לעצום עיניים ולראות הכל: בין חודש תמוז לחוש הראייה
שאנחנו סוגרים יותר את עינינו, כך הקב"ה פותח יותר את ידו, וזו עסקה משתלמת. כאשר עיני אנוש מוסרות, אזי עיני ההשגחה העליונה מתגלות, נותנות את ברכתן ומקרינות מבטים של חן, חסד ורחמים.יצחק אהרון על האופן שבו אנחנו מסתכלים על החיים וכיצד הוא משפיע עלינו
חודש תמוז, הראשון בחודשי הקיץ, מקודד בספר יצירה באופן הבא: "המליך אות ח' בראייה, וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם סרטן בעולם, תמוז בשנה ויד ימין בנפש זכר ונקבה".
מבין שניים-עשר חושי הנפש, המצוינים בספר יצירה והמשויכים לחודשי השנה, החוש השייך לחודש תמוז הינו חוש הראייה - הוא הראשון מבין שנים-עשר חושי הנפש וללא ספק מדובר בחוש הפיזי הראשי והחזק ביותר שלנו, ההולם אותנו בכל רגע בשפע אדיר של מראות סביבנו.
באופן פשטני ולצורך העניין, נגדיר ראייה כמידע חזותי הנקלט דרך העין, מומר לאותות עצביים, ולאחר מכן עובר תהליך עיבוד מתקדם בתוך המוח. האנטומיה קובעת שהזרימה של חוש הראייה מתקיימת מהחוץ פנימה - אורכי גל שונים מייצרים ברשתית שיקוף מהופך של הנראה לנו ומצטיירת במוחנו תמונה בהירה.
ידועים הפערים, חוסר ההסכמות וההבדלים המתודולוגיים בין דת ומדע. בעוד שהמדע מתחדש ומבסס את מסקנותיו על ניסויים מעבדתיים, הדתות השונות מתבססות בעיקר על אמונות עתיקות, גילויים ומסורות שאין להן בהכרח ביסוס אמפירי.
אולם, לאחרונה, נראה שחלו שינויים משמעותיים בפערים הללו שבין אמונה ומדע ואחת מן הדרכים האפשריות לקשר בין שני העולמות מובאת בתורת הקוונטים. אחד העקרונות בתורת הקוונטים מגלה שעצם העובדה שאנחנו צופים בחלקיק בכל דרך כלשהיא, משפיעה עליו ומשנה אותו.
כך מסתבר שמבט העין מסוגל מחד לקלוט את פני המציאות ומאידך לשדר אליה ולשנותה. באופן דומה סוברת המחשבה הקבלית שחוש הראייה יכול אף לזרום הפוך - מן הפנים כלפי חוץ, והעין המתבוננת היא לא רק מצלמה לאלבום התמונות שבמוח אלא בצורתה האחרת היא מסוגלת להיות משדר רב עוצמה השולח קרניים בלתי נראות מן העין החוצה שיש בכוחן לפעול לשינוי הנצפה.
כמו תמיד, כאשר נוצרת נקודת חיכוך מחשבתית בין הקדמה למסורת ובין העולם החדש לעולם העתיק נדמה לנו מיד שתפיסת העולם העתיק הייתה שגויה ומוטעית. אך לעיתים שיקול דעת ועיון מעמיק יותר יכולים לגלות שכבות נפלאות של ידע נסתר המתייחס למודל מציאות שונה לגמרי מזו המוכרת לנו וחודש תמוז, המזוהה עם חוש הראייה, מעניק לנו הזדמנות לבחון מציאות מסוג אחר.
בחודש זה יצאו המרגלים לראות את הארץ, ובשובם הם מתארים את יופייה של הארץ "וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּריה" (במדבר, י"ג, כ"ז). עם זאת, עשרה מהם צופים כישלון בכיבושה: "אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד (...) עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִיתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹורִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן."
כלומר, התיאור שנועד להפיל מורא ופחד והמילים המבהילות שנועדו להרתיע את הלבבות מעידים יותר מכל על האופן שבו הם בחרו לראות את הארץ - ראייה חיצונית מוטעית ומשובשת.
בחירתם לתאר את הארץ בצורה רעה מבטאת את בחירתם לראותה בעין רעה. הם ראו בה רק את הצד החיצוני, המאיים ולא ראו לנכון "לעשות לה עיניים טובות". כוח גדול ניתן לעין, כך לימדו חז"ל וכאשר אדם מסתכל על דבר אין זו הבטה סתמית, יש לה משמעות וכוח עצום.
נושא זה זכה להרחבה ופיתוח במסכת בבא בתרא, בסוגית "היזק ראייה", הוא כוח הראייה והמסורת התלמודית מסיקה "שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין ואין מצויה הברכה בדבר שעבר ספירה ומניין".
בזמן הזה של חודש תמוז ניתנת לנו ההזדמנות לשים לב לצד הפעיל שבראייה, לתת את הדעת על הדרך שבה אנחנו מביטים על העולם, ועל סוג האנרגיה שאנחנו משדרים מתוכנו בעת שאנחנו מסתכלים במשהו או במישהו.
האם זו אנרגיה טובה של ברכה מעומקא דליבא או שמא, חלילה אנרגיה המשולחת כחיצי רעל שעלולים להינעץ בנפשו של הקורבן ולפצוע אנושות את מזלו. כנאמר במשנה: "עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאים אדם מן העולם" (ב', יא').
עוד ומאז ימי העולם העתיק האמינו בני האדם על קיומה של "עין הרע" כמושג בעל קונוטציה שלילית ומאיימת הבא להורות על יכולתה של העין להיות מכשיר מאגי - הרסני שמחבל ופוגע במזלו של האדם ומונע ממנו להתקדם ולהצליח.
ר' נחמן מלמד (תורה קצ"ג, ל. מוהר"ן) "שלמחשבה יש תוקף גדול מאוד ואם האדם יחזק מחשבתו על איזה דבר ועניין שבעולם יוכל לפעול שיהיה כך". מכאן נלמד שמבט העין המתלווה למחשבה אוהדת יבטא עולם שלם של חסד, טובה וברכה. אך אם מתגבשת חלילה מחשבה רעה המתגלגלת לעברו של פלוני, העין עלולה לתפקד ככלי נשק יעיל להחריד.
אם נסיט מבט מהאמור עד כאן, נגלה את אחד הנושאים הרגישים והמרתקים בעולם היהודי שנוגע אף הוא לחודש תמוז וכוח הראייה - הוא "שמירת העיניים". מושג בעל קונצנזוס רחב בציבור הדתי -חרדי שנסמך על ציווי מפורש בספר דברים: "וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם" (במדבר ט"ו).
קיימת במוסר הדתי אובססיה עצומה הקשורה ל "שמירת העיניים" מחשש שמבט על אישה או אובייקט המשדר חוסר צניעות עלול "להזנות" ולהפיל את האדם ברשת הפיתוי, התאווה והרהורי עבירה שמגלמים חטא חריף.
אולם היהדות אינה דוגלת בקיצוניות והבחירה החופשית איך ומה לראות משחקת גם כאן. ראיה לכך נמצאת בגמרא שם מבואר שאין איסור על ראיית אישה בעלמא ויכול האדם לראות לתומו, אולם כל האיסור למעשה הוא על הסתכלות מכוונת ובוחנת לשם הנאת היצר, מה שמבטא מידה רעה ולא מתוקנת.
מכאן משתקף שראייה נכונה מעדנת את המבט ומנתבת אותו פנימה. היא משיבה לו את הזיכרון הבריא והפשוט שהתרבות הסובבת מבקשת להשכיח מאתנו - הנשמה היא העיקר והגוף טפל לה "שקר החן והבל היופי". כך ראוי להחליף מבט מתעלם, מזלזל ומעליב במבט אנושי, צנוע ומכבד. זה חשוב, אפשרי ואף מבורך כפי שעולה מדברי הבעל שם טוב – "הוא (המביט) עוד מוסיף ברכה וטובה עליונה שדרכה הוא חווה את יפי השכינה".
האופן שבו אנחנו מסתכלים על המציאות ומתייחסים למה שאנחנו רואים, מעצב את הקיום שלנו ושל אחרים. חכמת הקבלה מלמדת שחלק גדול מפיתוח חוש הראייה הנפשי כרוך בצמצום חוש הראייה הפיזי, ובתרגול היכולת לא להסתכל על חיצוניות הדברים אלא לסגנן ולפתח ראייה לא מוסחת החודרת אל מבעד לפני השטח.
כך שניתן לומר שחוש הראייה בנפש, הוא במידה גדולה חוש של אי-ראייה. הוא מתעצם מפיתוח הידיעה כיצד להסתכל מבלי להיתפס לחזות החיצונית. חכמת הקבלה טוענת שהבחירה לראות סובייקטיבית את הטוב והחיובי בחיים ולהאמין שיש הרבה יותר ממה שנגלה לעין, בונים את הכלי לקבלת השפע והברכה ככתוב "טוב עין הוא יבורך".
משכך, ככל שאנחנו סוגרים יותר את עינינו, כך הקב"ה פותח יותר את ידו, וזו עסקה משתלמת. כאשר עיני אנוש מוסרות, אזי עיני ההשגחה העליונה מתגלות, נותנות את ברכתן ומקרינות מבטים של חן, חסד ורחמים.
יצחק אהרון,"חכמה ", מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
