שתף קטע נבחר

"משחקי ציד": כשליברלים צדים בני אדם

איך ציד של בני אדם בידי בני אדם הפך להיות נושא שהקולנוע האמריקאי לא מפסיק לעסוק בו? כי זו, כנראה, המציאות

משחקי ציד ()
"מייק אמריקה גרייט אגיין, שמעת?!"

 

הסרט האחרון שראיתי בקולנוע לפני הסגירה הגדולה היה "משחקי ציד" (The Hunt). זו היתה הקרנת עיתונאים לסרט שביים קרייג זובל ("האדם האחרון") לפי תסריט של דיימון לינדלוף ("אבודים") והוא היה אמור לעלות בבתי הקולנוע בארץ ב-6.4. אתם כבר יודעים מה קרה.

מעניין שהדבר האחרון שראיתי היה סרט שהגיע מאת שניים מיוצרי הסדרה "הנותרים", המספרת על כך שביום בהיר אחד שני אחוז מכלל אוכלוסיית העולם פשוט נעלמו - וראיתי את זה רגע לפני שכל העולם נסגר בגלל מגפה שבתחילה ניבאו שאחוז התמותה ממנה יהיה שני אחוזים (זה לא קרה לבסוף). הקורונה הזאת די המאיסה עליי סרטים שהתגלו כנבואיים.

 

איש נשך רפובליקאי

יכול להיות ששמעתם על "משחקי ציד" לפני כחצי שנה, כשהיה אמור לעלות למסכים בארה"ב בסוף 2019. אז, למראה הטריילר בלבד, טראמפ עורר מהומה שלמה כשהכריז שהסרט הזה הוא עדות לכך שהוליווד גזענית - אבל לא כלפי מיעוטים אלא כלפי לבנים.

 

 

הרעיון ב"משחקי ציד" הוא שקבוצת עשירים אמריקאים, שמזועזעת ממה שקרה למדינה ומכך שהדרומיים, הנבערים והעניים העלו לשלטון מישהו כמו טראמפ, מחליטה לנקום. הם חוטפים אנשים - מהסוג שהילרי קלינטון קראה להם Deplorables בעת מערכת הבחירות לנשיאות ב-2016, קרי רד-נקס, חובבי רובים ובעלי דעות שמרניות - ומשלחים אותם לחופשי במעין ספארי מגודר, שבו הם הופכים להיות חיות, והעשירים הם הציידים. והם מנסים לחסל, בזעם ובאכזריות, את אותם תומכי טראמפ בזה אחר זה.

אם טראמפ היה צופה בסרט, ייתכן שהוא דווקא היה מציע למצביעיו לרוץ אליו. אבל ככה עובד שלטון פופוליסטי ודמגוגי: מסמנים מטרה ומטיחים בה את אומת פייסבוק וטוויטר כדי להפיץ אלימות מילולית שאין לה קשר למציאות. וזה עבד: אולפני יוניברסל נבהלו וגנזו את הסרט. הוא עלה לבסוף, בשקט יחסי, רק כחצי שנה אחר כך. וכאמור, הפצתו העולמית נבלמה מכוח עליון. בלא מעט מדינות (לא כולל ישראל) הוא עבר בזריזות אל שירותי ה-vod. אם אתם יודעים איך, אתם יכולים לצפות בו.

אם ראיתם סרטים מימיכם, אתם בוודאי מבינים לבד את מה שטראמפ לא הבין: שסרט שמתחיל בכך שהעשירים מצפון ארה"ב צדים את העניים מדרום, בוודאי יציע מתישהו נקודת היפוך. וזה בדיוק מה שקורה כשלסיפור נכנסת דמותה של בטי גילפין (שגונבת את ההצגה גם ב"קופי וקארים" של נטפליקס), אישה דרומית עם הכשרה צבאית שלא מוכנה להיות מטרה נייחת, מקימה יחידת קומנדו של אישה אחת ויוצאת להשיב מלחמה.

"משחקי ציד" הוא סרט אימה אולטרה-אלים, אבל בבסיסו הוא סאטירה חברתית שמציגה סיטואציה של מעין מלחמת אזרחים בזעיר אנפין. אם תרצו לתת לסרט פרשנות פוליטית היא לא תהיה על כך שהוליווד שונאת את טראמפ אלא להפך: הסרט מסביר באופן נוקב למה הילארי הפסידה ומה הבעיה של עשירי אמריקה שרואים את עצמם כבעלי הבית של וחושבים שהם מחזיקים בדעות ליברליות והומניסטיות, כשלמעשה הם ההפך הגמור.

 

בחמש קם צייד

כמה שבועות אחר כך הושק שירות הסטרימינג הסלולרי Quibi ואחת הסדרות הראשונות שעלו בו הייתה "המשחק המסוכן ביותר" (בבימויו של פיל אייברהם, שאמנם ביים המון פרקים בסדרות, אבל עבורי לנצח ייזכר בתור הצלם של "הסופרנוס") וגם היא עוסקת בעשירים שצדים את העניים.

 

משחקי ציד ()
"עכשיו בואו נצבע אותו עם משחת שיניים"

 

ליאם המסוורת', אחיו של כריס (ההוא מ"טיילר רייק: חילוץ"), מגלם אתלט לשעבר שהפך ליזם נדל"ן ושמשבר הדיור של 2008 הותיר אותו בחובות. כשהוא מגלה שהוא חולה בסרטן סופני שישאיר את משפחתו מרוששת הוא נענה להצעתו של כריסטוף וולץ (שזכה פעמיים באוסקר על סרטים של טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד" ו"ג'נגו ללא מעצורים"): לשמש טרף לקבוצת מיליונרים שמסתתרים מאחורי שמות בדויים של נשיאי ארה"ב, עוברים מעיר לעיר ומשלמים מיליונים כדי להתחרות ביניהם מי יצוד את הקורבן האנושי שהסכים להשתתף בתחרות בעבור בצע כסף. אם יצליח לשרוד 24 שעות הוא יישאר בחיים ויהיה עשיר, אם ייהרג הוא לפחות יוכל להשאיר סכום נאה ליורשיו.

במילים אחרות: בתוך שבועות בודדים, שתי יצירות אמריקאיות על עשירים צמאי דם שמחליטים להוסיף אקשן לחייהם ולצאת לצוד בני אדם. ומה שעוד משותף ביניהם זו אמירה הקשורה למצב החברתי והפוליטי העכשווי באמריקה והתייחסות ישירה או עקיפה למוסד הנשיאות.

 

זו הכלכלה, טמבל

זה לא נגמר כאן: ממש בסמוך למועד היציאה המקורי של "משחקי ציד" יצא סרט אימה נוסף, "מי שעומד מאחוריי", ובו מוזמנת ארוסתו של יורש צעיר למפגש ראשון עם בני המשפחה - אנשי כסף ישן, כאלה שנהנים מההון שהועבר אליהם בירושה ולא עבדו יום בחייהם. ובלי שהיא יודעת, יהיה עליה להשתתף במשחק דמים שבו היא תהיה הציד שהם ינסו לחסל במשך לילה אחד.

שוב, העשירים שיוצאים לחסל את העניים. ושוב, כפי שבוודאי ברור וצפוי לכם, מאזן הכוחות יתהפך במהלך הסרט והציידים יהפכו לניצודים.

ואחרי עצירה קטנה להיזכר, הם לא היחידים מהעת האחרונה: "הטיהור" (2013) וסרטי ההמשך שלו עסקו בלילה שבו בני אדם מקבלים רשות לבצע כל פשע אפשרי בלי לתת עליו את הדין, כולל לחסל האחד את השני; "לובסטר" (2015) סיפר על מסעות ציד והרג שבו אנשים גלמודים ניצודים על ידי אלה שזכו לזוגיות, ו"משחקי רעב" (2012) - הראשון ברצף הנוכחי - דיבר על טורניר לחיים ולמוות בין בני נוער.

לא צריך תואר אקדמאי כדי לפענח את הנמשל של המשלים האלה, שמגיעים כולם אחרי המשבר הכלכלי של 2008 ומציגים מציאות דארוויניסטית של טורפים ונטרפים, צדים וניצודים. עשירים נגד עניים, או הממשלה שהופכת את אזרחיה לבשר תותחים ומשסה אותם זה נגד זה, כדי שהאלימות לא תתפרץ נגד הממשל.

כשמזהים את הלך הרוח הניהיליסטי שנשב בסרטים האלה בימי ממשל אובמה אפשר לנסות לראות בהם בדיעבד רמז מטרים לעליית טראמפ: אם המציאות היא של שעשועון טלוויזיה לחיים ולמוות, מי שצריך לעמוד בראש הפירמידה הוא מנחה תוכנית ריאליטי עם גישה צינית ונרקיסיסטית ואפס כבוד לחיים.

 

משחקי ציד ()
"אני אראה לו מה זה למכור רק פפסי"

 

ואכן, מאז 2016 - ובייחוד עם "מי שעומד מאחוריי" ו"משחקי ציד" - נראה שסרטי ציד האדם שהיו סרטי אימה פוסט אפוקליפטיים קודם, הפכו כעת לסוג של קומדיה שחורה או פארסה (אם תרצו, אז גם את הצלחת הסדרה "טייגר קינג" אפשר לחבר לכאן. מרגע שבני אדם מפסיקים לצוד נמרים, אריות, ג'ירפות וקרנפים הם מתחילים לטרוף אחד את השני. אין לכם דמות שמחברת בין תאוות הציד, הרצון להתפרסם, הבהלה לעושר והבוז לסדר החברתי מאשר ג'ו אקזוטיק).

 

לחם או שעשועים

היסוד וההשראה לכל הסרטים האלה הוא הסיפור "המשחק המסוכן ביותר בעולם" שפורסם בשנות ה-20 של המאה הקודמת וסיפר על עשיר רוסי שמקים לעצמו זירת ציד של בני אדם על אי, כי הוא כבר משועמם מציד חיות. הסופר, ריצ'רד קונל, רצה למחות נגד מנהגם של בני האדם לצוד חיות בר בספארי, וכתב את הסיפור כמעין מראה שחורה: איך הייתם מרגישים אם הייתם הניצודים?

הסיפור הזה זכה לעשרות גרסאות ועיבודים, אבל ציד חיות ספארי כבר לא מזעזע יותר אף אחד - תשאלו את אריק ודון ג'וניור טראמפ - אז בכל כמה שנים יש לטקסט הזה סאבטקסט אחר. "הנרדף" עם ארנולד שוורצנגר, למשל, ניסה לדמיין עתיד שבו תאגידי הטלוויזיה יהיו כה משועממים משידורי ספורט שגרתיים שהם יחפשו להחיות את זירות הגלדיאטורים. "רולרבול", אגב, עשה זאת קודם. הרעיון של ספורט תחרותי בין בני אדם שהפרס הראשון בו הוא לא מדליה אלא לא למות.

בעוד ברוב הסיפורים, סיפורי הציד הם בלתי חוקיים ומתרחשים מתחת לאפו של הממשל, "הטיהור", "משחקי הרעב" ו"לובסטר" הופכים את ציד האדם להליך חוקי בממשל רודני, כמעין אפשרות מבוקרת לאוורר מצוקות, לשחרר את הצד האפל וגם לדלל את האוכלוסיה - בייחוד את זאת שממילא אין לה כישורי הישרדות מוצלחים. אבל בכל דור ודור, אלה סיפורים שחוזים שיבוא יום ועוד איך יישא גוי אל גוי חרב, ולא במלחמה אלא דווקא כסוג של שעשוע, כי חיי האדם יהיו זולים יותר מכסף.

קל לדמיין את טוויטר של העתיד מגן על משחקי ציד ורציחות ברישיון, כי הם משרתים צורך אנושי, משפרים את הכלכלה, מקלים על המשאבים וממילא נפטרים ממי שלא הגיע לו לחיות מלכתחילה (עניים, מובטלים, קשישים ובעלי מחלות רקע). ובגלל שכל רגע בימי הקורונה האלה מזכיר סרט נורא שכבר ראינו, צריך רק לקוות שלימי ציד אדם ברישיון לא נזכה להגיע. לפחות לא בגל הזה.


פורסם לראשונה 15/05/2020 08:56

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"קניתי את הרובה הזה ביריד איכרים בוויסקונסין, אהבתם?"
מומלצים