להחזיק את היד במקום בן משפחה: הרופאים והאחיות שנפרדים מהמתים
לעבוד בלי הפסקה, לראות בני משפחה שנאלצים להיפרד מיקיריהם דרך קיר זכוכית בלי להתקרב, להודיע על מוות בטלפון, לתלות קמע שנשלח בוואטסאפ מעל מיטת החולה, להנשים חולים שעד לפני רגעים ספורים דיברו והיו בהכרה, ומעל לכל לא לאבד תקווה. הרופאים והאחיות שבחזית המאבק בקורונה - מבט מבפנים
משהו במגפה הזו, מעיר את הרופאים. האחיות, כוח העזר, אנשי יחידות הדימות, עובדים סוציאליים - כל אלו ועוד רבים נמצאים באזור החיץ המדמם שבין המטופלים למשפחותיהם. מעבר למשמרות הארוכות, למיגון המסורבל בסגנון 'אבולה שיק', ולשינוי הסביבתי במחלקות המאולתרות שקמות בן לילה, הם מוצאים את עצמם עומדים לבד ליד מיטותיהם של הנוטים למות, ומחזיקים ידיים לגוססים בבדידות.
כמעט חודשיים אחרי, יש רושם שהולכת ומסתמנת הקלה בתנאים הנוקשים שנגזרו על החולים ובני משפחתם. יותר בתי חולים מתחילים להבין את חשיבות הפרידה הזו, ועושים מאמצים גדולים כדי לאפשר אותם. בית החולים הראשון בעולם שהבין את חשיבות העניין היה איכילוב, שסיפק אמצעי מיגון לבני משפחה של חולים ברגעיהם האחרונים ואיפשר להם לתמוך ולהיפרד תוך מגע עם החולה, מהלך לשזכה לסיקור תקשורתי עולמי נרחב ולהעתקה של המיזם גם בבתי חולים אחרים בארץ ובעולם.
עולם הרפואה מתגלה עכשיו בצדדים הכי יפים והכי אנושיים שלו, כך מעידים בצוותים הרפואיים, שעושים את הבלתי אפשרי, אבל קולם לא תמיד נשמע.
התפרצות הקורונה - סיקור נרחב ב-ynet
לעצור את התרופות ולהסתכל על בן האדם
ד"ר יונתן שפירא, הוא מנהל מחלקות ח' וט' קורונה בבית חולים "שמיר אסף הרופא". תחת ההגדרה "זו מחלה חדשה לגמרי", הוא אומר, "הכל פה שונה. השעות שונות, הצוותים שונים, המיגון שונה, אפילו הישיבות. אין משהו שנשאר אותו הדבר".
איך אתה כרופא מתמודד עם זה?
"יש פה קושי אחד גדול ויוצא דופן - חוסר הידיעה. הנעלם בדבר הבסיסי ביותר שאתה מבקש לדעת: מה הטיפול הטוב ביותר שצריך להעניק לחולה. זה לא כמו נשירת שיער, פה אנשים גוססים ומתים מול עינינו. באופן אישי, ואני מדבר על עצמי, העובדה שאנחנו רואים תוצאות קשות גם עם אנשים צעירים, מביאה אותי לייאוש".
יש מקרה שלעולם לא תשכח?
"הגיעה אלינו אישה צעירה בת 49 , מותשת. מיד טיפלנו בה ואפילו שוחחנו איתה קצת. שנינו כמעט בני אותו גיל. אחרי שקיבלה חמצן אמרה שהיא מרגישה יותר טוב. מאותו רגע, כל יום מצבה נהיה יותר גרוע, למרות כל מה שעשינו, והיא נפטרה. זו הייתה חוויה טראומתית. אנחנו גם בני אדם וזה משפיע עלינו קשה".
הוא מוסיף ואומר: "אנחנו משתמשים בטכנולוגיות של וידאו כדי לאפשר קשר עם המשפחות. אתמול עשינו שיחה מרגשת של בת עם אב מונשם, לא האמנתי שאני אתרגש כל כך בשיחה הזו. הוא טיפה הגיב, הזיז את הראש והבת אמרה לו, אבא, אנחנו איתך, יהיה בסדר. אנחנו מנסים לערב את המשפחות בכך דרך אפשרית, גם דרך המערך הסוציאלי, זה מאד חשוב. אני רוצה שהמשפחה תהיה חלק בלתי נפרד מהתהליך, לא רק ברגע האחרון".
איך אתה מודיע על מוות?
"היה מקרה של אישה מבוגרת שנפטרה והודעתי על כך לאחותה בטלפון. זה היה מאוד קשה, מאוד לא אנושי, אתה מרגיש שזה לא בסדר. והיה עוד מקרה של מישהו, איש צעיר יחסית ומאד חולה שמת בפתאומיות. הזמנתי את אשתו ואת בנו וישבנו בחוץ. לקחתי כיסא כמה מטרים מהם, ישבנו עם מסכות, אנשים מתפרקים מולי ואין הרבה מה לעשות. אני שמח שיכולתי לפחות לראות אותם ברגע הקשה הזה.
"אני עומד ליד הנפטרים, והמשפחה לא שם. חוויית מוות היא חוויה שמשותפת בדרך כלל למשפחה ולרופאים והניתוק הזה מהתהליך הוא חריג ויוצא דופן. ברגע שאני מוציא מהמשולש של מטופל רופא משפחה את המשפחה, נוצר חלל מאוד גדול. מהשבוע הזה נעשים בבית החולים צעדים שמאפשרים פרידת משפחות".
מי תהיה אחרי שכל זה ייגמר?
"עולם הרפואה מתגלה עכשיו בצדדים הכי יפים והכי אנושיים שלו. מעבר ליכולת לעבוד בחוסר ודאות, הקורונה הכריחה את כולם להוציא החוצה את החלק האנושי של הרופאים. זה משהו שהייתי שמח שיישאר איתנו. לעצור את כל הטכניקה והתרופות לרגע, ולהסתכל על בן האדם. להחזיק לו את היד, אמנם עם כפפות, ולהשאיר אותה כמה שניות, ליצור שותפות, להגיד לו שיהיה בסדר, גם אם אתה לא בטוח. זה לפחות דבר שאני אקח איתי הלאה".
משפחות נקרעות
בבית חולים תל השומר קיימים היום שלשה מסלולי קורונה: ירוק, לאנשים שחשודים בחשיפה אבל באים עם בעיה אחרת כגון שבר ברגל, צהוב, למי שמגיע עם סימפטומים של קורונה כגון חום, שיעולים וקשיי נשימה, ואדום, למטופלים הקשים ביותר. ביום רגיל נכנסים בין שמונים למאה חשודי קורונה. הינדי אנגלרד, היא אחות אחראית מיון קורונה, שאומרת, "הרגעים הכי קשים שלי פה הם דווקא בכניסה למתחם".
היא מסבירה: "כשמגיע מטופל לבידוד, אסור להכניס איתו מלווה וכבר בנקודה הזו אנחנו מפרידים בין המטופל למשפחה שלו. אנשים לא רוצים להיכנס לבד אבל נאלצים להיקרע מהמשפחות. אנחנו עושים את זה בצורה מאד עדינה ורגישה, וגם המשפחה מבינה את הסכנה ומשתפת פעולה, אבל זה קשה". בית החולים הקצה מקום מיוחד עבור המשפחות, במקרה של פטירה. "לא מעט פעמים קרה שמטופל נפטר בתור המתחם ואז אנחנו מוציאים אותו לאזור אישי מיוחד, שם המשפחה יכולה להיפרד ממנו באופן מבודד בלי להיחשף".
פרידה מאחורי קיר זכוכית
"מאחורי כל קשיש לכאורה עם מחלות רקע, יש עולם ומלואו", אומר עמית שחם, אח מיון שעובד בבידוד אדום עם החולים המורדמים. "לא כל אחד היה רוצה שינשימו אותו, בלי קשר לקורונה אלא בכלל. זה הזמן לשבת עם יקירכם ולשאול אותם מפורשות לרצונם".
הקורונה תפסה אתכם מוכנים?
"אנחנו אנשי מלר"ד, רפואה דחופה, החייאה, אנחנו רגילים לאינטנסיביות ולמהירות, ועכשיו מוצאים את עצמנו, למרות העומס, מטפלים בחולים סיעודיים שזקוקים לעזרתנו בדברים בסיסיים כי הם לבד, בלי המשפחה. אתה חייב לעשות סוויצ' בראש כי העבודה פה היא לא זריזה ומהירה כמו שהכרת, ונוצרים מצבים שבהם אנחנו ממלאים את תפקיד המשפחה.
"אתה רואה את הצוות יושב ומאכיל קשיש דמנטי עם כפית. מעבר לזה העבודה ממושכת יותר, המשמרות ארוכות יותר, אנחנו עובדים תחת מיגון, באוהלים בחוץ, ,בגשם, בחום, אין מטפלים אישיים או מלווים במתחם האדום ויש אנשים שעומדים ומחכים שעות בכניסה למיון ורוצים לדעת מה קורה עם יקיריהם".
איזו תמונה תיקח איתך הלאה?
"הייתה סיטואציה שאישה נפטרה ונאלצנו להכניס אותה לחדר כשמשפחתה עומדת מאחורי קיר זכוכית מבלי יכולת לגעת בה. זה היה רגע קשה מנשוא. לי יש חוויות מוות משלי, איבדתי את שני הורי ואני מבין את חשיבות רגע הפרידה.
"היה מקרה של גבר בן 67 שהיה אצל האונקולוג שלו ונשלח למיון עם תסמינים חשודים. אחרי ה-CT הבנו שלא נותר לו הרבה זמן ואז אני מוצא את עצמי מנהל שיחה על הנשמה והחייאה עם בן אדם שהגיע למיון בסך הכל עם חשד לדלקת ריאות".
קמע מעל המיטה
גולי טל היא אחות אחראית במחלקות קורונה פנימית ח' וט' בבית החולים אסף הרופא. כבר למעלה מחודש, לא ראתה את אמה, נכדתה, ושתי בנותיה שנמצאות בהיריון מתקדם. "עשרים ושבע שנים אני אחות, קברנו לא מעט אנשים בדרך, אבל הקושי הכי גדול פה הוא בדידות המטופלים".
עד כמה קשה המצב?
"אנחנו בתווך, בין אלו שנמצאים במצב קשה, מונשמים ומורדמים, ובין המשפחות שלהם. זה הדבר שהכי קשה נפשית. כולנו משתדלים להרגיע ולשתף כמה שאפשר, במסירות שאין לתאר אותה, אבל המחיר הנפשי שזה גובה ממני הוא עצום. אם לא קורונה, אני אמות מהתקף לב או שברון לב".
מה הרגע שהיה הכי קשה לך?
"הגיעה אלינו אשה בת 49, אלמנה, אם לשני תאומים בני ארבע, עם קוצר נשימה. היא הייתה צלולה לחלוטין, תקשרתי איתה והעברתי אותה לבסוף לטיפול נמרץ כי הבנו שהיא הולכת להנשמה. אני שומעת את הטלפון שלה מצלצל והיא בקושי יכולה לדבר. תוך עשר דקות היא הייתה מונשמת ומורדמת, וכל המשפחה שלה בבידוד. הם שלחו לי קמע בוואטסאפ מרב גדול וביקשו שאתלה לה מעל המיטה וכך עשינו.
"כל הזמן היינו בקשר עם המשפחה כדי לתת להם את ההרגשה הכי חמה והכי עוטפת, אבל לא עזר כלום. מצבה הידרדר והיא נפטרה. האישה הזו נכנסה אלינו בהכרה מלאה, לא היה לידה בן משפחה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להחזיר אותה הביתה לילדיה, וזה לא צלח".
היא נזכרת: "אני זוכרת שנאלצתי לספר לאשה על מות בעלה שהגיע רק לילה קודם למיון. היא אפילו לא ידעה שהוא חיובי. ישבתי עם מסכה, מרוחקת שני מטר, מגישה לה כוס מים מרחוק. לא יכולתי אפילו לחבק ולהחזיק לה את היד. זה שובר את הלב. הפרידה מיקירים היא חלק מתהליך האבל ואם את לא עושה אותו את לא סוגרת מעגל. הרגעים האלו יהיו חרוטים בזיכרוני לדיראון עולם".
למה לא למגן בן משפחה ולתת לו להיכנס?
"גם תהליך ההתמגנות, הלבשה והפשטה הוא לא פשוט, ועלול להוות סכנה להידבקות. מעבר לזה, המשפחות של רוב המטופלים היו בעצמם בבידוד ולא יכלו אפילו לצאת מהבית. המצב הזה נופל על כתפיהן של האחיות וכוח העזר. הן אלו שנמצאות בשטח הכי הרבה זמן. מאכילות, דואגות, יש לא מעט קשישים לא עצמאיים ולמזלנו יש כאן רשת תמיכה מאד גדולה, גם של פסיכולוגים וגם של עובדים סוציאליים, אנחנו בקשר רציף ויומי עם המשפחות, וגם חושבים ומתערכים לאפשר למשפחות להיפרד כמו שצריך".
בית חולים השרון: האחיות הם חוד החנית במערכת הזו
נועה בן נון היא אחות אחראית בטיפול נמרץ קורונה בבית חולים "השרון", שהוסב כולו לקורונה. "השרון", הוא חלק מהמרכז הרפואי רבין וכיום אין בו בכלל מטופלים רגילים. כל המטופלים כרגע הם מאומתים. ההתגייסות הלוגיסטית, כמו בשאר בתי החולים הייתה מהירה. העברת חולים רגילים וחשודים לבלינסון, עבודות בנייה, הקטנת מצלמות, מיגון, הדרכות צוותים, שינוי מבנים וכל מה שנדרש.
"אחד הדברים שמאפיינים את הקורונה זה שאנשים קורסים מהר מאוד. אנשים ללא מחלות קשות, רגילים לחלוטין, פתאום נופלים אחד אחד. הם מרגישים שהם נחנקים וטובעים כי אין להם חמצן. הגיע מטופל בן 48 בהכרה מלאה וכשאמרתי לו שהוא הולך להנשמה והרדמה הוא אפיל לא התווכח, כל כך כאב לו. זה עושה לך משהו. כל אחד יכול ליפול תוך שנייה, אף אחד מאיתנו לא יודע מי יהיה שם היום או מחר".
איך מתמודדים עם החולים המבוגרים?
"לחולים מבוגרים ומבולבלים קשה להבין את המצב. אפילו כשמסבירים להם שיש וירוס והמשפחה לא יכולה לבוא הם ממשיכים לקרוא למשפחה שלהם מהמיטות, ולא מבינים למה הם לא מגיעים. זה שובר לי את הלב. אנחנו כמובן שם לידם, מרגיעים אותם, הצוות הסיעודי שם ועושים שיחות מצולמות עד כמה שאפשר עם המשפחות שלהם, אבל בכל זאת. כואב הלב. במיוחד כשאנשים מתעוררים לבד אחרי הרדמה.
"האחים והאחיות, הם חוד החנית של הסיפור הזה. כל הכוחות נרתמו כאן לעבודה ונותנים את המקסימום. כולם עושים מעל ומעבר בלי תירוצים, הרבה מעבר למאמץ הרגיל, במסירות ובמוטיבציה גבוהה במיוחד".
שערי צדק: רוב החולים בקורונה מבריאים, גם הקשים ביותר
אריה אבן מירושלים, בן 88, החולה הראשון שנפטר מקורונה, נפטר בבית חולים הזה. רוב הנפטרים מבוגרים, אבל בטיפול נמרץ נמצא כרגע גם מונשם בן 30. במהלך החג היו כמאה וחמישה עשר מאושפזים, חלק שוחררו וחלק נפטרו. הממוצע היומי הוא בין מאה למאה ועשרים חולים.
ד"ר אריאל רוקח הוא מומחה לרפואה פנימית ולמחלות ריאה, והיום מנהל ביחד עם פרופ' טליה וולק את מחלקת כתר ג', מחלקת הקורונה. בבית החולים יש חמש מחלקות קורונה מבודדות ועוד יחידה לטיפול נמרץ קורונה. מחלקה שישית אמורה להיפתח בשבוע הבא.
מה קורה פה עכשיו? יש לך הסבר?
"ההבדל הגדול הוא בדרך שאנשים מתים. אני רופא כבר הרבה שנים, וראיתי לא מעט חולים שנפטרו, אבל מעולם לא בישרתי על מוות בטלפון. הקורונה שינתה את המצב. הייתה לנו אישה מבוגרת שנפטרה, ונאלצתי להודיע על כך בטלפון לבנה היחיד. הוא היה בכלל בבידוד ולא יכול היה אפילו לבוא ללוויה שלה. חברה קדישא קברו את האשה הזו לבד".
אתה זוכר את השיחה הראשונה?
"הטלפון הראשון היה למשפחה מאד חרדית עם הרבה מאוד ילדים. הסבא נפטר, איש בן 83 שדווקא היה צלול לגמרי קודם. הוא היה מאושפז פה קרוב לשבוע ואז הידרדר במהירות, הונשם ונפטר. המשפחה לא יכלה להיות אתו. התקשרתי לבן וניסיתי להגיד בעדינות. שאלתי אם הוא זוכר שדיברנו ואבא במצב מאד קשה, ולצערי הרב הוא נפטר.
"היה שקט מעבר לקו, ואחרי זה בכי. הוא ביקש שאתקשר לאחיו הבכור, וכשהתקשרתי בפעם השנייה, ביקש ממני להתקשר לעוד אח, הוא לא היה מסוגל. חזרתי על השיחה הזו שלוש פעמים".
איך יוצרים קשר אישי עם מטופל שלא רואה את פניך?
"המטופלים חווים אותנו כמו אסטרונאוטים, הם לא יכולים לזהות את הפנים שלנו. לא קל ליצור קשר אנושי בתנאים כאלו. הקושי הגדול הוא עם החולים המנותקים, המבוגרים, הדימנטים. שם אנחנו דואגים בקפדנות ליצור קשר עם בני משפחתם כל יום, בטלפון או וידאו, וכך עושים עם החרדים שאין להם וידאו בטלפון".
למה אתם לא מקלים בנוהלי הפרידה?
"אנחנו בהחלט מודעים לחשיבות העניין והיו לנו על זה לא מעט דיונים גם עם ההנהלה. במחלקה הקלה שלנו יש גדר עם זכוכית, שם אנשים יכולים לתקשר אבל גם במקררים מאד מיוחדים, כשמשפחה רוצה ואף אחד לא חולה, אז כן מנסים לקשר ביניהם, כל מקרה לגופו וכל מקרה נשקל בכובד ראש. גם רופא כמוני שראה כמה מאות או אלפי אנשים, כל מוות הוא קשה מחדש".
איזה רופא תהיה אחרי?
"אני אהיה רופא שיחשוש הרבה יותר ממגפות. אני לא חושב שיש מישהו שהלך ללמוד רפואה וחשב שיחווה מצב מוזר ובעייתי כזה. מעבר לעומס הנפשי והרגשי, אתה חייב למגן את עצמך טוב שלא תידבק. באיטליה מתו מאה רופאים מקורונה. גם בארץ, בכל בתי החולים, יש כמה עשרות רופאים ואחיות שנדבקו. פיזית העבודה לא קלה. אתה לא רואה טוב עם המיגון, ואם המסכה טובה אז אתה גם לא נושם כל כך טוב. חם מאוד, אתה מזיע, עובד עם כפפות שלוש שכבות. אסור לישון במחלה, כל שעתיים שלוש חייבים להחליף אותך. זה משהו שלא חוויתי קודם".
אתה אופטימי?
"אישית, פחדתי שיהיה הרבה יותר גרוע. נכון להיום ב'שערי צדק' יש מעל מאה חולים וכמות צוותים מספקת שמסוגלת לתת טיפול טוב ואיכותי לכל מי שמגיע, אבל כששומעים מה קורה באיטליה, בספרד ובארה"ב, המצב פה טוב יותר. באיטליה לא מנשימים אנשים מעל גיל 60, בצרפת, אם אתה מעל 80 לא מביאים אותך בכלל לבית חולים.
"צריך לזכור שרוב החולים שלנו מבריאים, גם הקשים והמונשמים. זו נקודת אור במצב הזה. הגיעו אלינו אנשים במצב קשה, מונשמים שבועיים, ובסופו של דבר, רובם הגדול הבריאו. העובדה שאתה מקבל חולה קשה ומלווה אותו עד שיוצא הביתה למלונית או לשיקום, נותנת לך כוחות להמשיך הלאה".
לפנייה לכתב/ת 
