ילדים של החיים

"הטרמפיסטים", סדרת הרשת הדוקומנטרית של יאיר אגמון בכאן, שבה לעונה רביעית והפעם היא מתמקדת בבני נוער. בעונות הקודמות צעירים כבר עלו על הרכב האדום והחבוט, בכל זאת – טרמפיסטים זה גם עניין של גיל, ולכן הבחירה להתמקד עונה שלמה בבני עשרה היא מסקרנת. מצפייה בשני הפרקים הראשונים, השונים מאוד זה מזה, נראה כי יש פה בחירה לשמש מגבירי קול של העתיד. במובן הזה "הטרמפיסטים" בהחלט קולעת. השיחה החיה, הלא מתיימרת, עובדת כפליים מול מי שנמצא בשלב של עיצוב זהות ועוד לא אימץ את כל קודי ההתנסחות החברתיים.

אפללו (הגבר רצח!) מאופקים מככב בפרק הראשון. הוא מדבר בשפה פנימית שמחייבת כתוביות לצופה הקשיש שעבר את גיל 25. הוא מתאר אלימות באופן אגבי ומחויך, אבל גם לא דופק חשבון למקום בו גדל. הוא "ערס לייט", כדבריו. ואגמון, שכבר יודע שזו מילה טעונה מדי, גזענית אפילו, ממהר לתרגם אותה. הוא שואל האם הכוונה היא שהוא קשוח, אבל אפללו הגבר רצח מתעקש לשמור על אוצר המילים שלו. ערס לייט. מה לא הבנת?

בפרק הקצרצר הזה גם נצפה אחד הרגעים היפים ביותר לאורך העונות. אפללו מספר על הגיוס לגבעתי, כמו אבא שלו, ואז הוא נדהם לגלות שהמראיין שמאלני. הוא כמעט מתחנן לפניו: "למה אמרת לי שאתה שמאלן? אוף! התחלתי לאהוב אותך!". אבל אגמון לוקח אוויר ואומר אמת: "אני מאוד שמאלני". ואז לוקח עוד נשימה ומוסיף: "לצבא לא אכפת ממך. הוא היה שם לפניך, הוא יהיה שם אחריך, תשמור על עצמך". הרגע הזה, חזק, חשוף, משאיר את הצופים עם כאב בטן ונחתם בשתי נשיקות על הלחי. המפגש החם והכן הזה מציע לצופים משהו לא מעובד או דידקטי אלא פשוט שיחה בלי גרם של זיוף.

מעניין לבחון את "הטרמפיסטים" אל מול עוד תוכנית מצליחה מאוד של התאגיד – "סליחה על השאלה". גם התוכנית האהובה הזו העלתה עונה המוקדשת לילדים ונוער, והשאלות עצמן נוסחו על ידי ילדים גם כן. ילדים מאומצים, מחוננים, מוחרמים או עולים חדשים דיברו בגילוי לב למצלמה ויצרו במילים פשוטות כמה רגעי קסם. אבל "סליחה על השאלה" היא מעבדה סטרילית. האולפן המוגן, הרקע הלבן, השאלות שמגרדות בהגדרה רק איזה רובד ראשוני וסקרני. כיף לצפות בילדים של "סליחה על השאלה", הם נטולי פוזה ושובי לב, אבל הם נשארים במשבצת הזו. "הטרמפיסטים" מלמדת עד כמה משמעותי הוא המפגש. וזו הקומה הנוספת שמסוגלת לחלץ אדם מהטייטל שבשמו הוא לוהק.

בקטנה
לאחר שראיון עם ח"כ עופר שלח פוצץ ונגנז, בערוץ הכנסת יצאו למסע ציד אחר המדליפים. ההתעמרות בעובדים כללה פוליגרף גורף ופיטורים של שתי עובדות שסירבו להלשין על עמיתיהן. הפרשה פתחה על הדרך תיבת פנדורה של העסקה פוגענית בערוץ הציבורי. ההתנהלות המבישה הזו היא בדיוק מה שגורם לציבור למאוס הן בפוליטיקאים והן בתקשורת. מעניין מתי בהנהלת הערוץ יבינו שזה שלא צופים בהם לא אומר שלא רואים להם.