קיסריה החדשה

תחילת תולדות האישור להופיע/ זה היה עוד שבוע במסגרת עידן אי־הוודאות. אולי לא לכולם, אבל לנו המופיעים, ולנוסעים ברכבות ולמדריכי הטיולים ולטסים באוויר ולשולמנים - כן, כן.

אני מודה שאני כבר מביט בטלוויזיה כמו אוטומט. אבל כשהבטתי וראיתי את פרופ' עידית מטות היא נראתה לי יוצאת דופן מכל הפרופסורים "הכבדים" שהופיעו עד כה על המסך. מהירות דיבור, צעירה שטוענת לסבתאות ורצה להנאתה. והיא גם הייתה היחידה ששמעתי אותה אומרת: תפתחו את ההופעות. ואני חושב שבגלל שהיא רופאה מרדימה, היא מבינה שאם ירדימו לנו את הנפש ואנשים לא יזכו לתחושת קתרזיס (זיכוך רגשות) שנובעת מאמנות, ממוזיקה, מתיאטרון, ממחול, מטיולים וכו', הם ישחררו את האנרגיות השליליות שהצטברו בתוכם באלימות. וזה יהיה רע, רע מאוד.

ומעניין לעניין באותו עניין. בגיל עשר שמעתי לראשונה את המילה "אישור". זה היה קשור למשהו במדינה. אחר כך זה היה להביא אישור מאמא למורה כשהייתי עם שפעת. אז לפני שבועיים שוב חזר אליי קסם המילה הזאת, והפעם זה היה בשאלה "קיבלתם אישור ממשרד התרבות על הכנסת יותר מ־500 איש לקיסריה (האמפי מכיל בערך 4,000 מקומות)?". ועוד שאלתי את חבריי ושותפיי לעבודה: ומה עם שוני, על ה־1,500 מקומות שבו? וגם, שמעתם על גזירת הזיקוקים? בקיסריה כבר לא מרשים להעיף זיקוקים שנים, ואילו בתל־אביב המזוקקת, סחה.

כיתה בבידוד/ וככה היא הייתה כמעט בידינו, כמו שכמעט תופסים מקק או זבוב. מניו־זילנד היא נעלמה כי כל לילה ראש הממשלה שלה דיברה לציבור מביתה, לפעמים אפילו מחדר הילדים הקטנים שלה. זה נקרא יחס אישי. ויחס גורר יחס. ואילו פה היא שבה לזמזם בכיתות עד שאפילו לכיתה של נעמי נכדתי (כיתה ג') היא הגיעה, ונעמי הקטנה וכיתתה נכנסו לבדיקה ובידוד.

מודה שנבהלנו. אבל התנחמנו כרגיל בפרופ' לס. וגם בעובדה שאי שם בחום בירושלים, שבת לו באומץ שאול מזרחי, האיש הנכון במקום הנכון. אגב יורם לס, "הקורונה היא רק שפעת" שלו, מזכיר לי משפט של אמא: "תלבש כובע, כי זו שמש שקופחת למעלה". "מה פתאום אמא, זה החום של הבל הפה של אלוהים", הייתי עונה.

התפרצות ידוענית/ "מה הבעיה? ניקח אלכוג'ל (מזויף?) ואקונומיקה והיא תעבור", אמרו הטראמפיסטים. אבל ההופעות הלכו ונדחו, ואנחנו נורא רצינו להופיע. במיוחד שלפני שלושה חודשים מכרנו את כל הכרטיסים לשוני (2), היכל התרבות וסדרת צוותאות, והיינו בדרך לעוד הופעות קיץ מתוכננות, כולל פארק על הכיסאות של סלין דיון (ואגב, מגיע כבוד לכל רוכשי הכרטיסים שלא ביקשו את כספם בחזרה והאמינו בנו).

כן, אנחנו אוהבים להופיע. זה המקצוע שלנו. וזה הדבר הכי טוב שאנחנו יודעים לעשות בחיים. כמו למכור פלאפל. לנהוג ברכבת. לעשות היי־טק.

טוב, ביוני בטוח נופיע, לחשו מנבאי ההופעות. אבל הקורונה נראתה ממזרה. ואפילו נעמי שפחדה מהבדיקה השבוע לא התגברה גם כשניסיתי לעודד אותה שיום אחד היא תזכור את זה כמו שאני זוכר את מגפת הפוליו.

זה היה ביום האחרון שבו נפגשנו לתכנון סיבוב מופעי הקיץ. המצב רוח היה בזבל. ואחר כך הלכנו הביתה ויותר לא התראינו. רק דיברנו בטלפון על איך הפרנסה של כולנו הלכה כנראה פייפן.

ואז ככל שההופעות לא קרו, מסיבות ידוענים צצו מכל עבר. האם הייתה זו התפרצות ידוענית? קנה מידה חדש לחיים? וכשפתחו סוף־סוף את המסעדות, הקשבתי לשף מפורסם אחד שרמז: יש אנשים, אבל אין תורים היסטריים בחוץ. משמע, משהו עדיין מרתיע את האזרחים.

השר החדש/ אז מה הם אומרים? שאלתי את יורב, האחראי אצלנו על קשרי חוץ.

מי?

אלה במשרד החינוך.

קשה לדעת, רק שמירי רגב אורזת כבר.

אז מי תהיה שרת התרבות?

נראה לי שאסף זמיר.

דווקא על חילי טרופר לא חשבנו. כי העטיפה השיווקית שלו הייתה צנועה יחסית בעידן שבו רק העטיפה קובעת.

וככה, תחת המבנה הסדור הזה של המחשבות, חלף עוד חודש כמעט בין ייאוש לתקווה.

עובדות בשטח/ ואז באחת השיחות הצעתי שנקבע עובדות בשטח, ופשוט נודיע שההופעות חוזרות. וכשבטקס צנוע קיבל חילי את התפקיד ואחר כך כל הידוענים נפגשו איתו, וכשכל מיני זמרים וזמרות לקחו על עצמם להנהיג את כאב פועלי הבמה וכלום לא זז, החלה חשיכה לרדת על העיר ועל הנפש. ואני נזכרתי שבימים כתיקונם יכולתי לתפוס מקקים בחצר (תפסתי עשרה מעופפים השבוע), או לחלופין לצאת להופעה בקיסריה ועדיין להתרגש עם הקהל, גם בלי זיקוקי דינור. כן, הפרופסוריתמטות היא סבתא שרצה, ואילו אני סבא שמופיע. ואגב, האם אנחנו גם ידוענים? מילמלתי בחשיכת הלילה.

הקוסם/ העולם כרע ברך, אבל כולם ידעו שג'ורג' פלויד הוא עוד קורבן בדרך השנאה המתמשכת. טראמפ הסתובב עם התנ"ך, הרי אין כמו התנ"ך כשאתה נאחז בקש. וגם הים. אז כולם הצטופפו בים. שושו, שושה ומשה פסעו ברחוב בלי מסכות (מעצבן). גם קרבות הרחוב בין הגוגואים למשמשים על הישראליות נמשכו, ונזכרתי שפעם יכולתי לבזבז משמשים מבלי לאכול אותם, רק בשביל להוציא מהם את הגוגואים.

וכשהודענו על פתיחת המכירה של קיסריה, חצי קיסריה נמכרה בשעה, ואו אז בשישי בערב, כשברסי (המסכה שלי או שלך?) הודיע שגל ההדף השני אולי בדרך, נבהלנו שידפוק שוב את הכל.

וכשלא נותרה ברירה, התיישבתי בלילות מול הקוסם חזי דין. אני אוהב את הקסמים האישיים המפתיעים שלו ואת קריאות ההתפעלות של שיר אלמליח או אסי מ’מה קשור’: "לא באמת, זה לא אמיתי". אולי הוא היה יכול גם להעלים ת'קורונה וגם להשיג את האישור להופעות.

ריקודי זוגות ב'תרקוד'/ ומה יהיה אם יבוא להם לעמוד לפתע באמצע 'ארץ חדשה' או לרקוד זוגות ב'תרקוד' או לעוף ב'תתארו לכם'? שאלתי את כולם. אבל עדיין חזון למועד. אפילו חנוך (דאום) המודאג סימס לי: "אבא תרחם".

ושמעו, לא ניסינו לעשות כסף. רצינו רק לשיר, לחיות, לבדר, לעשות סטנד־אפ, הצגות, לרקוד. להחזיר למקומה את הנפש הישראלית הנמוכה. אז הדבקנו בהתלהבות מודעות זרחניות של קיסריה ברחבי תל־אביב, וזה האיר את הרחובות כשמש בכבישים.

מורה נבוכים/ "הכל מתחיל להסתדר", עודד אותי יורב, כמו בקמפיין פוזיטיביות, כשבישר לנו שלפני שבוע ניצלו בקיסריה את הפגרה ויצקו במה חדשה.

שלחת את הבקשה לאישור? שאלתי את יורב.

בטח. כולל ההערות של המהנדסים.

ומה אמרו במשרד התרבות?

הם רשמו הכל והבטיחו שאין מה לדאוג וההופעות שנדחו תתקיימנה, כולל קיסריה החדשה.

מעולם לא חיינו בתקופה כזו. שבוע הספר נעלם מהדוכנים, מזל שנשאר לי הספר 'מורה נבוכים' של הרמב"ם שהתחלתי ללמוד עם הבן שלי מרוב מבוכה.

ואחה"צ אחד התיישבתי על המדרגות בחצר. ג'וק מניאק מעופף חלף מולי, וגם... הם שוב דחו את פתיחת הרכבות ותחילת ההופעות.

"לא תכיר את קיסריה החדשה אחרי היציקה", עודד אותי יורב, ורוחנו הלכה והתעודדה. הייתכן שהחיים נהיו קצת יציקה? מילמלתי. אבל כשהעפתי מבט למעלה וראיתי מיליון זיקוקי דינור עפים בשמיים והבנתי שבעצם אולי טעיתי: ראיתי אופק, ידוענים וקהל רוקד בהמוניו בקיסריה.