שתף קטע נבחר

אין הרבה טייסות נשים? זה לא המדד החשוב

יש המגדירים את מיעוט המסיימות קורס טיס ככישלון, בבחינת "לשם מה נפתחו השורות?". אבל זו תפיסה פשטנית: עצם הנגישות היא שחשובה

 

סיום קרוס טיס מחזור 179 (צילום: אבי רוקח)
ארכיון(צילום: אבי רוקח)

פעמיים בשנה מסתיים קורס טיס – הזוהר והנחשק שבקורסים הצבאיים. ספירת הראשים מייצרת כותרות בנוהל: כמה נשים וכמה דתיים וכמה מגיעים מאותו תיכון או אותה עיר. הצבא הוא המקדש של הישראליות, וקורס טיס הוא קודש הקודשים. החיבה לספור נשים בקרב מסיימות הקורס היא לא עניין של מה בכך. זו עוד דרך להוכיח את האמרה הישנה של הפמיניזם הליברלי שלפיה כל מה שהוא יכול, אני יכולה לעשות טוב יותר.

 

 

שנים חלפו מאז בג"ץ אליס מילר ורק 56 טייסות ונווטות סיימו את הקורס עד כה. למרות המאמצים הרבים שהשקיע הצבא בחיזור אחר מלש"ביות והתאמת הקורס לשני המינים עדיין נשים בודדות מסיימות בכל מחזור. היו מי שהגדירו את מיעוט הטייסות המסיימות ככישלון ואולי אפילו כמניה שאין צורך להשקיע בה. אם ממילא מדובר במיעוט, לשם מה נפתחו השורות?

 

התפיסה הזו, שמבקשת לראות גרף מטפס ואחוזים מזנקים, היא פשטנית ובעייתית של ערך כמו שוויון. החשיבות של שוויון היא שכל מי שמסוגל או מסוגלת לקיים תפקיד מסוים – ישתבץ בו, ולא משנה מה מינו. ייתכן שהרבה פחות נשים פונות לקורס טיס כי פיזית הן לא עומדות בסטנדרטים הנדרשים – וזה בסדר גמור. לא צריך להושיב נשים בכוח בקוקפיט בשביל להוכיח ששוויון זה עסק משתלם. עצם האפשרות והנגישות היא שחשובה, ולא כמות הנשים שיממשו אותה.

 

מעבר לכך, גם אם בחיל האוויר עשו עבודה רצינית על מנת לאפשר למתגייס ולמתגייסת נקודת פתיחה שווה, אי אפשר להתעלם מ-18 שנה של מסרים חברתיים ותרבותיים. המסרים הללו בהחלט משתנים, אבל כמו בכל תהליך עומק - הזמן הוא פקטור משמעותי.

 

במקומות כמו הכנסת, בתי המשפט, האקדמיה ואפילו העולם העסקי בהחלט אמורה להיות לפחות שאיפה שנשים יהיו 50 אחוז מהתקנים. החשיבות של ייצוג ושל פרספקטיבה של מחצית מהאוכלוסייה היא קריטית. המודעות לחסמים ופעולה אקטיבית לעידוד נשים לגשת אל הזירות הללו היא אקט חברתי משמעותי.

 

מדוע הכנסת היא לא קורס טיס? כי בניגוד לגישה הכה-ישראלית, הצבא לא אמור להיות הגוף שמעצב את חיינו. העובדה שהתרגלנו לכך שזה בית הגידול העיקרי למנהיגות היא תעודת עניות ולא אות כבוד. חברה אזרחית חזקה היא חברה שוויונית יותר בהגדרה. צבא צריך להילחם ולנצח, ונשים שיכולות ורוצות להירתם למשימה הזו צריכות לקבל את כל המשאבים הנדרשים. אבל לא יותר מזה. הצורך שלנו לראות בהשקעה הזו השקעה משתלמת בדמות זינוק באחוזים היא מדומיינת.

 

שיחה רדיקלית יותר יכולה להניח לרגע את הפמיניזם הליברלי והחשוב בצד, ולהציע שינוי של עולם הערכים. צבא זה חשוב, קורס טיס זה יוקרתי – אבל אלו לא הקודשים שלנו. אלו כלים שנועדו לשמור על מה שקדוש וחשוב לנו כחברה. ודווקא העובדה שהתרבות פתרה נשים מהמשימה האלימה הזו יכולה להיות יתרון ולא חיסרון. ברגע שנצליח לשנות את מבנה הפירמידה ולהציע רשת איתנה, נוכל לגלות שמורה לא פחות חשובה מטייסת, שרופאה לא יותר יוקרתית מעובדת סוציאלית. עכשיו עלינו לגעת בליבת העניין עצמו ולנסח יחד מה חשוב בעינינו, מה הערכים משותפים לנו. ושם חובתנו לייצר ריבוי קולות וזהויות אמיתי.

 

  • חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים