80 וארבע - גרסת הקורונה

בכל בוקר יוצא פרץ אלוש למכולת לקנות לעצמו חלב. או ענבים. או מטליות שאין לו מושג מה לעשות איתן. זה המקום היחיד שפתוח עכשיו ברחבי הדיור המוגן 'בית בכפר ביתן אהרון', לצד המרפאה והספרייה. את הבריכה סגרו, גם את הקפטריה של קלרה. הדיירים בסוג של בידוד מונע, אבל פרץ מתחכם: הוא הולך להצטייד במזון חיוני לפחות מדי יום, דרך טובה להתאוורר מהשהות בדירתו. לפעמים הוא שוכח פריט שמאפשר קנייה חוזרת. או את המסכה והכפפות. אתמול השאיר בטעות את שקית הקפה במעלית. הזִקנה חרצה בזיכרונו סדקים אבל גם שימרה חוויות שאי־אפשר לשכוח. את צילומי סדרת הדוקו־ריאליטי '80 וארבע', שכיכב בה עם חבריו הקשישים בדיוק לפני שנה, ואת ילדי הגן שהגיעו לדיור המוגן פרץ זוכר בבהירות מכאיבה. "הם גדלו בשנה ואנחנו הזדקנו בשנה" הוא אומר, "החוויה הזו חרותה אצלי לפרטי פרטים, כמו מתנה אחרונה לפני הסוף".

גם ילדי הגן זוכרים. בערב פסח הם ביקשו לקיים מפגש בזום עם משתתפי הסדרה. "התיישבנו מול המחשב כדי להרים כוסית עם הילדים, ההורים שלהם וכל צוות ההפקה", מחייך פרץ באושר. "ראינו את הילדים וצעקנו אליהם: 'אנחנו אוהבים אתכם', והם ענו, 'גם אנחנו אוהבים אתכם'. זה ריגש אותנו. חבר שלי נתן פָרַץ בבכי כשראה את החמודים האלה. גם לי היו קצת דמעות. כשילד קטן שרק מתחיל את החיים אומר למישהו שהחיים שלו הולכים להיגמר, 'אני אוהב אותך', זה מוכיח עד כמה הוא נקשר וכמה אנחנו חסרים לו".

ועם מי חגגת את הסדר?

"המשפחה שלי שלחה לי קישור לזום לליל הסדר, אבל לא שמעתי את הצפצוף בווטסאפ ופיספסתי אותם, אז חגגתי את הסדר לבד. ניחמתי את עצמי שכשיש טלוויזיה אני לא לגמרי בודד. בערוץ 11 ערכו ליל סדר ואני הזזתי לי שולחן קטן, פרשתי מפה לבנה, שמתי עליה מצות, חרוסת, יין והגדה של פסח ושרתי עם המנחים. היה סדר פסח יוצא מן הכלל. אמנם אני ראיתי אותם והם לא ראו אותי, אבל הרגשתי שאני משתתף".

× × ×

מאז שהחלו הצילומים ועד שפרצה מגפת הקורונה, החיים של פרץ (89) וחבריו לסדרה האירו להם פנים. "ההשתתפות בסדרה פתחה לנו את כל השערים", אומרת אידה גנץ (93), אלמנה ולשעבר מנהלת חשבונות. "הפרויקט הפך אותי לכוכבת. בכל מקום שנכנסתי אליו הכירו אותי. גם מבוגרים וגם צעירים ניגשו אליי, 'אידה, אפשר חיבוק? אידה, אני רוצה להצטלם איתך'. מכרים שהרבה שנים לא היו איתי בקשר צילצלו פתאום. חברת ילדות שהיום היא פרופסור בירושלים התקשרה אליי ואמרה, 'אידה, זיהיתי אותך בסדרה וכמה בכיתי'. היו לי שני בנים, אחד מהם נפטר השנה. החברים שלו הוציאו אותי לבית קפה וגם שם אנשים זיהו אותי, הצביעו עליי. במסעדה המנהל יצא אליי ואמר: 'אני מאוד שמח לראות אותך אצלנו'. הספקנו לבקר בבתי ספר, תלמידים שאלו שאלות ורצו להצטלם איתנו. אפילו לכנסת הזמינו אותנו".

"לפני הקורונה קרה שבאנו למסעדה ולא היה שולחן פנוי", מחדדת עליזה רוזנווסר (87) לשעבר מורה ומנהלת המתגוררת במתחם עם בעלה. "ניגשתי אל המארחת ושאלתי, 'באמת אין מקום?' והיא הסתכלה עליי ואמרה, 'אה, זאת את מהטלוויזיה? בשבילך יש שולחן'. פעם הלכתי ברחוב ומישהי רצה אחריי וצעקה: 'עליזה, עליזה, תחכי'. הסתובבתי ושאלתי, 'אני מכירה אותך?' והיא אמרה: 'לא, אבל אני מכירה אותך'. ממש קמתי לתחייה. כל כך הרבה תגובות קיבלתי, אפילו ילדה צעירה באילת ונער מחדרה מתכתבים איתי. הייתי מורה ומנהלת, אז הרבה תלמידים התקשרו. חמישה מהם באו לבקר אותי ומאז הם בקשר, שולחים תמונות של המשפחה, מספרים על ההצלחות שלהם ואני גאה בהם".

"'זאת את מהטלוויזיה? בשבילך יש שולחן'". עליזה רוזנווסר

"עד שנכנסנו לבידוד אנשים היו פוגשים אותי בכל מיני מקומות ולוחצים לי את היד, נותנים לי טפיחה על הגב, אומרים: 'יפה מאוד מה שאמרת בסדרה, היית מצוין'", אומר ישראל הופמן (91), אלמן ואב לשלושה. "אנשים התייחסו אליי כמו אל שחקן מקצועי, למרות שלא באתי לתוכנית בתור איש טלוויזיה שמצפה לקבל חוזה".

בעקבות הסדרה קיבלתם הצעות חיזור?

"רק ידידות יצאו לי מהסיפור הזה", מחייך פרץ. "אבל היו כאלה שאמרו, אם היית צעיר יותר היינו עושים עסק. לכל אורך השנה האחרונה אנשים הסתכלו עלינו ברחוב כאילו שאנחנו יוניק. במרכז המסחרי המון אנשים רצו להצטלם איתי. כיום כבר לא מבקשים חתימות, רק סלפי. כשהלכתי לקולנוע עם הבת שלי, יצאתי כמה דקות לפניה, היה חושך וגשם ופתאום לא מצאתי את הדרך. מישהו שם זיהה אותי מהתוכנית ולקח אותי ביד עד המכונית. היו לנו הרבה הטבות מהסדרה - חיבה, תשומת לב. אנשים נפלו על צווארי, התלהבו. התרגשו. הסדרה ממשיכה לרוץ ביוטיוב אז למרות שעברה שנה אנשים אומרים לי: 'ראינו אותך אתמול, שלשום'. לפעמים נדהמתי מהעוצמה של הפרסום. צעירים פחות שמים לב לאנשים מבוגרים, אבל עד הקורונה הייתי מאוד מוכר. הייתי מישהו. היום אנחנו לא יוצאים החוצה. אני לא יודע כמה זמן הקורונה תימשך, אבל יכול להיות שהיא תשכיח אותנו".

ישראל: "יש לקורונה אפקט יותר גרוע ממלחמה. במלחמה אני לפחות יכול להיפגש עם אנשים. היום אני פוגש את הבת שלי רק מעבר לגדר. היא בצד אחד ואני בפנים מהצד השני. אנחנו משוחחים וצועקים קצת. זה לא אינטימי".

"במלחמה אני לפחות יכול להיפגש עם אנשים". ישראל הופמן

אידה: "הזמינו אותנו לבית הנשיא ביום העצמאות אבל הקורונה ביטלה את כל התוכניות. בגללה אנחנו היום בבידוד כפול. הפסדנו גם את החופש וגם את הפרסום".

'בית בכפר ביתן אהרון' בעמק חפר שייך לרשת בתי דיור מוגן הפרוסים ברחבי הארץ. במקום הכפרי והמטופח הזה, סמוך לשמורת נחל אלכסנדר, צולמה הסדרה '80 וארבע' בהשראת פורמט בריטי שעבר גיור. בתוך בית האבות הוקם גן מרושת מצלמות, ועשרה ילדים בגילי ארבע מהיישוב קדימה, מלווים בגנן גיל שליסר, הגיעו אליו מדי בוקר לפעילות משותפת עם עשרה זקנים - כפי שהמומחים בתוכנית התעקשו לכנות אותם ("זִקנה היא כינוי לחוכמה וכבוד"). יחד למדו, שיחקו, שוחחו וחיבקו ובעיקר יצרו רגעים מכמירי לב, מדכאים ומרגשים על זִקנה, בדידות, ילדות, תמימות וחיבור בין־דורי. הניסוי האנושי הציג תרומה עצומה, קוגניטיבית, פיזית ומנטלית לשתי קבוצות הגיל אבל גם את חוסר האונים בגיל המבוגר לעומת תסיסת הילדות השמחה ונטולת הדאגה.

"בהתחלה בכלל לא רציתי להשתתף בפרויקט הזה", אומרת אידה בגילוי לב. "אמרתי, אני כבר הרבה זמן בלי ילדים קטנים, אני לא יודעת איך אתנהג איתם. בגלל שההפקה התעקשה, אמרתי שאני אבוא ליום אחד. ננסה. אחרי היום הראשון קמתי עם כאבי גב, חגרתי חגורה, מרחתי משחה נגד כאבים והלכתי לגן. הייתי מוכרחה. ככה כל בוקר, לא הפסדתי אף יום, גם עם כאבים. לא היה לנו זמן בשביל רופאים, לא היינו צריכים אותם בתקופה ההיא. הגן נתן לנו דחיפה לחיים, הזדמנות לשוב להיות צעירים רגע לפני הסוף. זה גם החזיר אותי לתקופה שהייתי צריכה לקום לעבודה. מישהו חיכה לי, הייתי חלק ממשהו. זה גרם לי להרגיש שאני עוד שווה משהו. לפני כן הרגשתי עזובה, חסרת תועלת, היום אני מסתכלת קדימה כי אני עוד יכולה לתת ומוכנה לקבל".

עליזה: "לי לא הייתה ילדות. הייתי ילדה בשואה ועד שפגשתי את הילדים לא הבנתי מה זו ילדות עשוקה. החוויה שלי הייתה להחזיר לי את הילדות האבודה. אני שיחקתי על אמת. ציירתי, שרתי עם הילדים ולמשך שישה שבועות הייתי ילדה כמוהם. כל החיים שלי חלמתי להעיף עפיפון, והפעם לא התביישתי, העפתי עפיפונים, הפרחתי בועות סבון. והילדים חיבקו אותי. נישקו. חיכו שאחבק אותם. לפעמים אנשים צעירים נרתעים מאיתנו. אנחנו לא כל כך יפים. כבר לא כל כך אסתטיים. אבל ילד לא מפחד מקמטים, וכשאני מחבקת אותו הוא לא נרתע, הוא מתמסר".

× × ×

אבל החיבוקים והנשיקות נקטעו יום אחד, אצל כוכבי הסדרה, כמו גם אצל שאר הזקנים בישראל. הרבה לפני פורים נקטה הנהלת 'בית בכפר' צעדי מניעה קפדניים לשמירה על בריאות הדיירים בעקבות התפרצות הקורונה. "בהתחלה רטנו, אמרנו, מה פתאום להפסיק לצאת מהבתים החוצה, מה פתאום לוותר על החוגים ועל הבריכה", אומרת עליזה, "אבל כששמענו מה קורה בחוץ לאנשים מבוגרים וכמה חולים ומתים בבתי אבות אמרנו 'תודה לאל' שהיינו ממושמעים".

בעוד עשרות קשישים בבתי אבות ברחבי הארץ חולים ונפטרים מהקורונה, אצלם אין ולו חולה מאומת אחד. כבר חודש שהם סגורים במתחם. מותר להם לצאת מהחדרים רק לאזורים מסוימים ורק לזמן קצר. ריווחו את הישיבה בלובי, הספרייה פתוחה 24 שעות, יש התעמלות בוקר מהמרפסת ולפעמים כולם שרים יחד. "ועדיין אנחנו כבר למעלה מחודש לבד", מתלונן ישראל. "וכל יום נורא דומה ליום הקודם. לפעמים אני לא יודע מה התאריך כי הכל נראה אותו דבר. פעם הייתה לנו הרצאה ביום שני וריקודים בימי שלישי ורביעי. הנכדים והנינים באו הרבה, וגם אני יצאתי אליהם או לבתי קפה ומסעדות.

“עכשיו אני סגור בתוך בועה. מוקדם בבוקר אני יוצא למסע רגלי בתוך החצר, ארבעה סיבובים כדי לשמור על הבריאות. בצהריים אני מקבל ארוחה ארוזה ואחר כך יושב במרפסת. יש לי נוף נהדר ומשקפת, אז אני קצת מסתכל. אני אספן בולים. בעקבות ההשתתפות בסדרה אנשים שלחו לי בולים מכל מיני מקומות בעולם ואני מסדר אותם. מזל שהסדרה יצאה לפני הקורונה כי בזכותה הגיעו כל כך הרבה בולים שמעסיקים אותי לכמה שעות ביום. יש לי כבר 27 אלבומים מלאים".

"מאז הקורונה הבידוד שלי החמיר", אומר פרץ. "יש אולי אנשים במצב קשה יותר ממני. אני בבית מוגן, יש לי דירה יפה, אוכל, ספרים. אבל הבדידות קשה. אנשים מעבירים סרטונים מצחיקים בווטסאפ אבל זה לא מצחיק, זה עצוב. זה קשה. אין נכנס ואין יוצא. המטפלות שלנו לא באות ואני צריך לבשל לבד, לרחוץ כלים בעצמי, לסדר את המיטה. אנחנו הגברים קצת בלגניסטים, בכל מקום משאירים משהו ופתאום אתה לא מוצא את הטלפון והולך אחריו לפי הצלצול. אני קם בבוקר, מכין לי ארוחה וזהו, מחפש מה לעשות. קצת מחשב, קצת אינטרנט ואחר כך הספרייה. קורא ושוכח מהמציאות לארבע שעות עד שאני מתעייף".

עליזה: "אנחנו לא סגורים בחדרים, אבל נמנעים מלפגוש אנשים בגלל הקורונה. זה מאוד קשה מבחינה נפשית. אין פטפוטים ליד השולחן. זה היה חשוב, לנהל את הפוליטיקה מהלובי שלנו, להתווכח על ספרים, ללכת לחוגים יחד. התאווה ללמוד גדולה ופתאום אני מתגעגעת לדברים האלה שהיו פעם כל כך מובנים מאליהם".

מה הכי קשה?

"מסתובבות בדיחות על ילדי זום, גירושי זום, אני פוחדת מדיכאון זום. אנשים בגילי, כשהם שוכבים ולא נרדמים, הם נעשים חכמים יותר וחוזרים לעבר. פתאום יש תמונות שלא רציתי לראות, שהדחקתי עמוק ועכשיו צצות במפתיע. פחדים שלא היו פעם ולא יודעת מאיפה באו. זה קשה. אני מנסה לגייס אופטימיות, קמה בבוקר ומתלבשת, מאפרת רק את העיניים כי יותר מזה לא רואים מאחורי המסכה, יורדת למכולת או לספרייה ומעבירה את היום, אבל יש מועקה קשה. אני פוחדת, זאת האמת. מהדיכאון. מהלבד. אנחנו לא בודדים, אנחנו מבודדים. ולמרות שהמשפחה שלי משתדלת ופתחה לי זום ועשינו את הסדר יחד, המצב הזה שאין לנו יכולת לראות אותם פיזית מוביל קצת לדיכאון".

את מרגישה אותו?

"אין לי דיכאון כרגע, אבל הוא יגיע. מגדל בבל היה עונש לאנשים שרצו להיות כולם יחד. גם היום ניסו להגדיר את הגלובליזציה, לצמצם אותה כמעט בלי גבולות והתוצאה היא הקורונה. אולי היינו צריכים להיות יותר צנועים. גם בפיתוחים. עם כל הכבוד לווייז, עדיין לא מצאו פתרון לנזלת. אולי היינו צריכים לפתח דברים קצת יותר בסיסיים".

אידה: "לי מאוד משעמם ואני בודדה. כבר איבדתי את החשבון כמה זמן אנחנו בסוג של בידוד. אני רק יודעת שזה המון זמן. הצוות שומר עלינו, ההנהלה עושה כל מאמץ שנרגיש יחד למרות שאנחנו לחוד. אז אני יוצאת אל המרפסת והשכנים מנופפים לנו. שרים איתנו. מברכים אותנו. אני בין אנשים, אבל אני עדיין בסוג של לבד. אני משכנעת את עצמי שזו רק הפסקה ושצריך לעשות הכל כדי לשמור על עצמנו. אבל זה לא פשוט למי שרק לפני חודש היה יוצא כל ערב למשחקי ברידג' ולמופעים, מתגבש לחבורה, מדבר, מקשיב. בן אדם, כל עוד העיניים שלו פקוחות, רוצה הכל".

"אני בין אנשים, אבל עדיין בסוג של לבד". אידה גנץ

ד"ר יורם מערבי, מומחה לגריאטריה מהמרכז הרפואי הדסה ומי שליווה את הסדרה מביט במציאות הזאת ומתעצבן. "בתוך אוכלוסיית הזקנים יש קבוצה מסוימת בסיכון גבוה לחלות ולמות בקורונה. עליה היה צריך להגן ולא עשו זאת. רוב האנשים שנפטרו בבתי אבות הם אנשים שבאו מהמחלקות הסיעודיות. החברים שלי מ־'80 וארבע' מתגוררים בדיור מוגן עצמאי בנפרד מהמחלקה הסיעודית והם עצמאיים ומתפקדים. הם יחד עם חלק ניכר מאוכלוסיית הקשישים העצמאיים בארץ חשופים לסיכון מהסגר והבידוד הרבה יותר משהם חשופים לסכנת הקורונה. על פי מחקרים, בדידות מעלה את אחוזי התמותה בקרב קשישים בסדר גודל של כ־30 אחוזים בתוספת לתמותה הצפויה אצל אנשים זקנים. הירידה בתפקוד והיעדר הפעילות הגופנית כתוצאה מהבידוד מעלה את הסיכון לתמותה ב־70 אחוזים. גם הירידה הקוגניטיבית תורמת לאחוזי תמותה גבוהים אצל זקנים וכשסוגרים אותם בבית ומבודדים אותם מבני המשפחה והחברים מצבם הקוגניטיבי מידרדר. צריך לחבר את כל הנתונים האלה ולהבין שלקשישים שאינם סיעודיים או דמנטיים הסיכון למות מקורונה לא גבוה באופן משמעותי מצעיר, אבל הפגיעה בתפקוד והבדידות מסכנת אותם בהרבה. אל תסגרו אותם בבתים או בחדרים, תנו לאנשים מבוגרים להסתובב ברחבי הקמפוס, רק אל תיתנו לאנשים צעירים להיכנס אליהם מבחוץ".

“אל תסגרו אותם בבתים או בחדרים“. ד“ר יורם מערבי

הקריאה הזאת של ד"ר מערבי לא פשוטה לדיירים. הם יכולים לתמוך ברעיון, אך גם חוששים ממנו לא מעט. "אני יודעת שהקורונה פוגעת בעיקר באנשים בגילנו, וזה מאוד מפחיד אותי", אומרת אידה. "הילדים מתקשרים, 'סבת’לה תשמרי על עצמך ותשתדלי לא להיפגש עם אנשים אחרים'".

ישראל: "אני לא מפחד. אני יודע שאני בקבוצת סיכון ולכן נזהר. מחלקים לנו מסכות, חומר חיטוי. כל מי שמגיע לפה עובר תשאול כמו בחקירת שב"כ".

פרץ: "אני כל הזמן שומע, ‘מתים, מתים, מתים’. ואני אומר, אולי גם אני. אולי עוד מעט יגידו: 'עוד אחד מת מקורונה'. כל כך הרבה זקנים מתו עכשיו בבתי אבות בארץ. אני לא מפחד מהמוות. אין מנוס ממנו. בסוף כולנו נמות. מוות זה חלק מהחיים וכשיבוא יבוא. אני רק לא רוצה למות מקורונה. הפחד שלי הוא להדביק אחרים ולקחת אותם איתי. אם חס וחלילה אדבק, אני עלול להרוג".

עשרות נפטרו בבתי אבות מהקורונה. יש חשש שזה יגיע גם אליכם?

אידה: "אני לא יודעת מי אשם בזה שכל כך הרבה זקנים חולים ומתים בבתי אבות, אבל עצוב לי מאוד שהזניחו אותם. זה ממש משפיע על מצב הרוח שלי. לפעמים אני סוגרת את החדשות, לא רוצה לשמוע על עוד זקנים שנפטרים".

עליזה: "מי שמוטרד זה האנשים שיודעים שאני נמצאת בבית אבות. בעלי הוא בוגר אוניברסיטה של שלוש מחנות השמדה, והוא טוען שאנחנו דור של שורדים. אני סגורה אמנם, אבל אני יכולה לדבר איתך בקול רם, ואני לא פוחדת שישמעו אותי. את יודעת כמה שנים לחשתי כי פחדתי לדבר בקול רם? היום אני צועקת מהמרפסת. ויש אוכל ומחשב וספרים וקשר עם העולם. יש בזה נחמה מסוימת".

ישראל: "קשישים חולים ומתים בבתי אבות ציבוריים. אני גר בדיור מוגן פרטי. התשלום שלנו הוא די גבוה וכנראה גם הרמה פה הרבה יותר גבוהה. ייתכן שהמקומות שבהם זקנים חלו ונפטרו הם פשוטים יותר, ממשלתיים, הסתדרותיים, ואולי הייתה שם הנהלה שלא כל כך ידעה להתמודד. גם בחיים הרגילים, בכל העולם, תמיד אלה שיש להם קצת יותר כסף, החיים שלהם קצת יותר טובים מאלה שאין להם".

× × ×

הבידוד והבדידות קשים לזקנים אבל הקשר והמפגשים חסרים גם לילדים שהופיעו בסדרה. מאז שהסתיימו הצילומים הם שומרים על קשר הדוק עם הקשישים. משוחחים איתם בטלפון בקביעות, שולחים תמונות ועדכונים, מזמינים אותם אליהם ומבקרים אותם בדיור המוגן. "לכל אורך השנה נסענו פעם בשבועיים לגן של הילדים בקדימה", אומרת עליזה, "ופעם בחודש הילדים הגיעו אלינו. מאז הקורונה, אנחנו בקשר בטלפון ובזום. אתמול דיברתי עם אחת הילדות בווטסאפ. היא רצתה לצלם לי את החדר אבל אמא שלה אמרה, 'קודם תסדרי אותו ורק אחר כך תצלמי לעליזה'. כך הבנתי שאני עוזרת".

בחג הפורים הם היו יחד. "הילדים הביאו לנו משלוח מנות וחיבקו ולא נתנו לנו לשכוח אותם", מתמוגגת אידה. "בזמן הצילומים הבן שלי חלה ונפטר, וכולם כל כך תמכו בי, הם לא נתנו לי לשקוע.

גיל הגנן אסף את כולנו במעגל ונתנו ידיים אחד לשני והתפללנו לבריאות והחלמה לבן שלי. אחרי שהוא נפטר, הם באו לנחם אותי. והילדה מיה חיבקה אותי חיבוק כל כך אוהב מכל הלב, ממש היו לה דמעות בעיניים. גם לי. סרגתי לה כובע, ואמא שלה סיפרה לי שכמה לילות היא ישנה עם הכובע על הראש ולא רצתה להוריד אותו. אנחנו בקשר גם עם צוות ההפקה. הם באים לבקר ומתקשרים. רק חבל שפנינה נפטרה השנה", מספרת אידה על הדיירת פנינה רויז שהופיעה בסדרה לצד בעלה יעקב, והלכה לעולמה לפני מספר חודשים. "היא כל כך אהבה את הילדים והיום היא מאוד חסרה לנו ולהם".

נקשרתם לילד מסוים במיוחד?

פרץ: "לעומר, בלונדי כזה. הוא הזכיר לי את אריק שרון מהתמונות ביחידה 101, פרוע ועליז כמוהו. הוא ילד חכם וסקרן מאוד".

ועומר פיכמן שבתקופת הצילומים היה בן חמש וכעת הוא בן שש, נקשר בחזרה. "אני מאוד מתגעגע לחברים שלי בבית בכפר", הוא מספר. "בעיקר לפרץ בגלל שהכי התחברתי אליו. הוא מצחיק ונורא כיף להיות איתו. הייתי רוצה לשחק איתו. לא בתופסת כי הוא 'זקן', אלא במשחקי קופסה או ציור. הייתי רוצה שהוא יקריא לי סיפור, שנצא יחד לחצר לבנות מגדל או סתם לשבת לידו. הרבה ילדים רצו לשבת ליד פרץ. הוא והאנשים האחרים באו לבקר אותנו בגן ומאוד שמחנו לראות אותם. גם אני באתי אליהם בחנוכה ובפורים, ועשינו איתם מפגש במחשב לפני ליל הסדר. חבל שאנחנו לא יכולים להמשיך את זה. הקורונה אשמה".

“חבל שאנחנו לא יכולים להמשיך את זה". עומר פיכמן

בסוף החודש ימלאו לאידה 93 שנים. "בשנה שעברה חגגו לי עם כולם, כולל גיל הגנן. ובדיור המוגן עשו לי מסיבה מפוארת. עכשיו, כשאסור להתאסף, החגיגה תהיה בטלפון. יאחלו לי בריאות טובה ושמחת חיים ושנעבור את זה בשלום. אני הייתי רוצה לאחל לעצמי שאזכה להשתתף בעוד תוכנית טלוויזיה. זו הייתה יכולה להיות מתנת יום הולדת נהדרת".

עליזה: "גם אני הייתי שמחה לחזור לעוד עונה. והפעם עם צעירים בני 20. שינסו להבין מה מרגיש אדם שאינו שומע מספיק, ואינו רואה טוב, שקשה לו ללכת וקשה לו לעמוד ולפעמים אפילו קשה לו לשבת".

מה הוא מרגיש?

"חוסר ביטחון. עצב. ובעיקר תחושת זלזול מהסביבה שהוא פוגש ברחוב ובמשרדים. אני תמיד אומרת, זה שיש לי שיער שיבה, זה לא אומר שאני מטומטמת. אבל כדי להטמיע את זה צריך עוד מפגש. '80 ו־19'. יודעת מה, גם '80 ו־30' הולך. העיקר עוד פעם אחת לפני שנמות".

sari.makover@gmail.com