שתף קטע נבחר

מפגש מטלטל בין מורה לתלמיד, אחרי 20 שנה

מורה צרפתי בגיל העמידה, גרוש ואב לבנות, מבקר בתערוכה של תלמידו לשעבר שהפך לצייר מפורסם. הוא אינו מעלה על דעתו שהמפגש ביניהם עתיד לשנות את חייו. קראו פרק מתוך "חשיפה", ספרו של ז'אן פיליפ בלונדל

לא הרגשתי בנוח. עברתי מחדר לחדר עם גביע שמפניה מאיכות בינונית ביד. התבוננתי בשאר המוזמנים. הביטחון שהפגינו, זקיפת הראש, הבעות הפנים. הם הסתודדו, פרצו בצחוק, לטשו עיניים אל חבורות יריבות, מעת לעת העיפו מבט בציורים, התלהבו בקולי קולות, הסתובבו, לחשו על אוזן סמוכה איזו אנקדוטה עסיסית או פרשנות עוקצנית שביטלה במחי יד את העבודה שזה עתה שיבחו. הגברים לבשו מקטורנים מרושלים בקפידה. הנשים גלגלו את צחוקן מעל שמלות שחורות ונגעו במרווחים קצובים בזרוע או בכתף של בן הזוג.

 

פתיחת תערוכה, על כל גינוניה. בסופו של דבר, היא לא הייתה רחוקה מהדימוי הסטריאוטיפי שהיה לי. לא הייתי אורח של קבע באירועים ממין זה. במהלך חמישים ושמונה שנותיי לא הייתה לי כמעט דריסת רגל בחוגי האמנות הפלסטית. זאת הייתה בסך הכול הפעם השנייה שהוזמנתי לאירוע כזה, והפעם הראשונה הייתה רבע מאה לפני כן. ליוויתי אז חבר שהציג, בחיל ורעדה, לצד אמנים מקומיים כמוהו. תלינו את הציורים שלו במו ידינו.

 

הערב הזה היה כמובן שונה. אמנם האמן היה בן המקום, אך שמעו הגיע עד לעיר הבירה ואף חצה את גבולות הארץ. אלכסנדר לוֹדאן: הוכחה חיה לכך שהאמנות מצפצפת על מוצא גיאוגרפי וחברתי – הוא נולד וגדל כאן, בעיר השדה הזאת, שהוריו עדיין גרו בה. אשר לו, אני משער שהוא התמקם היטב ברובע העשירי או האחד-עשר של פריז. כיכר הבסטיליה, הרפובליקה. היכן שהחיים פועמים בקצב מהיר יותר.

 

 

לוֹדאן הוא מקור גאווה לעיר ולתושביה. הוא הגושפנקה התרבותית שלנו והייחוס שאנחנו אוהבים לשרבב לשיחה כדי להראות שלא רק בפריז... הוא החל להתפרסם לפני כעשור, אם זיכרוני אינו מטעה אותי, באזכורים שהלכו ותכפו בעיתונות המקומית, האזורית, ולבסוף הארצית. העפלה צנועה אך מתמדת. בשבוע שעבר התנוסס תצלום שלו בשער העיתון. נכתב בו על התערוכה יוצאת הדופן הזאת, מעין מיני-רטרוספקטיבה של חמש-עשרה שנות חקירת אמנות הציור. העבודות יוצגו בגלריה שבועיים בלבד, לפני שימריאו לרומא, לונדון ואמסטרדם, שם סבלנותם של האספנים החלה פוקעת. אף על פי כן התעקש לוֹדאן להציג תחילה בבסיס האם שלו. נאמנותו לשורשיו הועלתה על נס בפי העיתונאי. המסר היה ברור: אלכסנדר לוֹדאן לא לוקח את עצמו ברצינות גדולה מדי. הפתיחה נועדה להתקיים ביום שישי בערב. אירוע סגור, הכניסה למוזמנים בלבד. אני זוכר שבחנתי בחיוך את דיוקנו של אלכסנדר לוֹדאן בעיתון. בקושי זיהיתי אותו. הוא לא דמה לנער שלימדתי אנגלית עשרים שנה קודם לכן. קיבלתי אותו בשביעית, אני חושב, אבל הוא לא הטביע בי חותם. חייכתי, כמו בכל פעם שהשתמשתי בפועל "קיבל" כדי לתאר את היחסים בין תלמיד למורה. מר בּישָה? קיבלתי אותו בחמישית. היה לך מזל שלא קיבלת את גברת אוֹמוֹן. כך אנחנו מגדירים את עצמנו, הם ואנחנו. אנחנו משתייכים זה לזה למשך כמה חודשים, ואחר כך מחזירים זה לזה את חירותנו. שוכחים ומשתכחים מלב.

 

היום לא הייתי מחמיץ את אלכסנדר לוֹדאן, כמובן. בתמונות בעיתונים הוא שיגר למצלמה מבט קשה, כמעט מתריס. הוא שידר כסף והערכה עצמית גבוהה. ניכר בו שגופו התמלא, אף שהיה זכור לי כנער כחוש, חתול מזה-רעב במסדרונות בית הספר. ודאי פקד בחריצות את חדרי הכושר והספא. בשיער המתארך ובזיפים בני שלושה ימים היה יכול לככב במסע פרסום לבושם גברי.

 

הופתעתי מאוד למצוא את ההזמנה לפתיחת התערוכה בתיבת הדואר שלי. נראה שנמניתי עם קומץ בני המזל, שמספרם התקרב עם זאת למאתיים, בהערכה גסה. הייתי מוחמא, בלי ספק, אבל גם נבוך. במרוצת עשרים השנים האלה נתקלתי באלכסנדר לוֹדאן לעיתים נדירות בלבד, ובאותם מקרים בודדים הסתפקנו בניד ראש מיודע ובמלמול דברי נימוס סתמיים. לא רצינו לשמוע זה על חייו של זה. הנחתי ששמי השתרבב בטעות לרשימת התפוצה של מרכז התרבות, שארגן את האירוע. מוחמא או לא, החלטתי לוותר. לא היה לי מה לחפש במפגשים מהסוג הזה, שלא הכרתי בהם איש. יכולתי לדמיין את הבדידות שלי, את חוסר המעש. את התחושה שאיני במקומי. העדפתי להשתרע על הספה ולקרוא את הרומן שהתחלתי אמש או לתעות בנפתולי סדרת טלוויזיה בריטית על תלאות מעמד האצולה ועובדי משק הבית בראשית המאה העשרים. הכול טוב ויפה, אבל היום היה מפרך. סֶליָה רישוֹן מכיתה י' 2 הייתה אף פחות נסבלת מהרגיל. היא התגרתה בי עם החיוך הלגלגני בזווית פיה והיתממה בכל פעם שהערתי לה. המחנכת של י' 2, שמלמדת חינוך גופני, לא הבינה איך סליה מסוגלת להיות כל כך שונה בשיעורי אנגלית וספורט. אצלה, אמרה במתק שפתיים, סליה פשוט מקסימה. לא חמק ממני הפקפוק בשיטות הפדגוגיות שלי, שהתחבא בחיוכה הטורף, ובייחוד הלעג המכוון לגיל שלי: מה אתה אומר, אולי הגיע הזמן לפרוש? תוסיפו לזה את מורת הרוח המתגברת נוכח השמיניסטים שמנסים ללא הרף להגניב מבט בטלפונים הניידים שלהם, ואת הבשורה על בואו של איזה פרחח שסולק מיתר בתי הספר היישר לי"א ספרותית. לא הפסקתי להיאנח, ואיזבל, המורה לפילוסופיה, העירה לי על כך.

 

רוצים לקרוא את "חשיפה" בגירסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד . 

 

לא היה ספק שהאש כבתה בי, אם אמנם בערה אי-פעם, והמאמץ שנדרש כדי ללכוד ולו לרגע את תשומת ליבם של התלמידים סחט אותי מיום ליום. הסתכלתי על ארבע שנות ההוראה שנותרו לי בדאגה, מה גם שאיימה עלינו הצעת חוק ממשלתית חדשה לדחות את גיל הפרישה לשישים וחמש, ואף שבעים. היו לי שתי חבילות מבחנים שהמתינו לבדיקה, אך כשחזרתי לדירה הקרה לא היה לי חשק להישאר בה. הדלקתי את החימום עד המקסימום, לעזאזל ההגבלות, אחריי המבול. ההזמנה הייתה מונחת על השולחן בסלון. תחבתי אותה לכיס המעיל, וכעבור רגע הייתי בחוץ. בדרך אמרתי לעצמי שבהילולות מהסוג הזה ודאי מוגש מזון בשפע, ושאם אכלכל את צעדיי בתבונה, אולי אפילו תיחסך ממני הכנת ארוחת ערב. וכשאחזור הבית יהיה כל כך חם, שאשקול לפתוח חלון. האושר בהתגלמותו. עד אז, אתפטם במתאבנים.

 

התבוננתי בקהל. היסדקות המייק-אפ, עקבות הניתוחים הפלסטיים, קפלי העור, משק הריסים. קולות הצחוק שהגיעו לאוזניי נשמעו מזויפים. זה באמת לא היה העולם שלי. העדפתי פי כמה את האלמוניוּת של אולמות הקולנוע, שאהבתי לפקוד בימי ראשון, בהקרנה של שש, כדי להבטיח שאיש לא יפריע לי ושאוכל לשבת בנוחות בשורה השלישית או הרביעית, להימחץ בעונג על ידי המסך והבזקי התמונות שלתוכן צללתי בשכחה פרועה של כל המתרחש בעולם החיצון. בכל הנוגע לסרטים, כמו לספרים, שבלעתי בסדירות של מטרונום, לא הצבתי שום גבולות – נפלתי לתוך כל המלכודות שהמחברים או הבמאים טמנו לי והתמסרתי בהנאה שלמה לתעייה בנבכי הבדיון. זכרתי את החבר של מרי פופינס, מנקה הארובות שצייר בגיר ציורים מופלאים שיכולת לקפוץ לתוכם ולהיוולד בהם מחדש. חלמתי לפגוש אותו.

 

לא הופתעתי מהעבודות. ברבות השנים ראיתי כמה מהן בעיתון המקומי ועל כרזות שנתלו בחוצות העיר. נוסף לכך ערכתי חיפושים וירטואליים כשהתחילו לדבר על לוֹדאן בתקשורת, ואפילו ביקרתי באתר שהקים כדי לקדם את יצירותיו, אתר שדרך אגב נעלם עם התבססות המוניטין שלו.

 

דמויות אפורות גדולות, כמעט אנכיות, מנוקבות פתאום בכתמי צבע עזים. המון אדם בהמתנה, בהבעת חרדה, בתחושת קץ. אסון טבע. פנים מעונות, מעוּותות, עיניים קרועות לרווחה. חזון מטריד של האנושות, שהזכיר את פרנסיס בייקון ומוּנק כאחד, בליווי אותה טביעת אצבע סרת טעם של בֶּרנאר בּוּפֶה, הצייר הנשכח שרפרודוקציות שלו קישטו את קירות חדר האוכל של הוריי בילדותי. הרי לכם אמצעי להקפיא כליל את האווירה הצוננת בלאו הכי שבה התנהלו הארוחות המשפחתיות.

 

היו לו ודאי מקורות השפעה נוספים, אלא שלא רציתי לפנות אל המדרון החלקלק של השוואות וניתוחים. ההשכלה האמנותית שלי לא הייתה רחבה מספיק. מצאתי את התערוכה מעניינת בכללותה, תוך מודעות לכך שהתואר הזה היה גורם לאמן לחרוק שיניים אילו הגיע לאוזניו. עוכרת שלווה, בלי ספק, אם כי לא באמת חדשנית. יתרה מזאת, עיניי גלשו על פני הציורים בלי שיעצרו על אף אחד מהם. שום רגש לא קרן מהם. זו הייתה מן הסתם מטרת הצייר. עולם קר ואלים. תצוגה של דיסטופיה. מילא. מה שהרגיז אותי בעיקר הוא שלאחרונה נדמה כי אלכסנדר לוֹדאן חוזר על עצמו, בנושאים, בצבעים, בקווים. כאילו בשחר הקריירה שלו הוא נותר מהוסס על אחד השלבים התחתונים של סולם שאמור לשאת אותו אל השמש. חייכתי בתגובה למשפט המנופח שניסחתי במוחי. מאולם לאולם הגעתי לבסוף לזה המרוחק ביותר מהכניסה. הוא היה שומם ונפתח אל גינה חשוכה. השיחות ושברי הצחוק מהמבואה נעשו עמומים, כמעט לא מוחשיים.

 

"אתה מחייך, מר קְלארֶה?"

קפצתי בבהלה. הוא עמד שם, בפינת החדר, נשען על הקיר. עכשיו התקרב אליי, נינוח וקל תנועה, שופע ביטחון עצמי, משדר אותה נוכחות שמקנות אך ורק ההצלחה והמיקום האיתן על ציר שנות השלושים – כשאדם סולל את דרכו, הגישושים כבר מאחוריו והשחיקה עדיין לא מורגשת.

"זוכר אותי?"

"כמובן. זאת לא חוכמה. העיתונים והאינטרנט מדווחים על קורותיך באופן קבוע. מה אתה עושה בחדר הזה? אתה לא אמור להיות במבואה הגדולה, בין המוזמנים?"

"כרגע ברחתי משם, למען האמת. אני צריך כמה דקות של שקט לפני הנאום שלי."

"אם ככה אניח לך."

"לא, תישאר. אני שמח לראות אותך. מה שלומך?"

"בסדר, בלי להקל ראש בעניין. מגיעות לך ברכות על הדרך שעשית."

"לא היית מעלה על הדעת שזה יהיה המסלול שאלך בו כשהייתי תלמיד, נכון?"

 

העפתי מבט נוסף בציורים. אליהם פניתי כשעניתי.

"תראה, עם הזמן אתה מבין שאתה לא ממש מכיר את בני הנוער שעומדים מולך. רק אחרי התיכון הם פורשׂים כנפיים. בוחרים את דרכם. כורתים בריתות. עולים, יורדים, מדשדשים במקום. אלא שאז, בדרך כלל, כבר אי אפשר להושיט להם יד, כי הם לא מחזירים לנו שום סימן. אנחנו בסך הכול מלווים אתכם כברת דרך קצרה. מחמיא לי שאתה זוכר איך קוראים לי."

"אהבתי את השיעורים שלך."

"נחמד מצידך. אף על פי שלא נראה לי שהועלתי לך במשהו בכל הנוגע לציור."

 

תנועת יד שנועדה לבטל את ההסתייגות.

"אף אחד לא היה יכול להדריך אותי בדרך הזאת, אני חושב. פניתי אליה הרבה קודם לכן. אלוהים, זה נשמע כאילו אני עונה לריאיון ברדיו ופולט קלישאות בשרשרת. אני מתנצל. מה שלא יהיה, הרגשתי טוב בשיעורים שלך. הייתה לי תחושה שבמשך השעה שאני נמצא איתך, שום דבר רע לא יכול לקרות לי. אני לא בטוח שאני מובן."

"לא ממש, אבל עדיין נעים לשמוע. שמעתי שהתערוכה נודדת מפה לאמסטרדם?"

"קודם למדריד, ואחר כך להולנד. ואני צריך לנסוע לאוסטריה בעוד כמה שבועות כדי להשלים איזה פרויקט עם גלריה. אני נהיה כלל-אירופי."

"ובכל זאת אתה מתחיל בעיר הולדתך. הנאמנות שלך נוגעת ללב, כפי שהגדירו את זה בעיתון המקומי."

 

הוא נהם ופסע פסיעות אחדות לעברי.

"בוא נודה על האמת, זה קודם כול אמצעי לזכות בשבחים ולהשוויץ בפני כל האנשים כאן, שחשבו שאני אידיוט גמור. וזאת גם דרך לחלוק כבוד לעירייה, שעזרה לי מאוד, ולהבטיח את התמיכה שלה ברגע שאזדקק לה. אתה יודע מה זה חיים של אמן. עליות ומורדות. אין לי ספק שיגיע היום שבו אהיה נחלת העבר."

"אתה מאוד פסימי."

"מפוכח, ליתר דיוק. זה לא מונע ממני ליהנות מכל מה שקורה. להפך, אני חושב."

 

המשכנו לעמוד עוד רגע זה לצד זה, מול אחד הציורים המוקדמים ביותר שלו. התקופה האנכית, כפי שאני קורא לה. מגדלים, אנשים שפופים, היעדר שמיים. תהיתי מי האדם שיקנה ציורים כאלה, ואיפה יתלה אותם אחר כך.

"לא רציתי להציג את העבודות הראשונות, אבל הם התעקשו. רטרוספקטיבה, אין לה משמעות אם לא מתחילים מהתחלה."

"זה לא קצת מוזר, רטרוספקטיבה בגילך?"

 

הוא משך בכתפיו והשיב שבהתחלה כן, הוא היה קצת מופתע, אבל אחר כך התרגל לרעיון, והפרויקט הזה נולד בתזמון מושלם כי התחשק לו לזוז, לשבור את השגרה, לשנות את הצבעים ואפילו את הקו. הוא נמצא בעיצומו של חיפוש, כבר כמה חודשים. הוא מתנסה. מתחשק לו להתחדש. בנקודה הזאת בשיחה חצתה את החדר בלונדינית גבוהה, גמלונית ועצבנית, זיכתה אותי במבט ספק לגלגני ופנתה לאלכסנדר. היא הצביעה בחדות על השעון שעל פרק ידה. לוֹדאן הנהן בהסכמה, לחץ קלות על כתפי השמאלית, ונעלם. כעבור שניות אחדות פרצו התשואות. מחיאות הכפיים. הקרקס התרבותי. שמעתי את תחילת הנאום שלו, את האירוניה המעודנת והמשפטים הנוקשים. בהחלט הגיעה העת לגשת למזנון שהמלצרים טרחו על התקנתו. תוך עשר דקות יתנפלו המוזמנים על האוכל, ולא יהיה אפשר להתקרב לשולחן. התמקמתי בעמדה אסטרטגית – כזו שאפשרה לי לחסל עשרים פּטיפוּרים בזמן שיא ולהיעלם כאילו בלעה אותי האדמה. החלפתי כמה משפטים עם אישיות מפורסמת. עמדתי להשביע את רעבוני על חשבון מפלגה עירונית שלא הצבעתי לה. שיגעון של מסיבה.

 

"חשיפה", ז'אן פיליפ בלונדל, תרגום: רמה איילון, הוצאת כתר, 178 עמודים

 

רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים