שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    תושבי הצפון מתגעגעים לחברים מלבנון: "היא הייתה אחותי לכל דבר"

    למרים הוד הייתה עובדת שהפכה לאחות: "הילדים שלה עד היום קוראים לי אמא", ואחרי הנסיגה העובדת באה עם כל משפחתה למטולה. שנתיים אחר כך חזרה ללבנון והקשר ניתק: "אין יום שאני לא חושבת עליה". גם החקלאים מתגעגעים לעובדים הלבנונים: "היו יחסים ממש טובים"

    בעוד שיום הנסיגה של צה"ל מלבנון זכור בעיקר בקרב חיילי צה"ל ומשפחותיהם, שעבורם סימן סוף של תקופה מדממת, עבור רבים מתושבי הצפון הייתה זו דווקא תחילתו של ניתוק מחברים ומעובדים חרוצים - ועבור חלק מהם, מדובר ביום של הצלה וסיוע למי שהפכו ברבות השנים לחלק מהמשפחה. 20 שנה אחרי הנסיגה הישראלית, בצפון מתגעגעים לימי הגדר הטובה.

     

    20 שנה לנסיגה מלבנון - הפרויקט המלא

     

     

    עבור מרים הוד, בעלת מלון הבוטיק "בית שלום" במטולה, השנים שאחרי הנסיגה כרוכות בכעס ובכאב על הגורל האכזרי של חברתה, שלא ניתן לחשוף את שמה, ובני משפחתה. "הכרתי אותה ב-1984. בעלי הביא אותה כדי שתעזור לי במשק הבית, בעסק ועם הילדים, ומיד התחברנו.

     

    "היינו ביחד 20 שנה והפכנו לאחיות, בנות משפחה בלב ובנפש. היא הייתה אחותי לכל דבר", סיפרה. "נשארה לישון אצלי, דאגתי לה לכל דבר, שלחתי לה דברים הביתה והיא לי. הילדים שלה עד היום קוראים לי אמא. גם עכשיו, כשאנחנו מנותקות, אין יום שאני לא חושבת עליה – ואי אפשר להתקשר".

    הגדר הטובה מטולה גבול לבנון ישראל רצועת הביטחון 1994 (צילום: יעקב סער, לע
    פועלים ועובדות עוברים מלבנון לשטח ישראל(צילום: יעקב סער, לע"מ)

    מרים הוד  (צילום: אביהו שפירא )
    מרים הוד. "אין יום שאני לא חושבת עליה"(צילום: אביהו שפירא )

    הנסיגה הישראלית מדרום לבנון הושלמה בתוך פרק זמן קצר, כשעשרות אלפי אנשי צד"ל ומשפחותיהם הידפקו על גדרות הגבול מחשש למעשי נקם של אנשי חיזבאללה. "באותו היום היא יצאה מהעבודה הביתה כרגיל", תיארה הוד. "בצהריים היא התקשרה אליי ואמרה לי 'מרים, משהו קורה. יש שקט כמו בית קברות. אין כלב בחוץ, אנחנו מאוד מבוהלים'. כל היום היינו בקשר טלפוני, היא סיפרה שהם מתארגנים להגן על עצמם במין מבצר, כמו מצדה.

     

    "חיימק'ה בעלי קבע איתה נקודה על הגבול בין מטולה לרג'ר, כדי שאם מתחילים להרוג אותם היא תבוא לשם עם מי שאפשר להציל. תכננו להגיע לנקודה, לקרוע את גדר הגבול, גם אם יורים, ולהציל אותם. קודם כל להגן עליהם".

     

    בסופו של דבר הגיעו לבית משפחת הוד כ-20 מבני המשפחה המורחבת מלבנון. "הם היו תקועים באוטובוסים שעות. החיילים נתנו להם את האוכל שלהם, הכריכים והמים. הם היו במצוקה, נשים בהיריון, תינוקות, אנשים מבוגרים. הם חשבו שזה עניין של כמה ימים. היו פה היסטריה ופחד, הם רק התחננו לחזור הביתה".

    בנות של אנשי צד
    ילדות למשפחות צד"ל בזמן הנסיגה. "הם רק התחננו לחזור הביתה"(צילום: אביהו שפירא)

    לאחר כשנתיים שבהן שהו בני המשפחה הלבנונית במטולה, חלה בעלה של החברה וביקש לחזור ללבנון. "הוא היה חולה מאוד, ולמרות שטופל היטב בישראל הוא רצה לחזור ולמות בביתו. היא, בעלה וכמה מהילדים חזרו ללבנון דרך ראש הנקרה. הילדים שלהם ששירתו בצד"ל נשארו בארץ, פה במטולה, ואני אמא שלהם עד היום. האבא נפטר בסוף רק לאחרונה.

     

    "זמן קצר אחרי שחזרו ללבנון היא הפתיעה אותי בשיחת טלפון והתחלתי לבכות", נזכרה הוד. "היא אפילו לא יכלה להגיד לי שזו היא, כי פחדה שמקשיבים. מאז לא שמעתי אותה. כשהם חזרו ללבנון אני חששתי מאוד לחייהם. במשך חודש הייתי חולה, לא תפקדתי ולא הפסקתי לבכות, הרגשתי שהגוף נקרע לשניים".

     

    הוד זועמת על היחס של ישראל לאנשי צד"ל ולמשפחותיהם: "אמרו שהנסיגה החפוזה בלי ההתרעה נועדה להגן על החיילים, פחדו להגיד להם (לצד"ל – א"ר) כדי שלא יהיה איזה שטינקר שיגיד איזה משהו. אבל יכלו לעשות את זה אחרת, ויכלו לטפל בהם אחרת. אהוד ברק ברח. היו לו השיקולים שלו, אבל הוא יכול היה לעשות את זה יותר מכובד. שר הביטחון אפרים סנה אמר שיש תוכנית מגירה לעזור להם, ולא הייתה. זה היה סתם מס שפתיים כדי להרגיע הכול.

     

    "היום אין יום שאני לא חושבת עליהם", סיכמה הוד. "הם גם העבירו לי מסר שהם לא שוכחים אותי, שאנחנו משפחה. החלום שלי שיבוא יום ואוכל לחבק אותם. אני לא חושבת שזה יקרה, אבל זה החלום שלי".

     

    "היו יחסים ממש טובים"

    היכרות מסוג אחר היייתה לחקלאי המושבה, שהעסיקו את תושבי העיירות הלבנוניות הסמוכות לגבול במטעים, בשדות ובבתי האריזה. כ-1,500 איש היו מגיעים בבקרים לגדר הטובה, וחוזרים לביתם בתום יום העבודה.

     

    "זה היה יתרון ענק שהם חוזרים לביתם", סיפר צבי ויינברג, מהחקלאים הוותיקים במושבה. "זה לא כמו עובדים זרים היום, שגרים אצלך ונמצאים בתוך המשק. היו יחסים ממש טובים. אם היינו עובדים עד מאוחר וכבר היו סוגרים את הגדר, הם גם נשארו לישון אצלי בבית.

    שער פטמה עובדים פועלים לבנונים לבנון ישראל רצועת הביטחון 1999 (צילום: אפי שריר)
    עובדים לבנונים חוזרים הביתה אחרי יום עבודה בישראל. "היו יחסים ממש טובים"(צילום: אפי שריר)

    שער פטמה עובדים פועלים לבנונים לבנון ישראל רצועת הביטחון 1999 (צילום: אפי שריר)
    (צילום: אפי שריר)

    "אשתי היתה מכינה להם ארוחה, הייתי שם מזרנים בקומה השנייה של הבית שלי, ולמחרת היו יוצאים לעבוד. מהבחינה הזאת אני מאוד מצטער שהיינו צריכים לסגת משם. מהצד הביטחוני, ברור שעדיף ככה. כל יום היו שם קרבות, הפגיזו את המוצבים. זה קרוב לכאן ושמענו הכול".

     

    צבי ויינברג, חקלאי ממטולה  (צילום: אביהו שפירא )
    "מצטער שהיינו צריכים לסגת". ויינברג(צילום: אביהו שפירא )

    ויינברג סיפר שהוא מתגעגע לשקט שהיה באזור לפני בוא חיזבאללה: "היית יכול לנסוע בכביש שעל הגדר, הלבנונים נוסעים בצד השני ועושים אחד לשני שלום. היום אתה לא מעז להרים את היד ולעשות שלום, כי אתה לא יודע מי בצד השני. עד לפני שבנו פה את הקיר (החומה שבין משגב עם למטולה – א"ר) היו מאיימים עלינו, עושים תנועות של 'נשחט אתכם, נירה בכם', והמרחק הוא אפס".

     

    הקשר עם העובדים שהועסקו אצלו במשך השנים נקטע עם הנסיגה הישראלית מלבנון. "אין סיכוי להיות בקשר עם אף אחד, זה נתק מוחלט. החיזבאללה ייתן לך להיות בקשר? אם הם יידעו שהוא בקשר איתי, ישחטו אותו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אביהו שפירא
    מרים הוד ליד השער ללבנון
    צילום: אביהו שפירא
    מומלצים