מספחים ומתעלמים משכניי הפלסטינים
אם החלת הריבונות תהיה מופע זיקוקים ומצעד ניצחון על הפלסטינים – אז אני לא מעוניין בה. תושב תקוע מזכיר שגם להם מגיע לדעת מה צפוי להם
ד"ר גדעון אלעזר
לאחר עשורים של קיפאון יכול להיות שמשהו דרמטי יתרחש כאן. בחסות הממשל האמריקני מתכננת ממשלת ישראל מהלך של החלת ריבונות על יישובי יהודה ושומרון ובקעת הירדן. בינתיים רב הנסתר על הגלוי: לא ברור מה יסופח, מתי זה יתבצע ובאיזה היקף. בנוסף, הממשלה טרם הבהירה את כוונותיה בנוגע לנושא אחד מהותי: מה יעלה בגורלם של תושבי האזור הפלסטינים? העובדה שהשאלה נעדרת מן השיח הציבורי היא סימן מבשר רעות.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
תוכנית טראמפ העומדת בבסיס רעיון הסיפוח נהגתה בוושינגטון והונחתה לפתחם של תושבי האזור כעובדה מוגמרת. התחושה היא שהחלת הריבונות המתוכננת לוקחת את עיקרון החד-צדדיות צעד קדימה והריבונות תיושם מבלי להידרש כלל לשאלת מעמדם או זכויותיהם של הפלסטינים. אבל ריבונות היא לא רק הגדרה משפטית. היא מגדירה גם את זהותו של הריבון כמי שאחראי על כלל האנשים החיים תחת חסותו.
ביום החלת הריבונות בוודאי יונפו דגלים רבים, יינשאו נאומים ויערכו טקסים. אולי אפילו יהיו זיקוקים. כל אלה לא ישנו את חיינו כאן אם לא תהיה הכרה בכך שריבונות היא אחריות. אם מדינת ישראל אכן החליטה לקחת אחריות על השטח הזה - היא חייבת לקחת אחריות מלאה גם על גורלם של כל תושביו.
המציאות ביהודה ושומרון מתאפיינת במאמץ מתמשך להפריד בין ישראלים לפלסטינים וליצור מרחבים שונים המודבקים זה על זה - וזה מעל זה - ברשת של כבישים עוקפים, גדרות ומחסומים. אבל ריבונות צריכה להיות תנועה בכיוון ההפוך: הכרה בכך שהניסיון להסתיר ולהסתתר מאחורי גדרות חייב להפסק.
לתושבים הפלסטינים הצפויים לחיות בשטחה הריבוני של מדינת ישראל מבלי שבחרו בכך, מגיע כבר עכשיו לדעת מה בדיוק צפוי להם. האם תוענק להם אפשרות לאזרחות? האם הם יוכלו לנוע בחופשיות? האם המדינה תשנס את מתניה לטפל בבעיות החמורות בתחום תוכניות הבנייה, בנושא הבעלות על קרקעות ובחלוקת משאבי המים והחשמל?
ניסיון העבר לא מעודד במיוחד בתחום הזה. סיפוחה של מזרח ירושלים נעשה באופן שכמעט ולא מאפשר לתושביה הפלסטינים לקבל אזרחות ישראלית, גם היום, כשההתנגדות העקרונית כבר פגה. על הזנחת התשתיות והשירותים באזורים המזרחיים של העיר לא צריך להרחיב. האם המדינה מתכוונת לשכפל את מצב הביניים המוזר הזה שבו שטח ריבוני מכיל אוכלוסייה במעמד לא ברור?
כתושב יהודה ושומרון הקשור באופן עמוק לאדמה הזו, אני חש צורך לומר שאם החלת הריבונות תהיה מצעד ניצחון אני לא מעוניין בה. אם המטרה היא להניף דגלים ולנאום נאומים - אני מוותר. ניצחנו כבר. שבנו אל נחלת אבותינו. מעמדה של ההתיישבות טוב היום לאין ערוך מבעבר, ועל ההישג הזה ראוי לברך ולהודות. אבל החלת החוק הישראלי היא מעשה היסטורי עם השלכות ארוכות טווח ולכן היא צריכה לנוע אל מעבר לרטוריקת הניצחון.
אסור לה לכלול המשך של המצב הקיים שבמסגרתו הפלסטינים נתונים לחסדי המינהל האזרחי ונעדרי כל השפעה ממשית על חייהם. היא חייבת להיעשות מתוך רצון להיטיב לכלל תושבי האזור, מתוך דאגה אמיתית לצורכיהם ולרצונותיהם.
על מנת שזה יקרה, יש להקים מנגנון משותף שתפקידו להביא לחלוקה צודקת יותר של משאבים בין כל תושביה של ישראל הריבונית, ולאפשר בדיקה מחודשת של תוכניות מתאר והיתרי הבנייה. במקביל, יש להציע לפלסטינים המתגוררים באזורים המסופחים בבקעת הירדן ובגושי ההתיישבות אזרחות ישראלית מלאה, על כל המשתמע מכך (אלה שלא מעוניינים בכך יוכלו להישאר עם תעודת זהות פלסטינית).
צעדים אלה צפויים להתקבל בברכה בחלק לא מבוטל מן הכפרים בשטחי C, שבהם ההערכה לרשות הפלסטינית נמוכה ביותר. בדרך זו, החלת הריבונות עשויה להיות הזדמנות למימוש עמוק של הרעיון הציוני ושל נוכחותנו כאן, כביטוי לברכתו של אברהם אבינו "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
- ד"ר גדעון אלעזר הוא אנתרופולוג באוניברסיטת אריאל ובבר אילן, פעיל בארגון "שורשים-ג'ודור" העוסק במפגשים בין פלסטינים למתנחלים באזור גוש עציון ובית לחם, ותושב תקוע
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ד"ר גדעון אלעזר
מומלצים
