על עוד כמות נאה של דברים מפגרים לא פחות.

זכינו בתוכנית וכתבנו עוד תוכנית, שמערכון ממנה על אצילים באחוזה והמשרת המוגבל שכלית שלהם נהיה אבן דרך שעד היום מצטטים לי. אז התחלנו להופיע, וכתבנו לתוכניות מיינסטרים, והרמנו עוד תוכנית עם עוד אנשים, והיה קצת פרסום, והייתי חלק מצוות הפקה של תוכנית של חברים, ועשיתי סדרת רשת, ועשיתי סטנדאפ, וגם, ולא פחות חשוב בכלל, התחלתי לכתוב לבלייזר.

היו לזה השלכות. המשכתי לגור בעוני למדי למשך תקופה. הייתי הבחור הכי מבוגר עם הכי פחות ניסיון בכל מקום שהגעתי אליו. הייתה פרידה מאותה חברה. אבל הכל, כמובן, היה שווה את זה לגמרי. אני נשוי לאישה שלא רק שאני אוהב, אני גם חש בלב כמה היא כל כך יותר מתאימה לי. אני עובד כאיש קריאייטיב ובמאי במקום נהדר, שבחיים לא הייתי מגיע אליו אם הייתי ממשיך באותו מסלול. עדיין נשארו לי שני קורסים ביהדות כדי להיות עובד סוציאלי. כנראה שזה כבר לא יקרה, אלא אם משהו ממש יציק לי בלב ובראש. אם יציק, אני רוצה להאמין שהפעם אני אקשיב לו ולא אחכה לאיזה תשדיר שקורא לכל מי שחלם להיות עובד סוציאלי לשלוח מייל.

 

לקרוא ספר של ג’יין אוסטן | נעמה נחושתאי

אומרים שבשביל להיות כותב טוב צריך קודם כל להיות קורא טוב. וגבר, לפני מותו, בין אם הוא כותב ובין אם לא, צריך לקרוא קצת ג'יין אוסטן. וזיידי סמית'. ומרגרט אטווד. ואלנה פרנטה. לדעת מיהן לילה ולנו. להבין את הסיפור בין ליזי בנט לדארסי.

כן, אני מניחה שלא מעט גברים כאן ירימו גבה ויתמהו בשקט או בקול רם, למה? אסביר זאת כך: הייתה לי פעם חולצה של נבחרת הנשים הלאומית האמריקאית בכדורסל, אלה מה-‭,WNBA‬ שהיה כתוב עליה: ״לראות איך הצד השני משחק״. הרי לכם המפתח האולטימטיבי להבנת איך הצד השני משחק. כמעט כל המהלכים. כל מה שצריך זה עותק של ״תבונה ורגישות״ או של דונה טארט.

לפני שנים, בימים שבהם עוד הייתי בבלייזר, בחורה כמעט יחידה במערכת הכי מגניבה במזרח התיכון, לצד כמה מהגברים הכי חמודים וחכמים שהכרתי, הייתי מקשיבה לדיונים עמוקים בישיבות המערכת על ריימונד קארבר, צ'רלס בוקובסקי והאנטר תומפסון ותוהה בלבי מי מהם אי פעם פתח את ״ג'יין אייר״. וכדאי לפתוח, כי זה פאקינג מאסטרפיס, לא פחות. ״קריאה היא הכל״, כתבה פעם נורה אפרון זצוק״ל, ״היא הופכת אותך לאדם טוב יותר״. אל תשכחו להוסיף גם אותה לרשימה, כן?

 

להוציא אדם מטריפ רע | מימון כחלון

אנשים אחרים יכולים לספר את הסיפור הזה דרך עדשה פסיכואקטיבית עוצמתית הרבה יותר, כי יש סמים שיתאימו כמו כפפה לחוויה של הוצאת חבר ממעמקי ההתפלפות, רק שמה לעשות - לא אני האיש לספר עליהם. במסיבות טבע הייתי פעמיים, האמ.די היה אדיב כלפיי וכלפי הסובבים אותי (טאץ' ווד), ותמיד הסתקרנתי לגבי אסיד, אבל לא הסתייע. ההזדמנות שלי למשות מישהו חזרה לספרה שלנו לא הייתה אחרי פטריות או איוואסקה. לא ולא: אני הייתי שם כדי להושיע מהסם הנוראי שנקרא קנאביס.

אי קטן בברזיל, אוף סיזן אז מעט אנשים, ואני רוקח על כיריים חשמליים בהוסטל כדורי שוקולד ירוקים עם ריח של מנגו. הבעיה הייתה במינונים, לכאורה. כמשוחרר מהצבא עשרה חודשים ועם ניסיון מועט מאוד בבישול וויד, פוצצתי את הכדורים בכל מה שקניתי עם שותפיי לרעיון וכדררתי כדורים בגודל נאה, משהו בין פלאפל לקציצה של סבתא שאוהבת להגזים. באתי לארוחת הערב כמו חתן, מחזיק בידיי את המפתח להמשך הערב שלנו, חילקתי לכולם את הקינוח, וכולנו נגסנו, צחקנו והתלוננו על המרקם המתפורר.

 

 (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
(צילום: shutterstock)

 

תריצו את המסך שעתיים קדימה: קשה מאוד להבין מילה ממה שאנשים סביבי מדברים. צחוקים מלווים בסחרחורות מלווים בצחוקים. לכולנו ברור שהגזמנו, אבל עם וויד קשה להגזים באמת, לא באופן שיפגע בך בכל אופן. בכלל, האווירה מבשרת הטובות לא סיפרה כלום על העננים שהחלו להתקדר באחד החדרים בהוסטל, עת אחד השותפים בחדר המדובר הגיח מאחור והניח על הכתף שלי יד החלטית מדי.

השותף שלו לחדר ושלנו לסטלה הוא אדם שפגשתי שלושה ימים קודם, משוחרר טרי מחיל המודיעין שהגיע לגיחה בברזיל ולא לטיול גדול. לא זוכר אם הבחור אפילו עישן קודם לאותו הלילה, לא בטוח שכן, מה שלא מנע ממנו לצלול ראש לתוך הקבב המורעל ולדפוק את הראש בבריכה. ״הוא מדבר לא לעניין, כדאי לך להגיע. יכול להיות שצריך לקחת אותו לבית חולים״, אמר מי שאמר.

עכשיו, בית חולים זה שטיפת קיבה, כן? ושטיפת קיבה זה בדיקות של מה הרעיל אותו, נכון? ומפה לשם, תא כלא קטן בסלבדור זה לא בדיוק דבר שמשתלב יפה בטיול הגדול, מוסכם? עדיף להימנע. אז אני הולך לחדר ושם נגלה לעיניי בחור מיוזע וממלמל, שמגיב מאוד לא טוב לכמויות שאכל. מים, צריך מים. ולהרגיע את הפרנויות. בקושי רב אני מחלץ ממנו מילים: ״מסוק. שיזמינו לי מסוק, נראה לי שאני הולך למות״.

אוקיי, אני נותן לבחור אזהרת ספוילר שהוא לא הולך למות. הראש טס על ‭ ,200‬ והלב מזיע, אבל בחוץ אני נופת צופים קרת רוח ואמפתית. משקה מים, מיטיב את הכרית, שואל שאלות על המשפחה, על חברים, מנגב את הזיעה מהמצח. לאט-לאט המלמול נרגע, וגם אני. הופ, האישונים מצטמצמים, והנה הוא מבקש ממני שאתן לו יד, ולפני שהוא נרדם מבקש שאשאר לשכב לידו קצת, לראות שהוא נרדם כמו שצריך. וככה מצאנו את עצמו מכורבלים כמו גורי לברדור קטנים, ולא, נניח, כמו שני גברים לא קטנים במיטה וחצי, כשלאחד נדפקה הסטלה ולשני ממש נדפקה הסטלה. כשאני יוצא מהחדר, כמעט שעתיים אחרי שנכנסתי אליו, אני מקבל מהחברים על הערסלים סטנדינג אוביישן ובאנג חמוש בראש הכי דחוס שעישנתי בחיים.

עשר שנים מאותו לילה, עם שני ילדים קטנים, אני מסוגר בבית מפאת הקורונה ומזג האוויר הגשום מדי לתקופה. כל כך אחרת מהימים שבהם היצירתיות שלי התנקזה ללהכין פייפ מתפוח. ועדיין, מדי פעם איזה קול מן העבר מזכיר לי את הלילה ההוא, או שאני פוגש מישהו מאותו הערב ונזכר בו בעצמי. לפעמים אני רואה את הפלופ עצמו נוסע על קורקינט בעיר, או נתקל בדברים שהוא עושה. אדם מוכשר וחד, הבחור. מעניין אם הוא זוכר את אותו הלילה, אבל גם אם לא, זה לא באמת משנה. נהוג להגיד שקארמה היא ביץ', אבל אני דווקא חושב עליה בתור דמות הגונה ושוחרת טוב שמחזירה לאנשים את מה שמגיע להם. אני מקווה שאיפשהו יש לה פנקס שרשום בו שיש לי קלף יציאה מהסטלה. אולי עוד אשתמש בו יום אחד.

 

לעשות קעקוע | אילן ספירא

החלטה להתקעקע היא סימן דרך. מאותו הרגע המחשבות מקבלות צורה וצבע. זה קצת כמו לכתוב סיפור, רק שהכל מתנקז לתמונה שמכילה את כל הפרטים. לפני ‭ 30-20‬ שנה אנשים היו מגיעים לסטודיו בדיזנגוף סנטר ויושבים שעות מול אלבומים של ציורים משעממים רצח כדי לבחור משם איזה פרפר. אני זוכר שבהיתי בקטגוריית הדולפינים וחשבתי למה לבנאדם לבחור משהו שרק לפני חודש מישהי אחרת עשתה בדיוק אותו.

 

קעקוע על היד של ריקרדו רודריגס (צילום: AFP)
(צילום: AFP)

 

קעקוע זה גם הרגע שבו מחליטים לוותר על שלמות הגוף. רגע שמשחרר שנים של חששות ופחדים. כשהאזור מגולח והסטנסיל - דוגמת הדיו - מונחת על העור, זה השקט שלפני הסערה. רגע אחר כך המכונה תידלק, ומשם אין דרך חזרה. כבר פגשתי לא מעט אנשים שהרגע הזה הוא עילוי עבורם והכאב המתלווה אליו הוא תענוג צרוף.

כשהמקעקע/ת מסיים/ת, יש רגע מתוק שבו הכאב נעלם בן רגע. הוא אולי יחזור במקלחת, בצורה של מגהץ רותח על העור, אבל קטן עלינו. אז מצלמים את הקעקוע החדש, עוטפים בניילון נצמד ויוצאים לדרך - ושכולם יקנאו.

כל סיבה היא סיבה טובה להתקעקע. משמות של ילדים משולבים בצורה של אינפיניטי ועד גולגולת נוטפת דם עם הלוגו של הארלי דייווידסון, אבל למה כמה טיפות דיו שמוחדרות לעור גורמות להעצמה אישית כל כך גדולה? התשובה הפשוטה היא "ככה". העמוקה יותר היא שכשהקעקוע מחלים הוא שלך. כל המסביב נעלם ואתה נשאר ממוקד ביופי של מה שעליו חלמת. ה"לתמיד" הזה הוא מקור העוצמה להחלטה לעשות קעקוע. חלק גדול מהמקועקעים מתחילים לתכנן את הקעקוע הבא רגע אחרי שהם יורדים ממיטת הקעקועים. קוראים לזה התמכרות. כי אם בכמה מאות או אלפי שקלים זכית לכזאת העצמה - למה לא להמשיך לעוד אחד, או שניים, או עשרה?

 

להיות מוזכר ב"תודות" באלבום | מתן שרון

נובמבר ‭ ,1997‬ אני מקבל ליום ההולדת ‭ 12‬ את הדיסק הראשון בחיי - אלבום הבכורה של היי פייב. טוב, היא לא הכי הכירה אותי, אז הלכתי לחנות הדיסקים "צליל" בקניון הראשון שנבנה בהוד השרון והחלפתי אותו באלבום "בעטיפה של ממתק" של שב"ק ס', במה שעד היום אני מחשיב ברגע שבו בחרתי בפחם במקום בזהב. ניגנתי את האלבום הזה עד שנשחק דרך הכונן של המחשב (דיסקמנים נמכרו אז בערך באותה כמות שבה הם נמכרים היום), ולמדתי כל מילה.

כשסיימתי לדעת בעל פה את כל המילים של "יהיה פיצוץ" עברתי לחקור כל פינה בחוברת המצורפת, שעוטרה באיורים פרי עטו של נמרוד רשף. היו שם המון צבע וליריקס של שיר אחד בלבד, בכתב יד לא ברור, אבל אני רציתי לדעת כל מה שאני יכול על האלבום הזה אז קראתי את הדבר היחיד שהיה מודפס - רשימת התודות הארוכה.

מאז זה נהיה הטקס הקטן שלי. בכל פעם שקניתי אלבום התיישבתי להאזין לו בקשב מלא ככל הניתן, מדפדף בחוברת המצורפת, קורא את המילים, מגלה מי הנגנים שהשתתפו ביצירה, מחפש כלי נגינה ייחודיים ומנסה למצוא אותם בין מכלול הצלילים. הטקס נגמר תמיד בקריאת התודות. הייתי קורא את כל השמות שנכתבו בניסיון לדעת עוד על האלבום טרם ימי ויקיפדיה. אוסף רמזים שפוזרו בין השמות, הכינויים והבדיחות הפנימיות. רציתי לדעת מי האנשים האלה, מה הם עשו שזיכה אותם בקעקוע שמם לעד בחוברת של היצירה המוזיקלית שהחזקתי בידי. ברוב המקרים לא היה לי מושג, אבל המשכתי לקרוא, מקווה שיום אחד אוכל למצוא שם גם את השם שלי.

עם השנים התחלתי להכיר את האנשים שרשומים בתודות. הם הפכו מאנשים שהערצתי לקולגות, מקולגות לחברים, ובשלב מסוים, הצטרפתי אליהם. אלה הם החברים של האמן, מוזיקאים אחרים, מקורות השראה, עיתונאים, שדרני רדיו. האנשים שבתודות הם הטבעת שמקיפה את המוזיקה, הסביבה שאפשרה את יצירתה. עם הזמן צברתי דיסקים שעליהם מתנוסס שמי, גם אם בקצה החוברת, בהערת שוליים, לצד אנשים שאני מעריך ואנשים שאני לא מכיר. כולנו שותפים במידת מה במוזיקה, גם אם כל מה שעשינו היה לפרגן בשלב מוקדם או לחוות דעה על סקיצה.

בשנים האחרונות זה קורה פחות ופחות. לא כי אנשים לא מודים, אלא כי אין כמעט דיסקים. רשימת התודות נדחקה לפוסט פייסבוק נרגש וחד פעמי שנקבר במעמקי הפיד. וזה חבל, כי בהוקרת התודה הקטנה הזו מסתתר הרבה יותר. זה סימן שמזהים אותך, שמכירים בתרומתך. זה סימן שמבינים שמוזיקה היא דבר שנוצר בחלל יותר גדול מהאולפן או חדר החזרות. שהיא יצירה משותפת להרבה יותר אנשים מאלה שרשומים כבעלי זכויות היוצרים באקו"ם. זה להיחקק בספרי ההיסטוריה הקטנטנים שהם חוברות המוזיקה, ומה זה אם לא החותם הקטן שכולנו רוצים להשאיר על העולם. מדהים מה כמה נגיעות דיו בגודל פונט 6 יכולים לתת חזרה. אז בסיום הטקסט הזה, ממש כמו בחוברת של אלבום, כל מה שאני רוצה להגיד לכל מי שכתב אותי בתודות זה פשוט תודה.

 

לעבוד בבלייזר | יריב פלג

להגיד על עיתון "גדלתי עליך" נשמע מביך עבור גבר בן ‭ 40 ‬ עם כרס ויותר שיער על הגוף מאשר על הראש. זה קצת כמו לפגוש את אגם רודברג - שצעירה ממך בכמה שנים טובות - ולהגיד לה בדיוק את זה, אבל מה לעשות שזו האמת? כי לראות את אגם על השער חודש אחרי חודש רק כי איזה קורא כתב מכתב שאתגר את המערכת לשים אותה פעמיים ברציפות, זה משהו שכל החלקים שלך גדלים עליו. סתם, נו, קראתי את בלייזר בגלל הכתבות. והרשימות. והחוקים. והאנשים שצריך להרוג. וכל מה שעשה אותו למה שהוא.

הרומן שלי עם בלייזר התחיל בדיוק כשרומן אחר גווע לאיטו. למעשה, המנוי שקיבלתי כמתנת יום הולדת 21 היה הניסיון שלה להחיות את האהבה הגוססת שלנו וגם להיראות מגניבה, אבל הבעיה לא הייתה היא או המגניבות הרבה שלה (עד היום, אגב), אלא אני והיציאות המחורבנות שלי מצה"ל, שבהן רציתי להספיק ב-‭36‬ שעות מה שאנשים נורמליים מספיקים בשבוע, ונשארתי בלי שום דבר אמיתי. ככה יצא שאת הגיליון השני שקיבלתי בדואר - את הראשון היא הביאה לי ביד - כבר קיבלתי כרווק.

 

לשימוש בלייזר בלבד! דברים לעשות לפני שאתה מת (איור: נועה כ
(איור: נועה כ"ץ)

 

בלייזר נדד איתי מאז לטנקים מסריחים בחברון ובעזה, לתא שירותים בכלא צבאי, למרפסות בצפון ובדרום הודו, לדירה סטודנטיאלית בבאר שבע ולכמה וכמה דירות רווקים מעופשות בתל אביב. בכל אותן שנים כבר ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאי - כלומר לכתוב ולערוך בעיתון כלשהו. הקרדיט לזה נזקף דווקא לטובת השער האחורי של "העיר" זצ"ל ועוזי וייל יבדל"א, ולאיזה עיתון סאטירי בשם "שקרים ושערים" שהוצאתי עם כמה חברים וליווה טורניר קטרגל בקיבוץ שבו גדלתי, אבל מאז שהתוודעתי לבלייזר ידעתי גם שאני רוצה לכתוב ולערוך בו. לפני עשור זה כמעט קרה בפעם הראשונה. מענה למודעת דרושים תמימה הוביל למבחן עריכה שנחת אצלי במייל. זו הייתה כתבה על דירק נוביצקי רגע לפני שהוביל את דאלאס לאליפות. קשקשתי שם בכותרת המשנה משהו על זה שהשאלה בדאלאס היא כבר לא מי ירה בג'יי. אר, וזה הספיק כדי להגיע לראיון עבודה אצל ליאור נעמן ותומר קמרלינג, שאותו כבר לא צלחתי. בעשור שעבר מאז הספקתי לכתוב ולערוך בכמה כלי תקשורת עם תפוצה גדולה בהרבה מזו של בלייזר, אפילו להתקדם בהם לתפקידים שבהם אמרתי לאנשים אחרים מה לעשות, אבל הקסם של מגזין הגברים לא פג. אז כששמעתי שמחפשים עורך משנה לא חשבתי פעמיים. ככה יצא שלפני שלושה חודשים התחלתי להיות עורך המשנה של בלייזר. לא ידעתי אז שאשב עכשיו לכתוב טקסט לגיליון המודפס האחרון שלו. לא דמיינתי שייתנו לי לשחק בצעצוע הכי כיפי ששיחקתי בו בחיים ואז יגידו "פוס משחק".

לא זה המקום לדיון בשאלות אם הפרינט גוסס או מת או אם זה בעצם הגבר שהוא הקורא המדומיין של בלייזר שהלך לעולמו או התפתח אבולוציונית, אז רק אגיד שאני לגמרי טיפוס של פרינט, אבל גם גלילת הפיד האינסופי בסמארטפון לא זרה לי - אז בניגוד לקורונה, כנראה שכאן מדובר במשהו שאם אינך יכול לנצח אותו, אולי עדיף שתצטרף אליו.

פול אוסטר - כן, אני יודע, יש כאלה שיהרגו אותי על זה שאני מביא כאן דוגמה דווקא ממנו - כתב פעם (ב"לוויתן" ובתסריט של "עישון") על מטפס הרים שקפא בקרח בדרך לפסגת הר. שנים לאחר מכן היה בנו של אותו מטפס, שהפך למטפס בעצמו, בדרכו לאותה פסגה בדיוק כשפתאום הבחין בקרח בהשתקפות של עצמו, ואחרי שנייה של תדהמה הבין שהוא מתבונן בגופת אביו שקפאה - ונשארה צעירה לנצח. אז בלייזר המודפס יישאר קפוא בזמן ובזיכרון של קוראיו כשהוא צעיר לנצח, אבל בלייזר הדיגיטלי יתקדם עם הזמן ויהיה, או לפחות נעשה הכל כדי שיהיה - בדיוק כמו אלה שהדפיסו אותו לפנינו - המגזין הכי טוב שהוא יכול להיות גם בגרסה האינטרנטית. כי כמו כל גבר, גם הבן הזה צריך להיפרד מאביו כדי לנסות לכבוש את הפסגה שלו.

 

לכתוב בבלייזר | עודד טרטמן

ב-‭2006‬ זה נחשב סמל סטטוס. ״לכתוב בבלייזר״ היה אז מה שהיום הוא להיות על היאכטה של דן בילזריין. המקצוע הנחשק הזה היה שמור לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים שכל גבר היה רוצה להיות בה. הם היו כמו הקומדי סטור של המדיה הכתובה. איציק שאשו הערס הפואטי, יאיר לפיד הזיין - אף אחד לא ידע איך הם נראו או נשמעו אבל איכשהו כולם רצו להיות חלק מהם. לא היו אינסטה ולא פייסבוק, ואת התהילה שלהם הם רכשו דרך בדיחות גסות, ירידות אחת על השני וכתבות מגזין מוטרפות. גם אני רציתי להיות חלק מזה, אבל ב-‭2006‬ הייתי רק בן ‭ .20 ‬

יום אחד אני כותב משהו קצר ומחליט שהוא חייב להתפרסם בבלייזר. אני מוצא ב-‭144‬ את הטלפון הפרטי של ליאור נעמן ומתקשר בלי להסס. נעמן נותן לי את המייל שלו, אני מוצא את המחשב היחיד בבא״ח צנחנים שמחובר לאינטרנט חיצוני ושולח לו טקסט עקום, מסורבל וחסר חשיבות. חודש אחר כך הוא מתפרסם ב״מכתבים למערכת״, ואני מזכה את עצמי בתואר ״כותב בבלייזר״. הספיק לי.

גם היום, בגיליון האחרון של בלייזר, וגם אחרי ש-‭16‬ שנה מאותו מכתב גם עבדתי בבלייזר בתפקיד רשמי, אני עדיין מתרגש מהמעמד של ״לכתוב בבלייזר״. כשליאור נעמן עלה איתי במעלית הרגשתי שאני עולה עם המג״ד שלי. כשאני שולח הודעה לשאשו אני מפחד שהוא לא יענה לי ויצחק עליי עם המקובלים. גם היום ״לכתוב בבלייזר״ זה השורה היחידה שלא צריך להוסיף לה תיאור בקורות חיים. היא מדברת בעד עצמה. לכתוב בבלייזר. משהו ממש טוב שעשיתי לפני שמתתי.

 

לצלם לבלייזר | אייל טואג

המגזין הראשון שניסיתי לצלם עבורו, מיד בסיום הלימודים, היה בלייזר. הגעתי לפגישה ברחוב תעשייתי, בקומת פרטר, בסמוך לרחוב המסגר. ליאור וקיפניס ישבו איתי על תיק העבודות, הסתלבטו עלי ובעטו אותי מהחדר. כעבור כמה שנים צילמתי את ליאור לטובת כתבה במוסף הארץ. הוא צולם יושב בשירותים עם תחתוני תחרה אדומים מופשלים בעודו אוחז במגזין לאשה. ואז חלפו עוד שנתיים - והחלום התגשם. התחלתי לצלם עבור בלייזר לתקופה של שמונה שנים.

ניתנה לי יד חופשית להביא רעיונות ולממש חלומות צילומיים, למשל צילום "שרשרת החיול" שעובר כל מי שנעצר באבו-כביר, הצטרפות ליחידות של היס"מ במרדפים אחרי גנבי מכוניות ופשיטות על בתי זונות, מעקב אחרי אסי דיין במשך שלושה ימים בפונדק כושי רימון, צילום כתבות אוכל עם השפיים המובילים ועוד עשרות כתבות ומדורים, כולל צילום של העורך הנוכחי בתחתונים לכתבה שעסקה בג'ינסים. אז יצא שהתחלתי וסיימתי עם עורכים בתחתונים, מקווה שאני לא יוצא גרוע מכל העניין הזה.

 

ללכת עם רעיון עד הסוף | שחר נבות

לא יודע כמה פעמים בחיי אמרתי את המשפט ״יש לי רעיון לסטארטאפ״. רעיונות לדוגמה? רובה קטן שצד זבובים ביניקה פתאומית של אוויר, לוח דיגיטלי בחלון אחורי של מכונית המעביר מסרים לנהג שמאחור, אבחון נטייה מינית של נוער מבולבל באמצעות פוליגרף ועוד ועוד. אגב, מסר לחברת ווייז - סתם שתדעו, חשבתי על זה לפניכם.

יום אחד הגיעה ההזדמנות: אחרי שחברת האינטרנט מרעננה שבה עבדתי כמאייר במשך ‭ 13‬ שנה נסגרה, החלטתי שזהו זה, אני הולך עם רעיון שמסתובב בראשי כבר כמה שנים והפעם לשם שינוי גם עושה משהו בעניין. בגדול, הרעיון היה מרקט פלייס של קריקטוריסטים (כמו ציירי רחוב) ולקוחות: אתה נכנס לאתר, בוחר אמן מתוך מבחר של אמנים מעולים מכל העולם, מעלה תמונה של האדם שחפצת ביקרו ואחרי יום או יומיים מקבל למייל ציור אמנותי מידי אמן חי ונושם, במחיר שמתאים לך. הרווח שלנו היה אמור להיות ‭ 10%‬מכל עסקה.

הלאה. מצאתי שותף, מהנדס תוכנה שנדלק על הרעיון, ויחד יצאנו לדרך. עשינו את זה לפי הספר: הקמנו חברה, השתמשנו בשירותי יועץ מלווה מטעם מט״י, הכנו תוכנית עסקית עם גרפים צבעוניים, מצאנו משקיע שותף ששם כמה מאות אלפי שקלים, שכרנו חברת תוכנה תל אביבית, ובנינו יחד אתר לתפארת - חכם, ידידותי ומתקדם טכנולוגית.

ישבתי ימים ולילות על הפייסבוק, ובעבודת שכנוע מפרכת גייסתי למיזם 75 מאמני הקריקטורה הטובים בעולם, מברזיל והודו ועד צרפת ודרום קוריאה.

בהתחלה הייתה תחושה של אופוריה באוויר. כל יום הצטרפו עוד ועוד אמנים ממדינות שונות, ואשתי ואני התחלנו לתכנן מה אנחנו עושים עם המיליונים שעושים את דרכם אלינו. לאחר כשנה של הכנות האתר עלה לאוויר. בהתחלה ייחסנו את התנועה הדלילה ואת מיעוט העסקאות לכל מיני גורמים, אבל הלקוחות לא באו, ולאחר שנתיים של ניסיונות החייאה הבנו: ‭ caricame.com ‬ מת.

זה היה קשה. הרבה חלומות ותקוות התנפצו, המשקיע הפסיד את כל כספו, ואני נשארתי בתחושה כבדה של כישלון ואשמה. שש שנים חלפו מאז, ועכשיו הכל בסדר. בסדר גמור אפילו. במבט לאחור זה היה כישלון מפואר, אבל אני גאה בו מאוד, כי תמיד אוכל לומר לעצמי שהיה לי האומץ לקום ולעשות. ללכת עם חלום עד הסוף.

אגב, יש לי רעיון לסטארטאפ: מלכודת יתושים המבוססת על מאוורר הפוך. זה יהיה פצצה! רוצים להשקיע?

 

לסחור באופציות | יוסי אלוף

הרבה מכם סוחרים בקטנה בבורסה, כנראה בעיקר דרך קרנות. פחות מכם סוחרים במניות ברמה היומיומית והרבה הרבה פחות משתייכים לקבוצה האקסקלוסיבית-פסיכית שסוחרת בנגזרים על מדדים. אם באג"ח עושים ‭ 5%‬ בשנה טובה ובמניות עושים ‭ ,10% ‬ אז באופציות יום(!) טוב הוא בערך ‭ .150% ‬

ומה עם הפסד? נו טוב, אז הלך כל הכסף, לפעמים תוך כמה שעות. עכשיו תשאלו במה זה שונה מהימורים? זה שונה. בקזינו, שלא לדבר על לוטו ושות', הסיכויים לרעתך ובוודאות תפסיד. באופציות, ויש לי ניסיון של יותר מדי שנים בתחום, ב-%‭90‬ מהמקרים בשלב כלשהו של המסחר תהיו ברווח משמעותי, של ‭ 30%-10% ‬ נניח. אם באתם להרוויח ‭ 1%‬ ביום יהיה לכם מאוד, אבל מאוד, קשה להפסיד. גם לאורך זמן.

 

6 (צילום: AP)
(צילום: AP)

 

אז למה לא כולם סוחרים באופציות? כי הן לא שוק ההון. אופציות מקלפות ממך שכבה אחרי שכבה של בולשיט. הן מגלות לך את האופי שלך ומי אתה באמת - לא מי שאתה חושב שאתה. חושבים שתיקחו ‭ 1%‬ ביום ותצאו? חושבים שרק טיפשים לא מממשים ב-%‭10‬ רווח תוך שעה? שאתם אנשים עם משמעת עצמית ותוכנית עבודה? הצחקתם אותי.

במפולת הקורונה פגשתי שלושה תלמידים שלי לשעבר שהשקיעו בסביבות המאה אלף שקל באופציות והרוויחו למעלה ממיליון בשבועיים. שבוע מאוחר יותר, אחד נשאר עם ‭ 650‬ אלף, השני עם ‭ 200‬ והשלישי מחק הכל. והנה הנקודה: השניים שקודם היו ברווח מסחרר, היו עכשיו עם הראש באדמה. הם לא ראו את הרווח הפסיכי שעשו מהסכום ההתחלתי אלא רק את ההפסד מהסכום הגבוה ביותר. ככה זה אופציות.

אז בשביל פעם אחת להרגיש איך זה לעשות ‭ 50%‬ ביום, כדי להבין מהי רכבת הרים רגשית אמיתית וכדי להכיר קצת את עצמכם - וכנראה להיבהל ולברוח - פרגנו לעצמכם כמה אלפים ותיכנסו לחוויה שכמעט בוודאות תשאיר בכם צלקות, אבל גם תספר לכם מי אתם באמת.

 

לראות בוקה־ריבר | נדב יעקבי

בואו נגיד את האמת - אם אתם לא אוהדים של קבוצה מסוימת, החוויה הכי גדולה שיכולה להיות לאוהב כדורגל אמיתי לא קשורה לשחקנים שעל הדשא. נכון, זו חוויה מרגשת לראות את מסי וכן, בגילי המופלג יצא לי לראות בעין בלתי מזויינת גם את מראדונה וגם את קרויף - האבא, כן? - מלהטטים ומבקיעים. אבל הדבר האמיתי הוא מה שקורה מסביב לדשא, ביציעים.

 

אוהדי בוקה ג'וניורס וריבר פלייט (צילום: AFP)
(צילום: AFP)

 

וכשמדברים על חוויה שאתה חייב להרגיש בכל חמשת החושים כולל ריח (והרבה ריח), חוויה שהיא הטופ של הטופ והקרם דה לה קרם, מדברים רק על משחק אחד: בוקה ג'וניורס נגד ריבר פלייט, הסופרקלאסיקו של ארגנטינה. אפשר במונומנטאל, עדיף בבומבונרה. לא הדרבי של איסטנבול ולא זה של בלגרד, אין בכל הגלובוס דבר שמשתווה לבוקה-ריבר. אש, תמרות עשן וקהל שלא מפסיק לשיר, לקפוץ ולהרעיד את היציעים שלוש שעות ברציפות. זו חוויה שמטלטלת את כל עולמך ומותירה אותך ללא נשימה ועם דופק מואץ במשך כמה ימים. בקיצור, קחו טיסה לבואנוס איירס, ואל תשכחו לספר מי המליץ לכם.

 

לקנות בגדים לבד | ערן לאור

לכמה מכם – אפילו לא למעט, שזה טוב – זה עשוי להיראות מובן מאליו. אבל לא תמיד זה היה ככה. הגבר של פעם לא קנה בגדים לבד. קנו לו. בהתחלה אמא, אחר כך החברה, בהמשך האשה, בסוף הילדים. בגדים הם לא מותרות, ממש לא, אבל ההתעסקות בהם נתפסה ככזו. האצלת הסמכויות בתחום נחשבה כחוסר אונים לגיטימי של הגבר הממוצע, משהו שצריך להיפתר על ידי גורמים מבחוץ. גברים שיודעים להבדיל מתוך שינה בין עשרה סוגי וויסקי שונים או לרדת לרזולוציות מופרכות בהשוואה בין כלי רכב, נהיו פתאום חסרי מושג לחלוטין כשמדובר במה שהם לובשים כל בוקר.

חיבה אמיתית לעניין – שלא לדבר על מושגים כמו "סטייל" או "אופנה", חס וחלילה – היתה כבר טאבו של ממש, כזו שמעוררת דאחקות הומופוביות שמחכות אצל אנשים מסוימים במערות המטונפות של הנפש, מחפשות הזדמנות לצאת החוצה. הם אולי עדיין כאלה, אבל אנחנו – רובנו לפחות, למרבה השמחה – כבר לא שם.

 

לשימוש בלייזר בלבד פרויקט דברים להספיק לפני שאתה מתלשימוש בלייזר בלבד פרויקט דברים להספיק לפני שאתה מת (איור: נעה כ
(איור: נעה כ"ץ)

 

מחקרי שוק שנעשו בשנים האחרונות מציגים ממצאים עקביים. נשים אולי קונות יותר, בינתיים, אבל השוני המשמעותי הוא בקצב הגידול - בגדי גברים נמכרים הרבה יותר מאשר בעבר, וחשוב מכך זה מי קונה אותם, והתשובה היא גברים. תחזיות טוענות שעד השנה הבאה ההפרש הזה רק ילך ויגדל, הודות כמובן להתפתחות המואצת והבלתי נגמרת של עולם הקניות אונליין, סביבת עבודה אינטואיטיבית עבורנו הרבה יותר מהקניון. לכן אין פלא שתשומת הלב של עולם האופנה מופנית יותר ויותר אל מי שבמשך שנים נחשבו מבחינה תרבותית, עיצובית ועסקית ללא יותר מאלמנט שולי, במקרה הטוב. המלך החדש של עולם צרכנות האופנה הוא לא רק גבר – אלא גם סטרייט.

יצאנו מהארון. או יותר נכון – סוף סוף נכנסנו אליו והתחלנו למלא אותו בעצמנו בדברים שאנחנו אוהבים. אחד אוסף סניקרס; אחר לא זז ממותג הג'ינס האהוב עליו; יש את ההוא שמפנטז על זוג נעלי עור איטלקיות שראה באיזו חנות, ורק מחפש תירוץ או אירוע בשביל לקנות אותן; ויש את החבר שנהיה פתאום מומחה בכל האתרים. תרים רגע מבט מהגיליון ותסתכל סביבך, אתה תראה אותם. יש כאלה שמתלבשים סביר ויש מי שמתלבשים יפה, אבל הכי חשוב שהם מתלבשים כמו שהם אוהבים. והם לא לבד, כלומר אנחנו לא לבד. ואתה? עדיין נותן למישהו או למישהי אחרים לקנות לך את הבגדים? חלאס. אתה עוד לא מת, אבל יש מנהגים ישנים שאתה חייב להרוג.

 

לטוס לאיחוד של הלהקה שהכי אהבת בתיכון | עמית קלינג

כשהייתי בן ‭ 17‬ הייתה לי חברה עם כמה מאות דיסקים. היו לה עוד כל מיני תכונות, כמו שיער בלונדיני והורים עם מספיק כסף כדי שיהיה אפשר לקחת מהם תקציב למאות דיסקים, אבל לענייננו - רק דיסק אחד חשוב באמת. בתוך מדפים מתפקעים מאינדי רוק מהורהר ובחורות עצובות עם פסנתר היה דיסק כחול עם שם להקה אגרסיבי מספיק בשביל לבלוט בין מאזי סטאר לפיונה אפל: ‭ .Jawbreaker‬ גם שם האלבום, ‭ Hour Revenge Therapy 24‬ הבטיח בדיוק את ספקטרום הרגשות הצר שאחזתי בו באותה תקופה: מרמור, תסכול, קנאה - ועוד בפרק זמן קצר כמו יממה? "אה, קניתי את זה פעם ולא ממש הקשבתי לו, אבל זה אמור להיות טוב", היא אמרה. אז אני יכול אותו? יכולתי. כשהסולן בלייק שוורצנבך ירק בתחילת השיר השלישי את השורה האלמותית "אתה לא פאנקיסט, ואני אספר לכולם. תחסוך את החמצן, אף פעם לא הייתי אחד", ידעתי שבינינו זה לנצח.

שוורצנבך, שילוב בלתי אפשרי בין פאנקיסט ארסי למשורר רומנטי, הוביל את השלישייה הרועשת והרגשנית הזאת מ-‭,1986‬ השנה שבה נולדתי, ועד עשור לאחר מכן. הסיפור שלהם הוא הסיפור של עשרות, אם לא מאות, להקות אלטרנטיביות אמריקאיות של התקופה: יקירי הסצנה, עד שהיו מספיק מוערכים בשביל לקבל חוזה מחברת תקליטים גדולה, ואז אלבום עם סאונד מסחרי יותר שנתפס על ידי המעריצים כבגידה. הם אפילו העזו להוציא ל-‭MTV‬ סינגל מלודי, אולי אפילו טיפה פופי, ‭ .Fireman‬ דווקא אהבתי את השיר הזה נורא. אבל לא גדלתי איתם בקליפורניה בתחילת שנות ה-‭.90‬ אני קיבלתי את ג'וברייקר כעובדה מוגמרת. הקהל שלהם כעס. זה כעס שמבחינה תרבותית די קשה להבין היום, אבל ככה זה עבד אז.

 

538 (צילום: AP)
(צילום: AP)

 

מכבש הלחצים הזה הוליד פירוק אלים - והיה אפילו סיפור על מכות בין שוורצנבך לבין הבאסיסט כריס באורמייסטר. אחלה שמות משפחה יש בלהקה הזאת. להתאהב בלהקה מתה עם יחסית מעט אלבומים זה כמו לקבל לשמור על קפסולת זמן. זה מה יש, אלה הם גבולות הגזרה הידועים. לא יהיו אלבומים חדשים וגרועים. תלמד את כל המילים ותנסה לשחזר היסטוריה מוזיקלית שאף פעם לא יכולת להיות חלק ממנה. שנים לאחר מכן, כשפתאום יש דבר כזה יוטיוב, חפש אחת לכמה זמן קטעי וידאו מגולענים שאיזה פאנקיסט מקליפורניה שמר בעליית הגג כל הזמן הזה.

בבוקר יום ההולדת ה-‭31‬ שלי פקחתי עיניים, דפדפתי בפיד, וראיתי, בלי שום הכנה מוקדמת, שג'וברייקר מתאחדים בפסטיבל שמעולם לא שמעתי עליו, בשיקגו. המוח עבר לאוטומט. אפילו לא הספקתי להתחיל להתרגש, לבדוק כמה כסף יש בבנק או אם יש לי ויזה בתוקף. פשוט קניתי כרטיס. חמישה חודשים מאוחר יותר עמדתי עם בחורה טקסנית בשם ג'קי, שהכרתי בקבוצת פייסבוק, בחנות קומיקס. בלייק, כריס והמתופף אדם פאלר חתמו על פוסטרים ומפרטים כאילו הם סתם אנשים רגילים שלגמרי לא שינו לי את החיים. גם לג'קי, מתברר. שלושה ימים לאחר מכן הם חתמו את הפסטיבל. בשנייה שבלייק שר את השורה הראשונה של ההופעה, "אתה לא פאנקיסט, ואני אספר לכולם. תחסוך את החמצן, אף פעם לא הייתי אחד", ‭ 30 ‬ אלף איש פשוט רצו קדימה. רצתי איתם. קשה להסביר את התחושה הפיזית של להיות לכוד בגל אנושי שזז לכל הצדדים בו זמנית. עוד יותר קשה להסביר את התחושה הנפשית של להרגיש שכל האנשים האלה הם חברים שלך ולדעת שהם מרגישים בדיוק את מה שאתה מרגיש. הם לא ניגנו את ‭ ,Fireman‬כאילו בוחרים להתכחש למה שהוביל לפירוק שלהם.

כעבור שנה וחצי הם כבר הופיעו במועדון די קטן בברלין, קטן יותר מהבארבי, נניח. טסתי שוב. חודש אחרי שחזרתי ג'קי כתבה לי והסבה את תשומת לבי לכך שהם מופיעים שוב באותו פסטיבל בשיקגו. נתתי לה להעמיד פנים שהיא צריכה לשכנע אותי, בעיקר בשביל לא להיראות לעצמי פזיז מדי - לטוס לאיחוד פעם אחת זה כיף, אבל פעם שלישית? בשנתיים? ברור שנסעתי. לראות אותם שלוש פעמים זה כבר לא קוריוז ולא אנקדוטה, זאת מערכת יחסים. זה הכי קרוב שאני אגיע ללגדול איתם בקליפורניה. ההופעה השלישית גם הייתה הכי טובה. הם כבר לא התרגשו מדי, אפילו אני קצת התרגלתי, וכולנו ביצענו את העבודה שלנו, בתור להקה ובתור קהל, בצורה הטובה ביותר. ג'קי ואני עשינו קעקוע של הלוגו שלהם, אני מעל מרפק ימין, היא על פרק יד שמאל, קעקוע חברות לשני אנשים שכנראה לא ייפגשו יותר אף פעם בחיים שלהם. והם גם סוף סוף ניגנו את ‭ .Fireman ‬

 

לרכוב במסלול מרוצים | אייל פרדר

אם אתה רוכב על אופנוע בכביש הציבורי ויצא לך לראות, או שאתה בכלל עוקב באדיקות, אחרי מרוצי אופנועים - עשה לעצמך טובה ודאג לבקר לפחות פעם אחת במסלול מרוצים ראוי. שלא תבין לא נכון. לרכיבה בכביש ציבורי יש קסם משלה, ולתת גז בכביש הזה יכול להיות חתיכת טריפ. אבל כשטועים בכביש הציבורי, המחיר הוא בריבית קצוצה. ועם כל הכבוד, להצליח לאתגר אופנוע ספורט מודרני בכביש ציבורי זאת חתיכת משימה בלתי אפשרית לרוב בני התמותה.

 

 

מסלול מרוצים אמיתי ברמה בינלאומית זה כבר עולם אחר. החוויה הראשונית בלתי נשכחת, בטח אם זה מסלול שראית בו כל מרוץ אפשרי בטלוויזיה. עכשיו תחשוב שאתה הכוכב. זה לא בטלוויזיה ולא בפלייסטיישן. זה אשכרה אמיתי. כשאתה רוכב על מסלול, הרוחב שלו נראה עצום. אין מה לפחד מתנועה או מהפתעות על הכביש. זה המוח שלך, האופנוע והרצון להקפיץ מסלול קבוע בזמן הכי קצר. כשאתה כבר שם ונתן גז, אתה מבין חד משמעית למה קוראים לזה ספורט ושעם כל הכבוד, אתה כנראה לא תפעיל עומסים שהם פרומיל ממה שרוכב מרוצים מקצועי מפעיל לאורך מרוץ, שיכול להיות גם משהו כמו ‭ 40‬ דקות.

הרצון לדחוף עוד, לנסות עוד קצת, להתקרב עוד לקצה, מגובה כאן באספלט איכותי. כשדברים מתחרבנים, ואם אתה דפוק מספיק, תצליח לחרבן גם את זה ויש מצב שאפילו תצא ללא פגע (אומר מי שמצא את עצמו מחליק כעשר שניות מהתרסקות בפעם הראשונה על מסלול מרוצים). רק כדאי שתגבה את הדפיקות שלך עם חשבון בנק בהתאם.

 

לבקר במועדון חשפנות יוקרתי (עדיף בניו יורק) | תומר בן אז"ר

עד גיל ‭ 35‬ לא הייתי במועדון חשפנות, לא בטוח אם לטובתי או לחובתי הנתון הזה. עד גיל ‭ 35‬ גם לא הייתי בניו יורק, וזה ללא ספק לחובתי. מאז חרכתי לא מעט את התפוח הגדול, ומסיבות רווקים וימי הולדת בפוסיקאט ז"ל צצו כמו פטריות אחרי הגשם. אבל את בתולי הלאפדאנס קרעתי בפעם הראשונה לגמרי במקרה.

כחובב סלסה מושבע, במסגרת שיטוטיי אחר הרפתקאות לטיניות בניו יורק מצאתי מועדון נחמד עם שלל תיירים ומקומיים שאוהבים להתמנגל. התחושה של לרקוד במועדון בחו"ל עם בחורות מכל העולם לא דמתה לשום דבר שחוויתי עד אז בסצנה, אבל מי שמשכה את תשומת לבי הייתה דווקא דלת אימתנית בקצה המרוחק של המועדון, שלידה מקרר ענק בדמות גבר אפרו-אמריקאי לבקן שמדי פעם פתח אותה לגברים שנכנסו ויצאו.

לא רק דמותו המוחצנת משכה את תשומת לבי, אלא גם הסקרנות מה מסתתר מאחורי דלת הקסמים. בחוצפה שמתעוררת אצלי רק בחו"ל ניגשתי אליו וביררתי הכצעקתה. הוא לא השיב לי אלא הישיר מבט אל גבר אחר עם חליפה שעמד ליד, שמצידו הישיר מבט לבעל חליפה אחר, שהישיר מבט אליי, ואחרי כמה שניות הנהן בהסכמה, הנהון שעבר דרך כל בעלי החליפה וחזר למקרר, שמצדו פתח בפניי אחר כבוד את הדלת.

 

נעלי חשפנות  (צילום: Shutterstock)
(צילום: Shutterstock)

 

וכך, מאחורי דלת בירכתי מועדון סלסה תמים, נגלה לפניי מועדון ענק, מפונפן ומהוקצע, עם גברים מחויטים ועשרות נשים יפהפיות מכל העולם. חלקן רקדו, חלקן הנעימו את זמנם של גברים אחרים, חלקן סתם ישבו על הבר וקשקשו. לא הייתי צריך לפתור תשבצים למחייתי כדי להבין לאן נקלעתי, וגם לא את ההסברים של הבחור הנחמד שבא לקבל את פניי ולהבהיר לי את כללי המקום: הכניסה לגברים בלבד, אין לפנות ישירות אל הבנות, התשלום במזומן לידי הבנות בלבד, אפשר להזמין להן שתייה. אם הן - ורק אם הן! - מציעות לך ריקוד פרטי, אתה יכול לגעת בירכיים או בגב שלהן. אסור לגעת להן בשום מקום אחר בגוף אלא אם הן לוקחות את הידיים שלך ושמות אותן איפה שמתאים להן.

בבת אחת הבנתי: הגעתי ללונה פארק לגברים. כל הנשים במקום מוכוונות ליצור לך חוויה בינאישית מותאמת לדמיונך - ולהסכמתן. אתה יכול לבחור את סוג הבילוי שמתאים לך, גם אם זה רק לשפוך את הלב על כוס וויסקי עם יפהפייה מטוקיו. הן, מצדן, יכולות לקחת אותו לאן שהן מעוניינות, בתעריף מוסכם מראש. כן, כולל חדרים פרטיים על כל המשתמע מכך. ומה אם אתה חורג מהכללים או לבחורה לא נוח איתך? אתה מוחזר אחר כבוד להמשיך לרקוד בצ'אטה ביקום המקביל שמעבר לגבול.

לקח לי כמה דקות להתרגל לרעיון וללב המפרפר מהתרגשות, עד שאחד המנהלים ניגש אליי ואומר לי שסאנווי רוצה להכיר אותי. סאנווי, כך למדתי מהשיחה שפיתחנו, היא בחורה הודית, סטודנטית לקולנוע בת ‭ 26‬ שהגיעה לניו יורק לפני שנתיים, גרה לבד ומאוד אוהבת את מה שהיא עושה. היא גבוהה ממני בחצי ראש, שחומה, וכל כך יפה שבימים כתיקונם הייתי משלם הרבה בשביל דייט אחד איתה. אבל כאן אפילו הלאפדאנס שיזמה בעצמה לא הצליח להוציא לי מהראש את הספרדייה המהממת שישבה על הבר וחייכה אליי. ככה זה כשאתה בלונה פארק, אף מתקן לא מספיק לך.

שילמתי לסאנווי את ‭ 20‬ הדולרים המתבקשים על הריקוד הפרטי הראשון בחיי, וניגשתי לאחד המנהלים לברר מי זו הספרדייה. הוא חייך אליי כמבין עניין, ושתי דקות אחר כך מצאתי את עצמי עם בחורה שגילמה בתוכה את כל הפנטזיות שלי כולן בבחורה אחת. כולל העדינות, כולל הדרך שבה היא לקחה את היד שלי והניחה אותה על החזה שלה, כולל הצחוק המתקתק מכל בדיחה חסרת ביטחון שיצאה לי מהפה, וכלה בהבנה שהיא יכולה לעשות בי מה שבא לה. ובא לה. כנראה שיותר על הכסף שלי, אבל מה זה משנה.

הנשיקות שלה על הצוואר שלי מעוררות בי צמרמורות, החתוליות שלה מוציאה אותי מדעתי, ועוד שנייה אני מוציא לה טבעת. כשהיא שאלה אם בא לי לעבור איתה לחדר פרטי "שיהיה רק שלנו לכל הלילה", אני בבת אחת קולט מה הגבולות שלי. על הרבה דברים אני מוכן לשלם בשביל להתנסות ולהכיר בחורות, להגשים פנטזיות, אבל לא על זה. כשסירבתי בעדינות וחזרתי ליקום המקביל באולם הסלסה, חיפשתי אותה בפייסבוק. מי יודע, אולי עוד אגשים איתה פנטזיות כשהיא תתאהב בי ותגיע לתל אביב. עד היום היא לא אישרה אותי.

 

לשחק באליפות העולם בפוקר | סטס "סטסיה ‭ "42‬ טישקביץ', מייסד האקדמיה לפוקר

אתה ניגש לקופת הקזינו בווגאס, נפרד לשלום מעשרת אלפים דולר ירקרקים ומודע לחלוטין שרוב הסיכויים שהכסף הזה לא הולך לחזור אליך. בתמורה אתה מקבל פתקון נייר עלוב למראה שמציין את מספר השולחן והכסא שלך ב-‭,WSOP Main Event ‬ אליפות העולם השנתית בפוקר.

עם הפתק הזה אתה הולך לאולם ומתיישב ליד שולחן לבד ירוק ביחד עם עוד שמונה שחקנים ודילר עם הבעת פנים רצינית. אתה מושיט לו את פתקון הנייר ומקבל בתמורה ערימה של 30 אלף ז'יטונים צבעוניים. כשאתה מסתכל סביבך אתה רואה עוד אלפי אנשים, כולם נראים שונים לחלוטין אחד מהשני, אבל לכולם מטרה דומה – לזכות בתואר אלוף העולם החדש בפוקר, ביחד עם הכמה מיליוני דולרים שמתלווים לתואר הנכסף ביותר בעולם הפוקר.

אתה שומע את מנהל הטורניר מברבר משהו באנגלית, אבל כל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה הצמרמורות שיחלפו לך בגוף אם בעוד בערך שבועיים מהיום התקווה תתנגן ברקע בזמן שמעניקים לך את צמיד אליפות העולם.

 

פוקר טקסס הולדם לאס וגאס (צילום: AP)
(צילום: AP)

 

בשעה טובה, מנהל הטורניר משחרר את ה- ‭ Shuffle Up & Deal‬ האלמותי, כשלפתע רעש מחריש אזניים של ז''יטונים ממלא את חלל האוויר - ככה נשמעים מאות דילרים שמתחילים לחלק קלפים בו זמנית.

הדילר משגר שבע וארבע מסדרות שונות ואתה מבחין שהיד שלך רועדת בזמן שאתה מקפל את הקלפים. מתי בפעם האחרונה חווית התרגשות כזאת? מתי עבר בגוף שלך כזה גל של אדרנלין? אחרי כמה ידיים אתה מקבל זוג נסיכים ומפה לשם גורף קופה יפה ומתחיל את הטורניר ברגל ימין, מתקשה להסתיר את החיוך שבע הרצון שלך. השחקן האסייתי לידך מפרגן לך ב‭Nice- ‬ ‭ Hand‬ ואתה בעננים.

בתכל'ס כנראה שלא תהיה אלוף העולם, אבל התוצאה הסופית של הטורניר בכלל לא משנה ולא באמת חשוב אם תיכנס לכסף או תודח בלי כלום. כל מה שמשנה זה איך אתה מרגיש כאן ועכשיו, אחד מכמה אלפי שחקנים שמדמיינים מה יעשו עם מיליוני דולרים שהרוויחו בעודם מגשימים לעצמם חלום ומשחקים בטורניר הפוקר הגדול והיוקרתי בעולם.

  

להפסיד את התחתונים | אייל "קסיאס" אשכר

לו היה נותר לי רק יום אחד לחיות, הייתי רוצה לדעת איך זה מרגיש להיות מהמר דגנרט. לכולנו יצא לצפות באדם כזה - אימפולסיבי ללא הכרה, נסחף אחרי האדרנלין ובעיקר לא יודע שובע. אחד שכשהוא מהמר או שיזכה בסכום בדיוני של כסף או שלא יבין מתי הספיק להפסיד כל כך הרבה. אז אני רוצה להיות גרידי ללא גבולות ולחוות את הרדיפה אחרי הריגוש עד שתצא הנשמה.קל לחשוב רק על האופוריה שבניצחון, אבל האמת היא שההפסד, יותר מכל דבר אחר, גורם לי להרגיש בחיים.

הייסורים העצמיים שמהמר מפסיד חווה הם אולי לא משהו שהיית מאחל לעצמך, אבל יש סיפוק בלתי מוסבר בלשים זין על כל העולם ולראות כמה נמוך אתה יכול להגיע. בצד של הפלוס, רק למהמרים דגנרטים יש סיפורים שלא יתוארו איך לקחו סכום כסף והפכו אותו לכמות שלא תתואר. זה לא נעשה בשביל הכסף כמובן. תחושת הרווח בין להרוויח ‭ 5,000‬ דולר לבין ‭ 50‬ אלף לא שונה במיוחד, זה פשוט שלמהמרים אמיתיים תמיד יש סיפורים שלא יתוארו. כמה היית מוכן לשלם על חוויה מטורפת? כל מה שצריך זה למתוח את הגבול הרבה מעבר לאיזור הנוחות ולראות איזה סיפור יהיה לך לספר בעולם הבא.

אני לא יכול לחשוב על תפאורה טובה יותר להרפתקאה כזו מאשר לאס וגאס. אפשר להמר שם שלושה ימים בלי שינה ולא להרגיש שמשהו לא כשורה. אפשר לבזבז מיליון דולר בשעה בלי בעיה, או להיות המלך של עיר הריגושים הזולים, או להפסיד את התחתונים. כן, פעם אחת, כמו שמסתלבטים תמיד, להפסיד את התחתונים, להישאר ערום עד עמקי נשמתך, ואולי לגלות מחדש את עצמך.

 

להתבגר | ניב שטנדל

ב-‭2012‬ ביצעתי את מה שאחד מכתבי בלייזר כינה פעם "העקיצה הכי גדולה בתולדות המגזין". שיפצתי סלון במסגרת כתבה - בחינם. אבל זה לא היה בדיוק בחינם. היה מחיר נפשי, צלקות לאורך הלב שאף מדבקת מחיר לא יכולה לכסות. כי לשפץ סלון ללא עלות אולי נשמע כמו פרס, אבל בשבילי זו הייתה משימה שהצריכה אומץ עיתונאי בקנה מידה איתי אנגלי. הבית שלי איננו דירה להשכיר; זו מראת הבטון שלי, מטונימיית הלבנים שלי, ההתגלמות שלי בספרים ובשמונצעס. להכניס לתוך הדביר הפרטי שלי אישה זרה ולתת לה לעצב אותו מחדש היה להפר את המילים ששאלתי מרחל שפירא וחרטתי בכתב סתרים על הדלת: אל תחרידו את בדידותי.

המעצבת התמחתה בעיצוב דירות רווקים. נגיעה נשית לגבר הנכה רגשית, קראתי לזה. אבל ידעתי שזה לא יהיה עוד פרויקט שיפוץ ועיצוב הבית. ידעתי שזה יהיה סשן אוטו-פסיכולוגי שייערך על רקע קירות מסוידים. ידעתי שכשרהיטים יזוזו בין חדרי הבית, מטענים ירעדו בין חדרי הלב. ידעתי שזה יהיה מבוא לפרידה מהרווקות, ויותר מכך - שזה יהיה מבוא לפרידה מהילדותיות.

שלא תבינו אותי לא נכון: רווקות לא מלמדת על ילדותיות. להפך; רווקות רצונית ומתפקדת דורשת מידה של בגרות שאני בספק אם אנשים שחיים בזוגיות נדרשים לגלות. אבל רווקות מאפשרת ילדותיות - ילדותיות שאין לאף ילד (חוץ מלטום הנקס ב"ביג"). זו ילדותיות של לתת דין וחשבון רק לעצמך, ואין זה משנה אם מדובר בעיצוב הסלון, זריקת בגדים על הספה או יציאה ספונטנית לבירה. בדירת הרווקים ההיא גר איתי גם הילד שבי. הסופרת קלייר בות' לוס דייקה כשכתבה ש"ביתו של הגבר אולי נראה מבחוץ כמו מבצרו; מבפנים זה לרוב חדר הילדים שלו".

מהפכת ‭ #MeToo‬ שמה את נורמת "בנים יישארו בנים" במקום הראוי לה: בפח האשפה של הדיסקליימרים החברתיים. זה כתב הגנה מקומם, חסר אחריות, ילדותי. אבל בדיוק משום כך הוא גם מגלם אמת - גברים באמת יישארו תמיד גם ילדים. גם הגבר המחונך, המנומס והמהוגן ביותר אוצר בקרבו ילד שמחפש את הדרך למגרש המשחקים. לא רק שהילד הוא אבי הגבר, כפי שכתב וויליאם וורדסוורת'; זה האב שממנו אנחנו לא מסוגלים להיפרד.

אבל צריך להיפרד. לא לקבור, לא לסגור בדיור מוגן, לא לשלח על קרחון; אבל להרפות את האחיזה. לוותר במשהו על החופש של הילדותיות ולאמץ את האחריות שבבגרות. להודות בטעות, לכבוש כעס, להימנע מעלבון. לעזור גם כשאין בזה תגמול, לנהל שיחה מכבדת, לוותר בוויכוח למרות שאתה משוכנע בצדקתך, להתחשב בזולת למרות שהוא הגיהינום. לשאת במטלות הבית, להקדיש זמן למשפחה, להרים טלפון להורים רק כדי לשאול מה נשמע. לא להיות אנוכי. לא להיכנע לגחמות. לקחת אחריות על מישהו אחר. לאתגר את התפיסה העצמית שלך, את מי שאתה. להתבגר.

 

לפנות מקום | גיא חג'ג'

אין איך להתחמק מזה: אנחנו תופסים הרבה מקום. אנחנו הגברים, אני מתכוון. אפילו אני, בחור יחסית רזה,‭ 174 ‬ס״מ, תופס המון מקום. פיזית, בוודאי - אנחנו תמיד מרגישים לגמרי נוח להתפרש כשאנחנו יושבים, לא משנה איפה - אבל גם קולנית. תשתקו לכמה דקות בכל ישיבה בעבודה או בתוכנית חדשות רבת משתתפים ותגידו לי איזה קול אתם שומעים הכי הרבה, הכי חזק. את הקול שלנו, הגברים.

זה לא רק זה, כמובן. אני יכול לעשות את הדבר המובן מאליו של לצאת מהבית בשורטס וגופייה בשישי בצהריים, ללכת לשוק, לקנות ירקות, לרדת לחוף הים עם חברים לבירה ולעלות על אוטובוס הביתה ולהרגיש חופשי. אף אחד שאני לא מכיר לא יזרוק לי הערות מגעילות בדרך, לא תהיה לי בעיה לצעוק למוכר בשוק מעל הרעש, לא יעצור מולי מישהו על החוף כדי להעביר עליי מבט מהכפכפים כל הדרך למשקפיים ובחזרה. וזה לא כי אני מכוער, זה סתם כי אני לא בחורה. שלא לדבר על מפגש אקראי עם שוטר שייגמר כנראה בהתעלמות הדדית, מה שלא יקרה לאנשים עם יותר מבטא או פיגמנטים ממני. אנחנו מרגישים בנוח לתפוס מקום כי זה לא עולה לנו כלום.

מדברים הרבה בשנים האחרונות על פריבילגיה, וזה מונח שיכול להיות מבלבל למי שלא חושב עליו הרבה. אז במילים הכי פשוטות, אם לדלג על הדיונים ולקפוץ למסקנה, אולי הדבר הכי חשוב שגבר צריך להספיק לעשות לפני שהוא מת, זה פשוט לפנות מקום. לראות אחרים שהם לא כמוהו ולפנות להם מקום. לא את כל המקום, כמובן, אבל בהחלט יותר מקום ממה שמתחשק לנו. מה זה אומר? לשתוק יותר בשיחות, קטנות או גדולות. לעמוד באוטובוס גם אם יש מקומות פנויים. לא להתנפל על כל הזדמנות בעבודה (או בכלל) מיד אלא לתת רגע פור לאנשים שפחות קל להם לקבל בחיים את כל מה שהם יכולים. לסתום את הפה לגבר אחר שמרשה לעצמו לזרוק הערה לא במקום לבחורה או סתם לא נותן לה לסיים משפט.

וגם, במובן מסוים, לסגור את העיתון הזה, שסיים את תפקידו ועכשיו מפנה מקום למשהו אחר. מה זה יהיה? אנחנו לא יודעים, אבל זה בדיוק העניין: זו לא ההחלטה שלנו. אנחנו מפנים עכשיו מקום לאנשים אחרים מאתנו, לנשים, לדור אחר, לסוג אחר של גבריות או של הומור או של סגנון כתיבה. והתפקיד שלנו הוא לא להפריע להם. אנחנו נפנה מקום, נשב בצד, ונקשיב. אולי, אם נרשה לעצמנו לפנות מקום גם בראש, אשכרה נלמד משהו חדש.

 

שער בלייזר גיליון אחרון (איור: דניאל גולדפרב)

רוצים עוד? אנחנו ממשיכים בכל הכוח ממש כאן בדיגיטל והגיליון המודפס האחרון שלנו מחכה לכם בחנויות. תאמינו לנו, זה הדבר הכי חיוני שתמצאו בסופר (איור: דניאל גולדפרב)


פורסם לראשונה 17/04/2020 10:44

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: AFP
"שייפתח עליי, שייפתח..."
צילום: AFP
מומלצים