כשלברון ניצח את ג'ורדן
"הריקוד האחרון" ממשיך להוכיח עד כמה מייקל היה גדול על כולם כשחקן, אבל בזמן שארה"ב סוערת בגלל עוד הרג של צעיר שחור, אפשר לומר בבירור שבמגרש המודעות החברתית ג'יימס מביס אותו
בשנת 1996 הגיע דניס רודמן לראיון אצל אופרה ווינפרי. בעוד רוב תוכניות האירוח התמודדו על השגת ראיונות עם כוכבים גדולים, אופרה כבר הייתה כל כך גדולה מהחיים, שכוכבים התחננו להופיע בתוכנית שלה. רודמן היה מקרה יוצא דופן. הוא לא היה צריך את זה, אבל כשהגיע הטלפון הוא ידע שלא אומרים לא לאופרה. אז הוא התייצב באולפן, מצויד בכל ההדר המעורפל־מינית שלו, ועבר תשאול כמעט מודיעיני לגבי נטיותיו. חוסר הנוחות שלו היה בולט, אבל ווינפרי המשיכה לדרוש לדעת אם הוא סטרייט, גיי או דו־מיני. היא לא קיבלה תשובה, ובצדק.
שנה לאחר מכן הוציא רודמן ספר אוטוביוגרפי ואמור היה להופיע שוב בתוכנית של ווינפרי, אבל אחרי שהיא קראה את הספר שהיה מלא בקללות, גסויות ושאר תובנות לא לכל המשפחה, היא החליטה לבטל את הראיון. גם בגלל זה, בקהילה השחורה בארה"ב, בעיקר בדור הצעיר הפרוגרסיבי, לא כולם מעריצים את אופרה. במשך הרבה שנים היא נזהרה לא להגיד או לעשות שום דבר שיגרום אי־נוחות לאמריקה הלבנה, זו שחיבקה אותה כסיפור מחמם לב של החלום האמריקאי.
מהבחינה הזאת אופרה לא הייתה שונה מסופרסטארים שחורים אחרים באותה תקופה, שחלק ממה שקסם בהם לחברה הלבנה היה הסכמתם להתנהג כעיוורי צבעים. ביל קוסבי היה כזה, או־ג'יי סימפסון היה כזה, ומייקל ג'ורדן היה כזה. ההתחמקות שלו מלהיות מעורב בכל נושא חברתי או פוליטי בשנות ה־90 נשארה תמיד בשוליים, כי העליונות הספורטיבית המוחלטת סחפה הכל. אבל בשנים האחרונות החלק הזה במורשת של ג'ורדן עולה שוב ושוב לדיון. גם כי ג'ורדן עצמו, עכשיו כבר סבא, סוף־סוף מעורב קצת יותר בחברה סביבו, וגם כי זה הניגוד הבולט בין הדור שלו לדור הנוכחי, ובעיקר בינו לבין הסמל הגדול של הדור הזה, לברון ג'יימס.
תופעת הלוואי של הדוקו
ב־1990, עוד לפני שהיה אלוף אפילו פעם אחת, סירב ג'ורדן לבקשות שיביע תמיכה פומבית בהארווי גנט, פוליטיקאי דמוקרטי שחור עתיר זכויות מצפון־קרוליינה שרץ לקונגרס. ההסבר המפורסם של ג'ורדן, שנאמר חצי בצחוק־חצי ברצינות, היה שהוא לא יכול לנקוט עמדה פוליטית כי "גם רפובליקנים קונים נעליים". לברון, מאידך, מעולם לא ברח ממעורבות חברתית, ואם צריך להעביר ביקורת אפילו על הנשיא הגזען של ארה"ב, הוא יביע אותה, אף שגם רפובליקנים קונים נעליים.
בשבוע שעבר, יומיים אחרי שידור הפרק שעסק בסערה הפוליטית ההיא מ־1990, עלה לרשת סרטון קצרצר שבו נראים שני גברים לבנים רוצחים בדם קר את אחמוד ארברי, צעיר שחור שעשה ג'וגינג בג'ורג'יה. לברון לא היסס לפני ששלח ציוץ זועם על כך ש"צדים אותנו, מילולית, בכל פעם שאנחנו יוצאים מהבית. אי־אפשר אפילו לצאת לריצה? אתם פאקינג צוחקים עליי? לא, ברצינות, וואט דה פאק?" סטף קרי, נציג זוהר נוסף של הדור הנוכחי, פירסם באינסטגרם תמונה של ארברי וכתב: "מחליא מה שעדיין קורה בחוץ". די ברור שמקרה דומה בשנות ה־90 היה מביא אחריו שתיקה רועמת מצד ג'ורדן.
אחת מתופעות הלוואי הרבות של "הריקוד האחרון", הסדרה האפית על שושלת שיקגו בולס בניינטיז היא חזרתו של השעשוע המתיש "מי השחקן הטוב בכל הזמנים". זו שאלה רטורית, אף אחד לא יכול לטעון ברצינות שהיה שחקן טוב יותר מג'ורדן, אבל בעיתוי הנוכחי המשחק הזה נועד בעיקר כדי לעלוב בלברון. כמו כל שחקן אחר בהיסטוריה, גם לברון לא יותר גדול מג'ורדן, אבל משום מה רק במקרה שלו העובדה הזאת פוגעת בהערכה אליו.
יצירה מקורית לגמרי
בניגוד לקובי בראיינט, שכל ישותו הכדורסלנית נבנתה כמו היה חוה אמנו שנוצרה מהצלע של ג'ורדן, לברון הוא יצירה מקורית לגמרי. ככדורסלן, הוא לא מזכיר את ג'ורדן בשום צורה, אולי חוץ ממוסר העבודה. הרקע הסוציו־אקונומי שלהם שונה לגמרי, הם גדלו בתקופות אחרות, הם שחקנים ואנשים שונים.
האומץ החברתי של לברון גרם לו צרות שג'ורדן נמנע מהן. זה הפך אותו לדמות שנויה במחלוקת, מגישי טלוויזיה אומרים לו שוב שוב שהוא צריך לשתוק ולכדרר, אבל לברון לא ישתוק. השימוש באלוהות החד־פעמית של ג'ורדן, שנוטפת מכל מהלך כדורסל בסדרת המדוברת, כדי לנגח את לברון, רק מעצים את חשיבותו ההיסטורית של ג'יימס. הוא אף פעם לא יהיה כמו ג'ורדן, אבל גם ג'ורדן מעולם לא היה כמוהו.
לפנייה לכתב/ת 
