שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם

    צריך להודות בצער: הציבור בישראל לא ימני

    הרוב לא להוט להחיל ריבונות ולא תומך בכלכלה ליברלית, הוא אדיש לשליטת בג"ץ ואינו דתי במיוחד. מחשבות על ממשלת השמאל של נתניהו

     

    34 ישראלים מול 34 שרים (צילום: מקסים אמזלג, יח
    (צילום: מקסים אמזלג, יח"צ, דביר אבירם, משה איתן קליין)

    אחרי השבעתה השבוע של ממשלת השמאל בראשות בנימין נתניהו, הגיע הזמן להודות באמת הפשוטה: אין בישראל רוב לימין. הימין לא ניצח בבחירות, והאמת היא שהוא לא באמת בשלטון ב-40 שנה האחרונות ואפילו לא בעשור האחרון. זה לא בגלל שהימין לא יודע לשלוט – והוא באמת לא יודע לשלוט – אלא בגלל שהעם לא באמת ימין.

     

     

    בתחום הביטחון אומנם רוב האזרחים מבינים שאין פרטנר בצד השני, אבל עדיין לא מעוניינים להחיל ריבונות על יהודה ושומרון, ובוודאי שלא על כל השטח. האזרחים מביעים סלחנות עצומה לחוסר נקיטת פעולות מצד הממשלה נגד המרצחים מהצד השני, ולא נראה שיש הבדל של ממש בין ממשלות הימין לשמאל מלבד איכות העמדת הפנים שהשיחות עם הערבים יועילו במשהו ליציבות והביטחון, או שהביטחון של האזרחים ישתפר בזמן הקרוב.

     

    כך גם בתחום הכלכלי. רוב האזרחים רוצים לשלם כמה שפחות מס ולצד זה לקבל כמה שיותר שירותים חברתיים. המשפט הזה מעיד על המחסור בשיח כלכלי עמוק במדינה. הימין הכלכלי מבקש פחות רגולציה, יותר שוק חופשי, ומגזר ציבורי מצומצם, ואילו השמאל הכלכלי רוצה אחריות גדולה יותר של המדינה כלפי האזרחים, תכנון מדינתי של המשק ומימון משאבים ציבוריים נרחבים. ההבנה הכלכלית של הישראלים שמורה לקבוצה קטנה שלרוב מדברת בינה לבין עצמה בשני הצדדים הפוליטיים.

     

    עם זאת, האזרח הישראלי הממוצע נוטה באופן ברור לשמאל. דוגמה אחת היא הכוח העצום של ההסתדרות, שמהווה את אחד הגורמים ההרסניים ביותר למשק הישראלי.

     

    גם בתחום הדתי אין לימין רוב. נכון שרוב הציבור היהודי מחובר למסורת, אבל באותה מידה רוב עם ישראל גם לא שומר שבת, לא מקפיד על טבילה במקווה או על נטילת ידיים לפני אכילת פת לחם. למרות קמפיינים משונים של חשש מהדתה, במרחב הציבורי ישראל הופכת חילונית יותר ויותר.

     

    יתרה מכך, החיבור האוטומטי בין כיפה וזקן לימין נובע מזיכרון קצר, אם נזכרים בסיוע של מפלגת ש"ס להסכמי אוסלו ובתפיסות השמאל הכלכליות שלה ושל יהדות התורה.

     

    המסורתיות הישראלית חזקה ופורחת וניתן לשמוע זאת בשידורי הרדיו ובתכנים בטלוויזיה ובסרטים הישראליים, אבל האור השלילי שלעיתים מציגים באמצעותו את העולם הדתי, והעובדה שהוא מושא העיון, מראה שהשליטים מגיעים ממחנה אחר.

     

    בתחום המשפט, אלה שמגיעים להפגנות בנושא ריסון בג"ץ הם אותם ארגונים שרוצים להחיל ריבונות ביהודה ושומרון, לאזן את האקדמיה והתקשורת ולחזק את המשילות בדרום תל אביב. ועדיין, הימין המבקש להקטין את עוצמת מעורבותו של בית המשפט העליון והייעוץ המשפטי מתוך תפיסת הפרדת רשויות נתפס אצל חצי מהעם כמחריב הדמוקרטיה או שנתקבל באדישות יחסית.

     

    השמאל, יחד עם רוב הממסד האקדמי, התקשורת והפרקליטות, רואה באנשי מערכת המשפט שומרי סף המגנים על הדמוקרטיה מפני המחוקק האינטרסנטי הפועל רק משיקולים פוליטיים ולא מתוך האינטרס הציבורי הרחב.

     

    הסיבה היחידה שהימין חושב שהוא בשלטון, ושהשמאל מרגיש שהוא מפסיד תמידית, היא בנימין נתניהו ויכולתו להוביל קואליציות בלתי אפשריות שאין ביניהן דבר משותף מבחינה אידיאולוגית, בזמן שהשמאל, מאז נפילתה של מפא"י, לא יודע להרכיב פאזל משלושה חלקים. עדיין, הרוב אינו ימין, ולא היה ימין ב-40 השנים האחרונות. הרוב הוא מרכז רך ומנומנם.

     

    • עו"ד רן בר יושפט הוא היסטוריון וחוקר יחסי מערכת המשפט והשלטון בישראל

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים