שתף קטע נבחר

ישראל מבינה רק כוח

נתניהו, הראל ויזל, נפתלי בנט ותחום התרבות החבוט מזכירים שהדרך להבין את ההיגיון של השדה הפוליטי היא לשנן בעל פה את המילון השלם של הכוח

 

הראל ויזל (צילום: יונתן בלום)
הראל ויזל(צילום: יונתן בלום)

אחד הסעיפים שעוררו את המחלוקת העזה ביותר סביב חוק הלאום נוגע למעמדן של השפות המדוברות בישראל. סעיף 4 לחוק קובע שעברית היא "שפת המדינה" ואילו הערבית זכאית ל"מעמד מיוחד". בעיני המתנגדים לחוק, ההבדל בין "שפת המדינה" לבין "מעמד מיוחד" לוכד את השאיפה המהותית של החוק, והיא לשנמך את הציבור הערבי לעומת היהודי. אלא שימי הקורונה מוכיחים שהן העברית והן הערבית ניגפות בפני השפה האמיתית שבה ישראל מתנהלת: שפת הכוח.

 

 

הדרך היחידה להבין את ההיגיון של השדה הפוליטי, הבריאותי והכלכלי היא אך ורק אם משננים בעל פה את המילון השלם של הכוח. באפיזודת הקורונה הדבר הודגם לראשונה בנוהלי הבידוד. לארה"ב, בוודאי תחת הממשל הנוכחי, יש הכי הרבה כוח. לכן היא לא הוכנסה לרשימת המדינות שחזרה מהן מחייבת בידוד של שבועיים. גם שר הבריאות לא פראייר, אז השב"כ לא נדרש להפעיל את "הכלי" שלו אחרי שהתגלה כחולה קורונה, גם אם לפי הפרסומים הוא הפר הנחיות.

 

אבל לא צריך ללכת רחוק. נניח הראל ויזל, הבעלים של קבוצת פוקס, הוא אדם מאוד חזק. לצד הסטטוס שמקנה לו ההון, הוא גם התברך בפרסונה חיצונית כוחנית, שמתבטאת ביכולת לשאוג בשידור חי. למזלו, היריב שלו היה אדם אטום כמו מקלט גרעיני. אז עכשיו העסקים של הראל ויזל יטופלו באופן הרבה יותר מתגמל מהעצמאים. והם? גם הכוח שלא היה להם נגמר מרוב מאבקים מתישים באתר של רשות המסים.

 

גם לנפתלי בנט אין כוח. המפלגה שלו קיבלה שישה מנדטים מאכזבים, וראש הממשלה, שממילא מתעב אותו פרסונלית, לא זקוק לו להקמת קואליציה שתאפשר הגעה למשפט מתוך, ובכן, עמדת כוח. נתניהו, שלחלוטין נישא על גלי הערצה תקשורתית לכוחנות המייקל-ג'ורדנית שלו, הפעיל מכבש ערב-ערב ושבר את כחול לבן להיכנס לממשלה, שמרוב "אחדות" ליהקה את אמיר אוחנה למשרד לביטחון פנים ומרוב "חירום" עומדת לשבור שיאי בזבזנות. לכן האפשרויות שעומדות בפני בנט הן ללכת לישון רעב או להסתפק בחביתה מיניסטריאלית אומללה.

 

לפי אותו עיקרון, עולם התרבות, במבנה הנוכחי והרפה של המחאות, לא יקבל כלום מלבד סימפטיה ריקנית ו"מתווים" מביכים, שדינם קריסה. שלטון שעולה על בריקדות בגלל תוכן של הצגות וסרטים הוא בטח לא זה שיבוא להציל אותם. מסעדנות? אם מכרתם סביצ'ה ימליצו לכם לעבור לטגן פלאפל. ואם טיגנתם פלאפל אז תלכו לארוז מוצרים בסופרמרקט. אבל כל עוד לא מצאתם מתכון לכוח בפיתה, אתם יותר לבד מהמחשבות של רובינזון קרוזו.

 

היקף האחיזה של תרבות הכוח בישראל מגחיכה עד אימה את אחת הבקשות הבלתי נסבלות של ימי הקורונה: "להיכנס תחת האלונקה". ומי אמור להיכנס? אלה שלפני דקה לא עניינו אף אחד ואחרי שנייה יישכחו כמו פליט ריאליטי. רמז: כשמבקשים מכם "להיכנס תחת האלונקה", ספק אם תמצאו את המבקש לצידכם או מולכם. הוא גם לא יהיה שם כשהיא תקרוס לכם על הראש.

 

  • עינת שיף הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: נמרוד סונדרס
עינב שיף
צילום: נמרוד סונדרס
מומלצים