היהודים שהכי כמהים לירושלים חיים עדיין בגונדר

העיר ירושלים החלה את דרכה כבירת ישראל עוד בימי דוד המלך, כנקודה ענווה על המפה בין נחלות בנימין ויהודה. עד היום היא משמשת כ"עיר שחוברה לה יחדיו", בה שבטי ישראל מתאחדים כעם אחד. ובכל שנה, בכ"ח אייר, אנו מייחסים לה יום חג - העיר פוצחת בשיר, הרחובות הססגוניים מתקשטים בתכלת ואור ואנשיה זורמים בעורקיה כמו דם טרי וטהור. ירושלים, שראתה בימיה כל כך הרבה סבל, צוהלת יותר מתמיד, ועם ישראל משתתף איתה בשמחתה.

<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

בחום הבוקר המאוחר של כ"ח אייר התשע"ד, לבושה בחולצת תנועה לבנה המקופלת עד המרפק, אני מטפסת בשביל העוקף את הר הרצל, במרחק נגיעה מבתי אבן העומדים דום על פיסת דשא צהבהבה. בכיווץ אישונים, אני רואה את המילים החרוטות עליהם לוחשות את סיפורם של מאות היהודים מאתיופיה שיצאו לחצות את סודן בדרכם לארץ ישראל - על חייהם ועל מותם.

קיראו עוד בערוץ היהדות:

• ירושלים היא אמא שלנו, התפללו גם עליה/ הרבנית ימימה מזרחי
• הממסד האורתודוכסי יתרגל: חזניות מכל העולם שרות "ירושלים של זהב"
• תיעוד מיוחד: קטעי ארכיון נדירים מההיסטוריה של ירושלים
  

אני נותנת לנהר האנושי לשאת אותי השמימה לטקס הממלכתי לזכר הנספים בעליית יהודי אתיופיה, כשעיניי נעולות על העיר שמשתרעת תחתיי. בעוד חגיגות היום הגדול מתפתחות רק 20 דקות מכאן, קהילה צנועה מתאספת לה מול קברו של חוזה המדינה. תפילות ההלל של יום ירושלים ותפילות הקסים לעילוי נשמותיהם של הנספים המתרחשות בעיר הזאת, במקביל, אינן מהוות סתירה. אדרבא, שני האירועים מביעים ערגה אחת ויחידה - לציון. לירושלים.

הערגה לציון(צילום: גל זעירא)

כמה מטלטל לומר כאן תפילה

ארבע שנים לאחר מכן, במוצאי שבת, אור לכ"ח אייר התשע"ט, אני עומדת בין נשות הקהילה היהודית בעיר גונדר שבאתיופיה וצופה בחזן הצעיר שפותח את ארון הקודש. בקולו הרועד הוא מנקב את השקט הכבד במתחם בית הכנסת. "מי שעשה ניסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות, הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ. חברים כל ישראל, ונאמר אמן".

אדוות אמן עטופה בלבן(צילום: שמואלי כהן)

קירות פח צבועים בכחול-לבן מקיפים שורות של פוקדי בית הכנסת. מגני דוד מעטרים את הפרוכת, את המפה שעל הבמה, את השרשראות המחבקות את צווארי בני הקהילה, את הכניסה למתחם שבו אנו עומדים. המקום הזה לוחש "ציון, ציון".

בשבוע שקדם ליום ירושלים, נשות הקהילה השקיעו את הבקרים שלהן ברקמה על חתיכות בד לכבודו של יום. סצנות צבעוניות של חומות ירושלים, מנורות בית המקדש, מגני דוד ורימונים פרחו מול עיניהן הכואבות את כאבה של גלות. בערבים הצטופפו נערי הקהילה סביב שולחן בית המדרש כהרגלם, ושמעו בפה עור בתדהמה, סיפורי גבורה על מלחמת השחרור. שורות מתוך "ירושלים של זהב" נשמעו מכל פינה במתחם בית הכנסת. באותו שבוע, שירה של נעמי שמר היה המנונם.

מבקשים את "ירושלים" בכל יום

אך ירושלים היא משאת נפשה של הקהילה במשך כל השנה. היא מככבת בשיחות חולין, בשירים המזדמרים תמידית בין חדריה, כנושא מרכזי בשיעורים המתקיימים בכל יום בבית המדרש. רק בקהילות היהודיות באתיופיה תראו חבורת נערים בגילאי תיכון מזילים דמעה על הלכות שמיטה. שם, ירושלים היא כלתה של כל מתפלל. ירושלים היא הגשמת חלום, לו רק יכלו לפקוד אותה.

הסיפור היהודי משתקף באתיופיה

היום, אני משקיפה על הרי ירושלים ויכולה כמעט לראות את ההמונים הצועדים בין הגבעות. העולים לרגל שהיו צריכים לעבור כאן עוד שבוע בדרכם להר הבית בחג השבועות. אני עוצמת את עיניי והתמונה משתנה לשיירות המפוחדות בעמקיה של סודן. אותו הֶרְכֵּב, אותה המטרה, רק מציאות אחרת לחלוטין. עיני מורידה דמעה על אלה שרוצים כל כך לראות את מה שאני רואה ואינם יכולים, החל מתקופתו של אבא מהרי ועד תקופתנו אנו.

הדסה גוטליב(באדיבות המצולמת)

מי שחשב לצרף את יום הזיכרון לנספים בעלייה מאתיופיה ליום ירושלים הוא משורר אמיתי. עליית יהודי אתיופיה מספרת את עומק קדושתה של ירושלים, בחייהם ומותם של אוהביה. ובמחוות כבוד לכל מי הקריב את עצמו בשבילה, היא עומדת איתן בכ"ח אייר.