שתף קטע נבחר

מחאת העובדים הסוציאלים כתרגיל בהתעוררות

בגלל תת-תקצוב המדינה שולחת את רובם להשלים הכנסה. זה קורה משום שאנחנו מעדיפים חיילים בשדה הקרב מאשר חיילות בשדה החברתי

 

צעדת העובדות הסוציאליות (צילום: דנה קופל )
צעדת העובדות הסוציאליות(צילום: דנה קופל )

קול נהמת ההמון התגלגל לאוזניו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, והן היו כרויות אליו: דחיית הישיבה של ועדת הכספים שדנה בהטבות המס ואמורה הייתה להימשך היום (א') ולהבטיח את הפריבילגיות העתידיות של ראש הממשלה החליפי, כמותה כהודאה בשגיאה יסודית. אסור לנו לטעות, הדיון הפומבי בכיסו הפרטי של נתניהו בעיצומו של גל קורונה שני, והסערה הציבורית – חוצת מפלגות ונאמנה למציאות הכלכלית הנושכת שהתעוררה – הם שהזכירו לו שהציבור הזועק אינו עיוור, שהכשל המוסרי שלו נראה למרחוק, ושאין מצב שנצא כאן פראיירים.

 

 

ייתכן שזה הזמן להצטייד בזכוכית מגדלת של תפניות קלות בעלילה המפותלת הזו, ולהבין שלעיתים, מה שנראה לנו כנקודה על לוח השנה של ישיבות הוועדות בכנסת, עשוי להיות סימן חיובי קל לתהליך של התעוררות. רק טיפשים ותאבי כוח יעדיפו עכשיו להתרכז בסיבות שהביאו אותו לדחות את הישיבה: ליהנות לנצח ממטעמים שהכינו על הביזיון של יום האתמול, ולרקוד על הדם של המובס הטרי ושפל המבט שנתפס בקלקלתו.

 

החכמים – וזה הזמן לקוות שעוד נותרו כאלו בין יושבי הכנסת, יחושו לבנות מהודאתו המפורשת מזח שאליו יעגנו היטב את האוניות עמוסות הנוסעים שהגיעו מכל קצווי הכלכלה הישראלית הקורסת. הם יביאו אליו לחוף מבטחים את כל אלו שזקוקים היום יותר מאי פעם להגנה של איש העולם הגדול שתקוע בישראל כבר ארבעה חודשים מבלי יכולת ללחוץ את ידם של מנהיגים וראשי מדינות.

 

כמו שהביאו אל שולחן הממשלה את אומללי הקנאביס שעומדים להיגאל בקרוב מזרועותיה של חקיקה שערורייתית וטיפול רשלני, כך יביאו אליו, יש לקוות, את העובדות הסוציאליות שיגיעו היום לירושלים.

 

בכוחה של ממשלת האחדות להתרכז סביב נושאים שאינם מעוררי מחלוקת, ואין כרגע סכנה פן תיטה ימינה מדי ותיגרר לתחביבה הצבאי-ביטחוני ארוך השנים. בכוחה של ממשלה רחבה ומגוונת ועתירת תקציבים לשמור על איזון ויציבות שכל כך דרושים למשק המעורער, ולמנוע בגופה את הידרדרות האבנים הקטנות תחת רגליהם של נבחרים על ראשי האזרחים. העוני מתדפק על דלתות התושבים, ודיבורים על הסיפוח המתקרב הם פתח המילוט של פוליטיקאי מפני עיסוק בצרות הקיום של העצמאים, המובטלים, אנשי התרבות ואנשי השכבות החלשות.

 

אפשר, אם רוצים, לקרוא לזה אופורטוניזם חברתי. ניצול מקסימלי של המצב המדכדך לתועלת שיפוץ סדר היום הציבורי, כי לא רק ראש הממשלה, גם אנחנו מחויבים להפנים את כללי הקורונה החדשים, ולמנף אותם לטובתנו. 24 אלף העובדים הסוציאלים הם המראה האותנטית ביותר שקיימת להשתקפות שלנו כחברה, ולמחויבות שלנו כלפי האדם החלש. כרגע מדובר בפרופיל לא מחמיא, ואין מה להתפלא על ההזנחה המתמשכת של פצעי הבגרות שמעולם לא טופלו, הלא מדובר כאן באוכלוסייה מודרת רשמית שכ-90% ממנה נשים.

 

במקום לקשור להם כתרים, להעלות ולרומם אותם בדרגה, ולעטר אותם בצל"שים, שולחת המדינה שלושה מתוך ארבעה עובדים סוציאלים להשלים הכנסה. יותר מ-50% מהם מועסקים כיום בחלקיות משרה ונאלצים לקבל השלמת הכנסה כאחרון הלקוחות שלהם, וזה קורה בגלל תת-התקצוב של משרד האוצר – שם מתייחסים לרשויות המקומיות שמעסיקות את העובדים כמו אל קבלן כוח אדם.

 

זה קורה משום שאנחנו מעדיפים חיילים בשדה הקרב מאשר חיילות בשדה החברתי, וימשיך לקרות כל זמן שרוב גברי מכתיב את סדר היום הציבורי. אסור להתייאש, צריך רק לקרוא נכון את מפת פניו של המנהיג: מבט אחד נבוך שווה אלף מילים.

 

  • מרב בטיטו היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים