ברגע שראה אותה שכח את גילו

נגד הטבע // תומס אספדל - מנורווגית: שירה חפר - לוקוס - 189 עמודים

בחוג הספרותי של העיר ברגן בנורווגיה הכיר תומס אֶסְפֵּדָל את קרל אובה קנאוסגורד, גם הוא סופר יליד שנות ה־60. בראיון מעניין עם שניהם מ־2016, שאפשר למצוא ביוטיוב, מתבדח אספדל שזו בעצם פגישתם הפיכחת הראשונה. שמותיהם של השניים נכרכים יחד לא רק בגלל מוצאם המשותף אלא משום שגם אספדל כותב ספרות אוטוביוגרפית. קנאוסגורד אף מבליח בספרו של אספדל, שהתפרסם ב־2011, כשהגיבור, כלומר הסופר, קורא את כרכי 'המאבק שלי' ואומר לחברתו הצעירה: "איך הוא מעז? זה לא ייאמן, הוא הורס את עצמו".

אפרופו חברה צעירה, הפרק הראשון מתוך שישה של 'נגד הטבע' עוסק בתחילת יחסיהם של גבר בן 48 (בהמשך יתברר שזהו הסופר) ובחורה שגילה מחצית מגילו. הם נפגשים במסיבת סילבסטר ואף שוכבים בחדר צדדי בבית שבו נערכת המסיבה (בהתאם למודל השוודי שאינו מפריז בהמלצות על ריחוק חברתי). בהתחשב בכך שרק לפני כמה שבועות ביקרתי פה את הנובלה 'רעיה צעירה ויפה', צדק כנראה חנוך לוין בקביעתו כי "נמשכת המגמה העולמית לרצות לאכול טוב ולהכיר נשים". אלא שהנובלה של אספדל מפליגה למחוזות אחרים בחלק מפרקיה הממואריים הבאים, עד כדי כך שנוצר רושם של הפרת הבטחה. ישנו כאן פרק על עבודה בגיל 16 במפעל טקסטיל; ואז פרק ארוך על נישואיו הראשונים של הסופר, נישואים לא מוצלחים שמהם נולדה לו בת; ורק לבסוף ישנם שני פרקים על היגון שפקד את הסופר אחרי שנעזב על ידי אותה צעירה מהפתיחה.

ההשוואה לקנאוסגורד מתבקשת לא רק בגלל המיליה המשותף והז'אנר שבו הם כותבים, אלא משום שהיא מסייעת להסביר מדוע הכתיבה של אספדל אינה מותירה חותם עז בקורא. בניגוד לקנאוסגורד, שספריו חותרים למגע בלתי אמצעי בקיום, מתוך רצון לדלג על ייצוגים קודמים של הסיטואציות המתוארות - אספדל הוא כותב "ספרותי". לפרשת התאהבותם של הסופר המבוגר והבחורה הצעירה, למשל, הוא מוסיף לא מעט דפים שעוסקים באהבתם של אבלר ואלואיז, בני הזוג המפורסמים מהמאה ה־12, שגם ביניהם התקיים פער גילים גדול. במובן זה, אספדל הוא כותב פוסט־מודרני מובהק, ואילו קנאוסגורד הוא סופר פוסט־פוסט־מודרני. אין בהבאת התקדים הצרפתי של אבלר ואלואיז משום חידוד של הנושא והוא נחווה יותר כחומר מילוי, ובכל מקרה, הוא רק מדגיש את העובדה שבעצם לא נמסר לנו כמעט שום דבר על יחסיהם של בני הזוג המודרניים.

כאן טמון הבדל נוסף: המבט של קנאוסגורד מיקרוסקופי וקונקרטי ואילו זה של אספדל, לפחות בחלק מהיצירה, סיכומי וממוקד ברגש. החלקים האחרונים בספר אינם אלא קינה על הסתלקותה של האהובה. אין בהם תוכן אמיתי מלבד תיאור הדיכאון, שהופך עד מהרה למייגע. הקטעים האלה מייגעים גם משום שהם נמסרים לנו, ברובם, כציטוטים מ"מחברות" שנכתבו בזמן אמת של הדיכאון. כתיבה כזו יכולה ליצור אינטנסיביות, מה שאכן קורה פה ושם, אבל היא נעדרת מבט רטרוספקטיבי ולכן גם נעדרת את הדינמיות שמעניק המבט לאחור. אצל קנאוסגורד, המבט הרטרוספקטיבי המובנה של היצירה מסייע בתחושת התנועה שבה. קנאוסגורד גם פיצל את האוטוביוגרפיה שלו כדי להשיג לכידות מסוימת בכל אחד מהספרים. היעדרה של לכידות זועק ב'נגד הטבע' שמשייט, כאמור, בין כמה נושאים, למרות ניסיונות גולמניים לשדך ביניהם (אחרי הפרק שעוסק בעבודה מגיע הפרק 'עבודת האהבה').

ובכל זאת, יש חלקים מעניינים בספר. הפרק הארוך שמתאר את נישואיו הראשונים של הסופר מעניין ורווי גם בדרמה, כיוון שבאותה תקופה שהתה המשפחה בשליחות תרבותית בניקרגואה הכאוטית והמאיימת. אין ספק שהפרק הזה היה יוצא נשכר לו היה מתפרסם לבדו. יש כאן גם קטעים שמזריקים לספר את פיסת האמת של הכתיבה הלא־בדיונית, כמו השיחה בין הסופר לבחורה הצעירה אחרי המשגל הפנטסטי (תרתי משמע), שבה מודיעה הצעירה לסופר שאין עתיד ליחסים ביניהם, ובסופה היא דווקא מלווה אותו לביתו. ויש גם לא מעט משפטים מסוגננים ו/או עזים: "ברגע שראה אותה שכח את גילו", "כבר בשלב מוקדם בחיי ידעתי שאני לא רוצה לעבוד", "האושר הגדול ביותר כנראה הוא שדבר מה נשאר כפי שהיה".

בשנים האחרונות, מסלול העלייה ארצה של סופרים זרים עובר בדרך כלל דרך מרכז קליטה אנגלוסקסי. בהקשר הזה, צריך להכיר תודה להוצאות כמו 'לוקוס' או 'תשע נשמות', שמפגישות אותנו עם סופרים פעילים ומעניינים בעולם, שאינם מתווכים לקוראי העברית רק דרך הצלחתם במדינות דוברות האנגלית. •