שתף קטע נבחר
צילום: מוטי קמחי

העייפות של המתמחים הורגת

הדיון המחודש במעמד המתמחים הוא משל עגום למדיניות הממשלה ומשרדי הבריאות והאוצר: מתעלמים מבעיות רוחב, מוצאים פתרונות שטח

 

  (צילום: AFP)
מחאת המתמחים במוצאי שבת(צילום: AFP)

הרבה לפני מגפת הקורונה ליוויתי רופאה מתמחה בבית חולים מרכזי. 26 שעות משמרת, 130 אחוזי תפוסה, שמונה זקנים במסדרון, שלוש החייאות ואלוהים אחד שלא היה בפרטים הקטנים כשחולה צעירה פירכסה את נפשה למוות. זה היה להסתכל בלבן של החלוק: אנחות, הקאות, זעקות, והמתמחה הרדומה שכמעט קרסה על הזונדה. בבוקר הייתה נמרה: חדה ומבריקה, מכילה וחומלת. הרבה אחרי חצות, כשהשלימה יממה רצופה במחלקה הסוערת, כבר הייתה קצת מעורפלת: התבלבלה במסמכים, בשמות, בתרופות, שגתה באבחנה לחולה מורכב.

 

 

הרופאה ההיא היא הפנים והשמות של מחאת המתמחים הנוכחית, גיבורי האתמול שנדרשו להיפרד ממשמרת שפויה של 12 שעות לטובת עבודה רצופה לאורך 26 שעות ויותר. סיפורה הוא סיפורם של אלו שנאלצים לתת עבודה בתנאים לא סבירים במדינה חזקה, יציבה, מתקדמת, זו שהתגברה בצורה מרשימה על משבר הקורונה. כמו הרופאה ההיא, גם דור המתמחים החדש מרחף במסדרונות עם עודף תפוסה בשעות-לא-שעות.

 

דווקא הקורונה הוכיחה שאפילו בזמן משבר אפשר ורצוי לתפקד במסגרת זמנים טבעית. ולכן המתמחים מתמרדים. דורשים קיצור שירות. מבקשים לבחון מחדש את הניסוי האנושי הזה בבעלי חיים. אולי הם תותחים בביולוגיה של התא, אבל קשה להם לתפוס איך, למען השם, אפשר להחזיק את המחלקה ולהכיל את גודל האחריות כשהגוף תשוש יותר מהמטופל המוטל לפניהם. ואיך אפשר לגלות רגישות וחמלה כשצריך לתמרן בלוליינות מרשימה בין סירים, ייסורים, שמיכות ועמודי אינפוזיה לאורך שעות ארוכות במשמרת לא נגמרת.

 

בריאות בישראל היא עסק עצוב. רופאים ואחיות מתמודדים עם תקנים מקוצצים, חוסר כרוני במיטות, ציוד וכוח אדם, צפיפות מסוכנת ושעות המתנה לא סבירות לטיפולים מצילי חיים. המתמחים הם גלגל ההצלה, הזקיפים בשער. לאורך המשמרת מוטל עליהם לאבחן ולטפל, לברוח מקרובי משפחה אלימים שהופכים אותם לשק אגרוף, להתמודד עם מחסור בציוד שהופך את סביבת העבודה שלהם לבועה חיידקית נפיצה.

 

הם הראשונים להחזיק את הסכר וגם לקרוס איתו. העיניים שורפות, הידיים רועדות. הכול איטי יותר, כבד יותר, מתוח ומטריד. לא המקרים הדחופים מדאיגים אותם - לאלה יש אדרנלין טבעי. דווקא המקרים שבהם צריך להתקדם לאט, לשבת רגע ולחשוב הם האויב הסמוי של העייפות הקיצונית.

 

בעולם שלפני הקורונה, כשאף אחד לא פינק את המתמחים במחוות תודה, הם לא העזו להודות שהעייפות הזו אשכרה הורגת, שאורך המשמרת שלהם הוא לפעמים שאלה של חיים ומוות. היום הם כבר צורחים את זה בפה מלא, מתוך ייאוש, אחרי שעזבו בבית יום אחרי יום ילדים קטנים שמישהו אחר מגדל במקומם.

 

הדיון המחודש במעמד המתמחים הוא משל עגום למדיניות הממשלה ומשרדי הבריאות והאוצר בשנים האחרונות: מתעלמים מבעיות רוחב, מוצאים פתרונות שטח. הטכנולוגיה הרפואית מתקדמת בצעדי ענק, תוחלת החיים עולה, תרופות חדשות מפציעות, ורק המתמחים נותרו במשמרות ארוכות ומסוכנות, נופלים מהרגליים, ומתריעים שוב ושוב שמשמרת שפויה למתמחים היא רפואה שפויה לציבור.

 

ברוב מדינות העולם חלקו בשבועות האחרונים כבוד גדול לצוותים הרפואיים. מחאו להם כפיים במרפסת. ברוב מדינות העולם גם קיצרו למתמחים את המשמרת ל-8 עד 10 שעות. בישראל הכפילו אותן מחדש והוסיפו סלסילות תופינים ומטס של יום העצמאות. ככה אולי אפשר לתת זריקה במחלקה. ככה אי אפשר לכסות את הקשישה במסדרון.

 

  • שרי מקובר-בליקוב היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים