החבר של טראמפ

היורש הדגול // אנה פיפילד - מאנגלית: ברוריה בן־ברוך - כתר - 361 עמ'

בשיח הפוליטי הישראלי, השם "צפון־קוריאה" הפך למסמן אולטימטיבי של פולחן אישיות חסר מעצורים. אפשר להיווכח בכך מדי יום עצמאות, באינספור טורי דעה וציוצים המייחסים לטקס הדלקת המשואות המלקק למנהיג איכויות המזוהות עם הדיקטטורה האסיאתית, או כשלפאנל החדשות מוזמן מלחך פנכתו על תקן עיתונאי ביקורתי. או־אז יאמרו כולם: צפון־קוריאה. אלא שהקשר בין צמד המילים הללו ובין המדינה החידתית שעליה הן מורות רופף למדי. אם כבר, הן מבְנות אותה כאיזו אחרוּת חסרת תוכן.

אז מה קורה בפועל בקוריאה־הצפונית? מה טיבו האמיתי של הספק־סוציופת שעומד בראשה, העונה לשם קים ג'ונג־און? אף על פי ש'היורש הדגול' מתהדר בכריכה ובכותרת משנה קמפיות במפגיע (המתכתבות עם דמותו של השליט, חובב ואן דאם ידוע), הוא מציע כמה תשובות טובות ועמוקות. אבל עוד לפני כן, כדי להבין עד כמה העסק חמקמק, יצוין כי ביום שבו התחלתי לקרוא את הספר, תקף גל שמועות עיקש על מותו של קים. חתיכת עיתוי היה להוצאת כתר. מאז עברו כמה ימים טובים, אבל למעט הפרכה לא ממש מהימנה, אי־אפשר עדיין לשים את היד על מידע בדוק לגבי התקרית שממנה צמחה השמועה.

עיתונאית ה'וושינגטון פוסט' הוותיקה אנה פיפילד צעדה ביודעין לתוך האפלה הצפון־קוריאנית. היא איתרה לא מעט אנשים שפגשו במהלך השנים בשליט - החל מילד פורטוגלי שלמד איתו בבית הספר הפרטי בשווייץ ועד הטבח היפני שהובא למדינה כדי להכין לו סושי מגרגירי אורז שלוקטו אחד־אחד - ובעצמה ביקרה במדינה המשונה 14 פעמים. ואמנם, פיפילד ניפקה תחקיר לפָּנים. חרף העבודה העיתונאית המרשימה, עשו דרכן לספר גם לא מעט שמועות או אמירות מאומתות למחצה - כמו סיפור הריגתו של שר ההגנה מפגיעת טיל נ"מ שנורה היישר לתוך בטנו, משום שנרדם בעת נאום של קים - אבל זה כנראה מס בלתי נמנע שמגיע עם הניסיון לשרטט תמונה מפורטת, ראשונה בהיקף הזה, על הנעשה במדינה המבודדת.

כְּדור שלישי לשררה, גם קים עצמו גוּדל בבידוד כמעט גמור, אבל בתנאים חומריים מפליגים. השניות הזאת היא יצרן של מוזרויות. האגדה מספרת שנהג ברכב בגיל שבע וירה באקדח בגיל 11. כמתבגר, הסגר התרופף והוא עבר לשווייץ, שם נהג להביא איתו לכל משחק כדורסל בשכונה שני מבוגרים מהפמליה שיתפקדו על תקן מזכירוּת. כשליט המדינה אסר על תושביה לקרוא לתינוקות בשמו. דווקא הסיפור שנפוץ לפני כמה שנים במערב, על כך שגברי המדינה חויבו ללכת עם תספורת זהה לזו הביזארית שלו, נחשף כאן כלא ממש מדויק.

פיקנטריה בצד: קים הוא שליט אכזרי שמקיים את אורח חייו הנלעג בראוותנותו, בשעה שאחוז ניכר מעמו סובל מתת־תזונה. כשרק עלה, רווחה הסברה שכמי שהתחנך במערב, הוא יבשר מגמות של פתיחות. אבל כמו במקרה של בשאר אל־אסד - היא נכזבה. קים אטם את גבולות המדינה עוד יותר תוך הפעלת אמצעי מעקב חדשים וחודרניים, ואכזריותו הפכה למשל ושנינה. בין היתר יזם מבצע שבמהלכו הרגו את אחיו למחצה (סוכן CIA, כפי שחושף הספר) שתי מתנקשות זרות, אחרי שקיבלו מאה דולר וסברו לתומן שהן מופיעות בתוכנית מתיחות. חוש הומור יש לבחור. ועם זאת, הוא כן הוביל מגמה של פתיחות כלכלית מסוימת. בקוריאה המולאמת כמעט לגמרי נפתחו בתקופתו לא מעט שווקים, שאף הפכו למרכזי הערים, ופעילויות מסוימות הופרטו. המטבע שהיה ונותר החזק ביותר הוא השוחד.

העיסוק במגמות הכלכליות הללו די מתיש, ומתפיח איזו בטן באמצע הספר שנדרש אורך רוח כדי לצלוח. ייתכן שזה נובע מנימת התוכחה של הכותבת, שמגיעה בחלק הזה לשיא: כל גילוי של יזמוּת מקומית מוצג כצביעות על רקע הטרמינולוגיה הרשמית של "גן העדן הסוציאליסטי", פעם אחר פעם, כפול 30. הפבלוביות הזאת הזכירה לי את הביקורת הישנה של הוגים ניאו־מרקסיסטיים על המערב, שהתעמולה בו עדינה יותר מבמדינות הקומוניסטיות, אבל מגויסת ואפקטיבית לא פחות.

הרושם הזה משתנה בחדות בפעימה האחרונה של הספר, שבה ננטשת הצקצקנות ומפנה מקומה לניתוח מאיר עיניים של פרויקט הגרעין של קים, וביתר ספציפיות - התנהלותו מול טראמפ, שכידוע מצא בו חבר, דקה אחרי שאיומים הדדיים בין המנהיגים כמעט הידרדרו למלחמה. פיפילד מראה שמהלכיו של קים למעשה קוהרנטיים והגיוניים: בעודו צופה בגולגולתו של קדאפי מרוּצצת ברחובות לוב אחרי שהסכים לוותר בהסכם על פיתוח הגרעין, מסקנתו הייתה שיש לשמור על הפרויקט בכל מחיר, גם אם להערכת פיפילד הוא יהיה מוכן לוותר בעתיד על כמה רכיבים שלו תמורת הסרת הסנקציות - מה שיאפשר ליברליזציה כלכלית. זו, היא כותבת, מטרתו העיקרית בימים אלה, וזה בעצם מה שניסה לעשות באמצעות המו"מ עם טראמפ, שבינתיים מעט התמסמס. כדי לדעת אם יתחדש, צריך לחכות ולראות אם הוא אכן בריא ושלם. משימה לא קלה, כשמדובר בקים. •