שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מה תעשי בחיים? רק את יכולה לדעת

    הדרכים בחיים כמעט אף פעם לא צפויות, הן מתעקלות, ויש בהן הפתעות, אבל אני בוחרת את צעדיי וצוחקת גם כשאני מועדת. אני יודעת שתכף אקום, ואחזור למסלול

    "את יודעת איפה זה"?, הוא שאל אותי ועיניו גיששו, מחפשות משהו מוכר להיאחז בו. 'אין לי מושג', עניתי, 'אתה רוצה לחכות כאן ואני אחפש'? "לא, אבוא איתך", הוא ענה מיד.

     

    קברים לבנים ומצבות שחורות צמחו מהאדמה היבשה, שורות ארוכות וצפופות שנמתחו עד האופק. במעלה השביל הופיע אדם שהלך במהירות. נלך אחריו, הודעתי. לא ידעתי אם הוא מוזמן לאזכרה 'שלנו', אבל לא היה לי את מי לשאול. המתים הם לא בדיוק אנשי שיחה. אדם נוסף נכנס בשער והתחיל ללכת אחרינו. הוא נראה מהוסס, אבל החליט לבטוח בנו והרחיב את צעדיו.

     

    תופעת העדר הלכה והתעצמה, שיירה של בני אדם התפתלה בין שבילי הקברים אל מישהו שמקום קבורתו לא נודע. לפחות לא לנו, ובכלל לא בטוח שאנחנו הולכים אחרי האדם הנכון בכיוון הנכון.

     

    "זה אחלה תסריט לסדנת הכתיבה הקרובה שלי", התפוצצתי מצחוק, "אבודים בבית העלמין!", הצועדים בדממה שלחו מבטים עקומים לעבר האשה שמעיזה לצחוק במקום אפוף עצב, ונזכרתי איך תמיד כשעמדנו בצפירה בבית הספר נחנקתי מצחוק. צחוק כבוש, שהסתתר בהתחלה מאחורי שיניים חשוקות, עד שלא התאפק והתפרץ מהשפתיים ומהנחיריים, מדביק אחרים ומצחיק ומכעיס ומוזר.

     

    יעברו הרבה שנים עד שאלמד, שצחוק ועצב הם אותה גברת בשינוי אדרת, ביטוי לשחרור של רגשות מודחקים. יש בכי של הקלה כמו שיש צחוק שמכסה על מבוכה, ושניהם מגיעים מאותו מקור.

     

    החנקתי את רסיסי הצחוק מאחורי המסכה, כדי לא להדביק אף אחד, והמשכתי לצעוד לאורך השביל, מרגישה את השמש מגלגלת אגלי זיעה קטנים במורד העורף. חשבתי כמה פעמים אנחנו מנסים להשיג את המטרה שלנו, או איזו משאלת לב כמוסה פחות או יותר, כשאנחנו הולכים אחרי אדם או רעיון שספק אם הוא נכון לנו.

     

    הדרך שלך. הבחירה שלך (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    הדרך שלך. הבחירה שלך(צילום: shutterstock)

     

    החיים שלך - הם מה שתעשי מהם

    ניסיתי להתקבל למגמת גרפיקה כי החברה הכי טובה שלי, שהייתה מאוד מוכשרת, שכנעה אותי שאני חייבת. לא התקבלתי והרגשתי בושה עצומה. נרשמתי ללימודי קולנוע וטלוויזיה בעקבות מישהו שזה היה החלום שלו, והוא עזב אחרי שבועיים והשאיר אותי עם סטודנטים שחשבו שפליני זורח להם מהאחוריים.

     

    התחתנתי כי "ככה עושים כולם", וכמו כולם גם אני רציתי משפחה מאושרת כמו בסרטים, ונשארתי בסרט הזה גם כשהיה רע כי הייתי שבויה באמונה שגירושים זה כישלון. אחר כך יצאתי עם גברים שהתאימו לרשימת הדרישות שלי: נאים, מוצלחים, חלילה לא גרים רחוק, וחס וחלילה לא יותר מדי טובים אליי. הלכתי שבי אחרי האמונה שגבר שהוא קצת מניאק הוא גבר גבר, בטח מוקף בנשים, ואיזה מזל יש לי שמכולן הוא רוצה דווקא אותי. כשהגבר היה טוב מדי זה הוריד לי ממנו, כי לא האמנתי שמגיע לי כל הטוב הזה.

     

    בכל פעם שלא הייתי כנה עם עצמי עד הסוף, חשתי תסכול. בכל פעם שעשיתי משהו כי הלכתי אחרי רעיון של מישהו אחר או האמנתי במישהו בלי לעמוד קודם על טיבו – אכלתי אותה. לא מצאתי את עצמי, לא הרגשתי שייכת. הייתי כאילו חלק ממשהו, אבל לא באמת.

     

    רק כשהתחלתי להקשיב לעצמי, לבחון מה האמונות שלי ולזרוק חצי מהן לפח בלי יכולת מחזור ושחזור, הצלחתי להגשים את משאלות הלב שלי. הדרכים כמעט אף פעם לא צפויות, הן מתעקלות, ויש בהן הפתעות, אבל אני בוחרת את צעדיי וצוחקת גם כשאני מועדת. אני יודעת שתיכף אקום, כמו תינוק שמתחיל לרוץ, חוטף את הזאפטה של החיים ואחרי ההלם הראשוני נעמד על רגליו הקצרות וחוזר לרוץ.

     

    האיש בבית העלמין פנה ימינה ונחיל האדם שהשתרך אחריו פנה איתו. הוא עצר מול קבוצת מתפללים, ונשמתי לרווחה - איזה מזל שהלכתי אחרי האדם הנכון. לצד המזל הבנתי שיש כאן עוד משהו: הזדמנות, להבין מה קרה כאן ולהעביר את זה לתוך החיים שלי. "יעדו של אדם הוא לעולם לא מקום, אלא דרך חדשה להתבונן בדברים", אמר הסופר הנרי מילר.

     

    שיהיה סופ"ש התבוננות והפנמה,

     

    גאיה קורן

    מנטורית לאהבה, גירושים והתחלה מחדש בשיטת אני מלכה. מנחת סדנאות התפתחות אישית .

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים