שתף קטע נבחר

בישראל לא משתלם להביע אמפתיה לערבים

התמונה של הרב אריה שטרן בסוכת האבלים על איאד אלחלאק מרגשת כי היא נדירה. במציאות נורמלית היא לא הייתה נוגעת בליבנו באופן מיוחד

 

איאד אלחלאק ()
איאד אלחלאק
-

המוות המיותר של איאד אלחלאק על ידי שוטרים בעיר העתיקה הוא חיטוט בפצע פתוח שלא יירפא בקרוב. יותר מדי שנים של סכסוך דמים יושבות על כתפיו הצרות של הנער האוטיסט שנחשד כמחבל, ונורה למוות בחדר האשפה למרות תחנוניו. לצערנו, גם הפעם התגובות הן כמעט אוטומטיות וקל לנחש מי יגיד מה ומתי.

 

 

הרב אריה שטרן, רבה של העיר ירושלים, החליט שהוא לא משחק על פי כללי המשחק המעייפים של הפוזיציה. הוא ראה באיאד קודם כל אדם שקיפח את חייו על לא עוול בכפו, חסר ישע שבמקום לקבל הגנה נהרג על ידי שומרי העיר. אז הוא התייצב בסוכת האבלים כפי שהוא - יהודי שומר מצוות, בשביל לעשות את הדבר המתבקש: להציע תנחומים.

 

התמונה של הרב אריה שטרן היא תמונה מרגשת כי היא נדירה. במציאות נורמלית היא לא הייתה נוגעת בליבנו באופן מיוחד. הרי גלוי וידוע שחף מפשע נורה, ונחמה אמורה להיות כמעט אינסטינקט אנושי. כמאמר הקלישאה: זה לא עניין של ימין ושמאל. אבל התרגלנו להעמיס כל כך הרבה משמעויות למסגרת שמארגנת אותנו במחנות של אויבים ואוהבים, שכמעט שכחנו את הפרטים עצמם – בני אדם עם מחשבה ולב שמותו של חסר ישע אמור לקרוא להם לפעולה.

 

בהלך הרוח הציבורי היום לא משתלם להביע אמפתיה, בטח לא לערבים. לאמפתיה אין ערך פוליטי, אין קופון שניתן לגזור. אמפתיה דורשת מיומנות של הכלת מורכבות. היא דורשת מאיתנו להיות לרגע באופן מלא עם הצד השני, להיכנס לנעליו, גם אם אנחנו לא מסכימים על הרבה מאוד דברים. ולהכיל את הסתירה הזו בתוכנו, לא לטשטש אותה.

 

קל יותר לצבוע את העולם במברשות עבות של אידיאולוגיה, אבל ברגע שבו מבט פוגש מבט משהו אחר נוצר. מעורר תקווה, אבל גם מערער. וזה בדיוק המרחב שנציגי ציבור מעדיפים להימנע ממנו. אגב, לא תראו גם נציגי ציבור בביתן של נשים שנרצחו על ידי בני זוגן למשל. קל יותר לחבק משפחות שכולות של חיילים גיבורים ממשפחות מפורקות של אזרחים שאיבדו את היקר להם בגלל סדר חברתי דפוק.

 

לאחר מותו של איאד, אמרו רבים כי אל לנו להחליף את שיח הזכויות באמפתיה בלבד. שההפרדה בין האישי לפוליטי היא מסוכנת. האמירה הזו מנותקת מהמרחב שלנו, שבו רק האישי יוכל לשנות את הפוליטי. הרב אריה שטרן הגיע אל סוכת האבלים. הוא שמע, הוא חיבק, הוא ניחם. השפה הדתית הפכה לגשר. לאחר כמה ימים החליט הרב לקחת יועץ לענייני ערבים והלוואי וגם משם תצמח בשורה. ככה נראה שינוי אמיתי, משמעותי. שינוי שמתחיל במפגש, לא בצעקות מעל במת הכנסת.

 

  • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים