שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    סחר סוסים ושיבוץ שרים מופרך

    נתניהו וגנץ צריכים לדעת שחלוקת תפקידי השרים לא רק מעוררת חשד לזלזול במשרדים - אלא מביאה גם לאובדן האמון ולפגיעה באינטרס הציבורי

     

    גלעד ארדן (צילום: אבי מועלם)
    גלעד ארדן(צילום: אבי מועלם)

    יכול מאוד להיות שהשר לביטחון הפנים גלעד ארדן מתאים לשמש שגריר ישראל בוושינגטון, יכול להיות שהוא גם יכול למלא בהצלחה את תפקיד שגריר ישראל לאו"ם. אחרי הכל הוא גם עורך דין, שזה תמיד טוב, סיים בהצטיינות תואר שני במדעי המדינה ושימש שר לנושאים אסטרטגיים והסברה. רק שהשאלה היא למה הוא צריך למלא את שני התפקידים האלו. או בניסוח אחר: מה אפשר להבין מהעובדה שלשני התפקידים האלה לא צריך יותר מאדם אחד?

     

     

    כן, כן, אני זוכרת שגם אבא אבן מילא את שני התפקידים האלו במקביל. אבל האם זה אומר שכעת כל אחד מהתפקידים האלה לא מצריך יותר משגריר בחצי משרה? שהעובדה שעד כה כיהנו שני שגרירים הייתה בזבוז משאבים עם לשכות כפולות, על כל המשתמע מכך? או שמא, במסגרת הרכבת הפאזל, במטרה לפנות את משרד ביטחון הפנים ועל הדרך לרצות את ארדן – שאגב יוצא לארה"ב רק לשנה וחצי – זו הייתה ברירת המחדל? ושכך, בעצם עובדת השיטה כולה במה שנוגע להרכבת הממשלה הנוכחית הסובלת מאינפלציה קשה של תיקים, ועוד יותר מזה – הרבה יותר מזה, אם לדייק – מאינפלציה של מועמדים שצריך לרצות?

     

    וארדן, כמובן, הוא רק דוגמה אחת. תיק השיכון, למשל, שאותו יקבל יעקב ליצמן. ולא סתם תיק שיכון, אלא תיק שיכון מורחב שאליו תעבור רשות מקרקעי ישראל, שהייתה כפופה, בקדנציה האחרונה, למשרד האוצר. כלומר, מי שנכשל בהתמודדות עם אחד התיקים היותר רגישים במדינת ישראל, תיק הבריאות, יוכל עכשיו, במסגרת חלוקה מופרכת שוברת שיאים, לקבל תיק הנוגע לבעיה לא פחות אקוטית במקומותינו – בעיית הדיור.

     

    או המלחמה שעלתה השבוע לכותרות בנוגע לתיק לשוויון חברתי בין עומר ינקלביץ' למירב כהן. כל זה כשעל פניו, לפחות, השאלה הגדולה היא איך קרה שכהן, מועמדת טבעית ומתבקשת לתפקיד, מי שהייתה חברת מועצת העיר ירושלים, שהקימה את ארגון התעוררות בעיר, שניהלה את מטה המאבק בעושק קשישים ושימשה מנכ"לית ארגון "אמון הציבור", הגיעה למצב של תחרות עם ינקלביץ' – שאמנם שימשה ראש מטה מנכ"ל המשרד בתקופתה של השרה גילה גמליאל, אבל סוחבת אחריה גם פרשייה עגומה של דיווחי נוכחות כוזבים שבשלה הורחקה לשנתיים מהשירות הציבורי.

     

    או הדיווחים המוזרים, שעצם העובדה שהדברים האלו בכלל נשקלו מדאיגה כשלעצמה, שמלמדים כי מיקי חיימוביץ', עם "שני ללא בשר", הייתה מועמדת למשרד החקלאות, שאם זה לא היה עצוב, זה היה משעשע מאוד. או שחילי טרופר, מי שהוביל שנים אג'נדה חינוכית פורצת דרך, מועמד למשרד התרבות והספורט, אחרי ששמו הוזכר גם בהקשר של משרד המשפטים. וכן הלאה.

     

    אז נכון, זו לא תהיה הפעם הראשונה ששיקולים קואליציוניים, אם כי לא רק, הובילו למינויים הזויים. ראש הממשלה אהוד ברק, למשל, בחר לשבץ את שלמה בן עמי, פרופסור להיסטוריה, איש עם יכולות מעולות בתחום החוץ, בתפקיד השר לביטחון הפנים; והאהוד השני, אולמרט, מינה את עמיר פרץ לשר הביטחון כפיצוי על כך שתיק האוצר, שאליו כיוון פרץ, ניתן לאברהם הירשזון – שלא רק שלא סיים את הקדנציה שלו, אלא שגם נשלח לכלא. ומה שניתן לומר על כך הוא שלא רק ששניהם, בן עמי ופרץ, נכשלו בתפקידם, ולא רק שהתברר ששילמנו מחיר יקר על העניין בשעת אמת, אלא שמה ששני השותפים להרכבת הפאזל יכולים היו ללמוד מהניסיון, זה ששיבוץ מופרך לא רק מעורר חשד לזלזול במשרדים אלא מביא גם לאובדן האמון ולפגיעה באינטרס הציבורי.

     

    סחר הסוסים הזה, שכבר נכתב עליו כאן בהקשר של משרד הבריאות – שלמעשה עד רגע כתיבת שורות אלו עדיין לא נמצא מי שיקבל אותו לידיו – הוא לא רק מקומם, הוא גם הרסני. הרסני, כי הכמות מלמדת על האיכות, וזה נכון גם אם מבינים שיש אילוצים קואליציוניים ושכך עובדת השיטה.

     

    • אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים