עדיף מיניסטריון מופרך על פני כאוס לאומי

אם שרים מיותרים הם המחיר שהציבור צריך לשלם כדי שתהיה ממשלה ונתחיל בפיוס לאומי - אז שווה לשלם את המחיר. הקיטוב יקר יותר

בן-דרור ימיניפורסם: 19.05.20 , 12:25

בן דרור ימיני

בשנת 1999 נבחר אהוד ברק לראשות הממשלה. כמו תמיד, בעת הקמת קואליציה, הייתה לו בעיה עם חלוקת תיקים. מה עושים? יוצרים משרד ממשלתי יש מאין. כך הוקם המיניסטריון "לשיתוף פעולה אזורי". שמעון פרס ז"ל קיבל אז את התפקיד. אופיר אקוניס זכה בו השבוע. באותם ימים גם מפלגת "מימד", שהתאחדה עם מפלגת העבודה, דרשה את ליטרת הבשר שלה. וכך נאלץ ברק להקים את המיניסטריון לתפוצות. מיכאל מלכיאור קיבל את התפקיד.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

ב-2005 הוקם המיניסטריון "לפיתוח הנגב והגליל". שוב זה היה פרס לעומד בראשו. נכון לימים אלה עומד בראשו אריה דרעי. מישהו צריך משרד כזה בנפרד ממשרד הפנים? התשובה מיותרת. שנה לאחר מכן הוקם "המשרד לנושאים אסטרטגיים", כדי לספק תפקיד לאביגדור ליברמן. שנתיים לאחר מכן המשרד נסגר. הוא הוקם שוב ב-2009, ובוגי יעלון הועמד בראשו. בהמשך שינה המשרד כיוון, ובשנים האחרונות הוא עוסק במאבק נגד קמפיין דה-לגיטימציה שמתנהל בעולם נגד ישראל. המאבק חשוב. אבל למה בנפרד ממשרד החוץ?

אפשר להמשיך. מיניסטריונים מיותרים הוקמו שוב ושוב, רק כדי לספק תיאבון קואליציוני שלא ידע שובע. משרד לענייני ירושלים? נו, באמת. הרי יש ראש עיריית ירושלים, אז למה? תמיד מאותה סיבה. עכשיו יש מיניסטריון למים וגם למתנ"סים או משהו דומה. אבל רק דבר אחד צריך להוסיף: הקואליציה הנוכחית לא המציאה שום דבר. היא רקלחצה קצת יותר על ההדק. הרי הצורך בחלוקת כיסאות חשוב הרבה יותר מאינטרסים לאומיים וכלכליים.

ולמרות זאת – אם זה המחיר שהציבור הישראלי צריך לשלם כדי שתהיה ממשלה, וכדי למנוע סיבוב בחירות נוסף ומיותר, וכדי להגיע, אולי, רק אולי, לתחילתו של פיוס לאומי – אז שווה לשלם את המחיר. משום שהמחיר על כאוס וקיטוב פוליטי הוא הרבה יותר יקר. וגם בהנחה שכל מה שאמר יאיר לפיד בנאום המלוטש שלו שלשום נכון – אז צריך לקוות שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה. הרי הפחידו אותנו שזה רק עניין של זמן עד שמשרד המשפטים ייפול בידי החשוכים. לא שמבקרי מערכת המשפט הם חשוכים, אבל הנה, המשרד עובר לידי חסיד המערכת הקיימת.

הזהירו אותנו שביום ראשון הקרוב, ב-24 במאי, לא ייפתח משפטו של בנימין נתניהו. אפשר להמר שהוא ייפתח. הזהירו אותנו משורה של חוקים מקדמי פשיזם וקץ הדמוקרטיה. ובכן, לא הייתה חקיקה ולא תהיה חקיקה.

זה לא אומר שהבעיות ייעלמו. הן כאן. המסיתים המקצועיים, משמאל ומימין, לא נחים לרגע. הם יחפשו כל הזדמנות כדי להוסיף קצת שמן למדורה. בפועל, יש כאן קיטוב. לפי "מדד ההסכמות הלאומי" של "הקונגרס הישראלי", שפועל בחסות אוניברסיטת בר אילן, 18.5 אחוז מהיהודים "מוכנים לנהוג באלימות כלפי ערבים", ו-13.5 אחוז מאלה שמגדירים את עצמם כאנשי ימין מוכנים לנקוט אלימות כלפי שמאלנים (לעומת 3.5 אחוזים מקרב המגדירים את עצמם כשמאלנים, שמוכנים לנקוט באלימות כלפי אנשי ימין).

מדובר במיעוט, אבל מיעוט מסוכן ומשפיע. מיעוט שכוחו רב לו ברשתות החברתיות ובשיח הציבורי. הבשורה הטובה היא ש-63 אחוז מהיהודים בישראל תומכים בשינוי חוק הלאום, כדי להוסיף לו את סעיף השוויון. הציבור, אם כן, מתון הרבה יותר מהכנסת, ספק אם יימצא בה רוב דומה.

בימי מתיחות ויריבות פוליטית – קולו של המיעוט האלים, גם אם מדובר רק באלימות מילולית, נשמע הרבה יותר חזק. יריבות היא חממה להקצנה. אנחנו כבר שנה וחצי במערכת בחירות. חגיגה למסיתים. הממשלה הרחבה, המנופחת, יכולה לכפר על כל חטאיה אם רק תוביל לקצת יותר רגיעה. משום שסכנת הקיטוב חמורה יותר מסכנת הבזבזנות. הרי חלוקה מופקרת של תיקים לא נולדה עכשיו. זה לא ברור שהממשלה שיוצאת לדרך תצליח להקטין את הקיטוב, אבל מגיעים לה מאה ימי חסד. לא למענה, למעננו.