שתף קטע נבחר

שריפת פסולת לחשמל ליד ערים: האם זה כדאי?

המעבר מהטמנה של פסולת להפרדה, מיחזור ושריפה של הפסולת השיורית, אמור לנצל בצורה יעילה יותר את המשאבים הטמונים בפסולת ולהפחית את הפגיעה בסביבה. השאלה אם אנחנו מוכנים לכך?

בדיון שנערך השבוע בוועדה לתשתיות לאומיות, הוחלט לקדם שלוש תוכניות חדשות למתקנים תרמיים להשבת אנרגיה מפסולת (בקיצור פל"א-פסולת לאנרגיה): בחירייה, בצומת מורשה ובאזור התעשייה הצפוני באשדוד. תוכניות אלו מצטרפות לתוכניות דומות שכבר מקודמות במעלה אדומים ובאורון ובנאות חובב שבנגב, כחלק מהמדיניות החדשה של המשרד להגנת הסביבה לטיפול בפסולת.

 

המשרד מבקש לשרוף את הפסולת השיורית, שאינה ברת מחזור, ולהפיק ממנה חשמל, במקום להטמין אותה, כאשר התוכנית היא להקים משרפות בפריסה ארצית, כך שכל אזור יטפל בפסולת שלו. אבל התוכניות החדשות הללו כבר מושכות אש, ובעוד שחלק מראשי הרשויות מקדמים משרפה בשטח המוניציפאלי שלהם, ורואים בכך מקור הכנסה, רשויות אחרות מתנגדות למהלך ולאופן שבו המשרד מוביל אותו. בד בבד, תושבים רבים ברחבי הארץ כבר מתאגדים, מגבשים התנגדויות ומוחים כנגד המשרפה המתוכננת בחצר האחורית שלהם.

 

מתקן לשריפת פסולת (צילום: shuttersotck)
מתקן לשריפת פסולת(צילום: shuttersotck)

 

על מה הרעש?

רגע אחד לפני שנדבר על טיפול בפסולת במורד הזרם, כלומר לאחר מעשה, ראוי לומר דבר מה על ניהול פסולת, שמתחיל בהפחתה במקור. במילים פשוטות, לקנות פחות ולזרוק פחות. פחות בזבוז מזון, פחות פסולת אריזות, פחות. לצערי הרב, למרות שמדינת ישראל מנסה כבר שנים רבות, ויש לומר בצער שלא בהצלחה רבה, לקדם טיפול יעיל ומקיים בפסולת, והשקיעה בכך מיליארדים מכספי משלם המיסים וכספי קרן הניקיון (קרן שאליה נכנסים כספי היטל ההטמנה), המדינה כמעט שלא השקיעה בהפחתה במקור, כלומר בחינוך, בהסברה, בפיקוח על היצרנים ועוד.

 

לאחר שנים ארוכות וניסיונות רבים, כיום עדיין מרבית הפסולת בישראל מוטמנת באתרי הטמנה ייעודיים כפסולת מעורבת (כ-80%), ורובה נשלחת להטמנה בנגב (כ-70%). המטמנות תופסות שטח יקר וגורמות לזיהום אוויר, קרקע ומקורות מים, למטרדי ריח ועוד. בנוסף, פסולת רבה לא מגיעה למטמנות, אלא מושלכת באתרים פיראטיים או נשרפת ללא פיקוח. לכן, המשרד מציע לצמצם משמעותית את שיעור ההטמנה בישראל, עד כדי 26% בשנת 2030, באמצעות מיון של הפסולת, מיחזור של חלקה ושריפה של הפסולת השיורית.

 

למה שריפה?

למרות שיש קולות הקוראים להמשיך בהטמנה מבוקרת ומפוקחת יותר של השאריות, מרבית המומחים סבורים שיש לנצל את המשאבים המוטמעים בפסולת. כיום יש טכנולוגיות שונות להפיק מהפסולת דלקים נוזליים או גז טבעי, אך טכנולוגיות שריפת הפסולת להפקת חשמל, חום וקיטור, הינן הנפוצות והמקובלות ביותר בעולם, וגם אלה עם ההתכנות הגבוהה ביותר ליישום.

 

יתרה מכך, במדינות רבות מתקני השריפה ממוקמים בסמוך או אפילו במרכזי הערים. עם זאת, צריך לקחת בחשבון שבמהלך השריפה נוצרים אפר תחתי, אפר עילי מרחף וגזי פליטה שונים, המצריכים טיפול מתאים.

 

המנכ
מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה סמט והשר אלקין בטקס הנחת אבן פינה באתר השבת אנרגיה במישור אדומים(צילום: המשרד להגנת הסביבה)

 

מדוע אצלנו יש התנגדויות?

מילת המפתח היא אמון, או למעשה חוסר אמון. לציבור הרחב וגם לראשי רשויות רבים אין אמון במהלכים שמוביל המשרד להגנת הסביבה בתחום, ובעיקר בשינוי המדיניות שמצריך בכל פעם למידה מחדש ושינויים בשטח. זאת ועוד, הציבור הרחב חושש מהחולשות הגדולות של הרגולציה בישראל, ויותר מכך מהיעדר פיקוח ואכיפה סביבתית. המדיניות באירופה, לעומת זאת, עקבית, והמתקנים מלווים ברגולציה יציבה, ברורה ומחמירה, לצד שימוש במיטב הטכנולוגיות הקיימות ופיקוח ואכיפה יעילים ומחמירים.

 

אחת החולשות של המהלך הוא שהוא נעדר שקיפות ושיתוף ציבור, שיכלו להפיג חלק מהחששות ולרתום את הציבור. למשל, לא ברור על בסיס מה נבחרו החלופות השונות, ומה יהיו הטכנולוגיות וההגנות הסביבתיות שיותקנו במתקנים המתוכננים. היבט נוסף מתייחס לשותפות של הרשויות המקומיות במיזם. לפי הפרסומים, המתקנים יוקמו על ידי יזמים פרטיים, בתמיכה מאוד גדולה מהקרן לשמירת הניקיון. אולם מודל זה לא רק שמעביר את כל הכסף ליזם פרטי, הרי שהוא מיתר את המעורבות, האחריות והמחויבות של הרשויות המקומיות והציבור לפרויקט.

 

בנוסף, להרכב ולכמות הפסולת שתטופל במתקן יש השפעה רבה על הטכנולוגיות והדרישות הסביבתיות, כמו גם על עלויות התפעול. הנחת היסוד של המשרד היא שכ-40% מהפסולת תעבור לשריפה, מספר הרבה יותר גבוה מזה הנהוג במדינות אירופה. כמו כן, בעוד שהמשרד מתכנן להקים מתקנים של עד 1,500 טון ליום, מרבית המתקנים באירופה קטנים מאלה, עד כ-500 טון.

 

פרופ' עדי וולפסון (צילום: דורית תבור)
פרופ' עדי וולפסון(צילום: דורית תבור)

 

לכן, אם המטרה היא מענה אזורי על פי עקרונות הצדק החברתי-סביבתי, אולי צריך להקים יותר מתקנים קטנים. אך מעל לכל, החשש הוא שכדי לשמור על הכלכליות של המשרפות, על אחת כמה וכמה כשהן גדולות, ועל עלויות סבירות שיושתו על הרשויות המקומיות, כלומר על הציבור, יפתח פתח לשריפה של כל הפסולת, ללא הפרדה ומחזור. לאלה מצטרף גם החשש ליצירת מוקדי זיהום חדשים בסמיכות לישובים, וזאת בשל חולשת הפיקוח והאכיפה של המשרד להגנת הסביבה.

 

כמות הפסולת לנפש בישראל גבוה יחסית למרבית מדינות ה-OECD, בעוד שהיקף המיחזור של הפסולת קטן יחסית. המעבר מהטמנה של פסולת להפרדה, מיחזור ושריפה של הפסולת השיורית, אמור לנצל בצורה יעילה יותר את המשאבים הטמונים בפסולת ולהפחית את הפגיעה בסביבה. השאלה היא אם המדינה והאזרחים יוכלו להשלים את המהלך יחד בהצלחה.

 

פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד " (פרדס, 2016).

 

*גילוי נאות: פרופ' עדי וולפסון משמש כיועץ בהתנדבות מלאה לראש העיר באר שבע ולעיריית באר שבע בנושאי סביבה ככלל ובנושאי פסולת בפרט, ולאחרונה עסק גם בסוגיית שריפת הפסולת.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים