ערבים, רצח הנשים מראה שהחברה שלנו חולה
איננו פוטרים את ממשלת ישראל מאחריותה לטפל ברצח נשים, אבל אנו יודעים כי הזוועות הן ברובן תולדה של התרבות והמורשת של החברה שלנו
לפני זמן מה נפגשה משלחת של נציגי החברה הערבית עם היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, כדי לדון בכישלונן של משטרת ישראל ורשויות החוק בטיפול ובהתמודדות עם תופעת האלימות והעלייה במקרי הרצח בחברה הערבית. המשתתפים דרשו ממנדלבליט להניע את הממשלה לנקוט תוכנית פעולה ברורה נגד האלימות בחברה הערבית. הם גם הסכימו שצריך להמשיך לעבוד עם נציגים מהתביעה הכללית, מהמשרד לביטחון פנים ומגופים ממשלתיים נוספים.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ייתכן שיהיו רבים שלא יראו טעם בפגישה הזו, ימעיטו בערכה וימתחו ביקורת. אולם אני רואה בה צעד חיובי בכיוון הנכון. שנים רבות טענתי שיש צורך לעמוד בקשר רציף עם כל הגורמים הממשלתיים והמשפטיים, במיוחד עם מי שמתווה ומבצע את המדיניות כלפי האזרחים הערבים. כאזרחים בישראל עלינו להיאבק למען זכויותינו בכל האמצעים העומדים לרשותנו. זו מצווה וחובה. אי אפשר לדחות את הניסיונות הללו שוב ושוב רק בגלל שאנו סבורים שכל המוסדות הישראלים הם גזעניים.
אין פתרון לבעיית האלימות ולמקרי הרצח בחברה הערבית במציאות הנוכחית. יהיו מי שיבקרו את הפסימיזם והייאוש, אבל אני משוכנע שעלינו להכיר בקוצר ידה של החברה שלנו ובכישלונה להתמודד עם פגמיה. אין ויכוח שהממשלה חייבת להילחם בפשיעה המתגברת בקרבנו, להעניש את הפושעים ולהרתיע אותם. אין עוררין על כך שהמדינה במכוון לא עשתה זאת בשל מדיניותה הגזענית. עם זאת, אין בכך להצדיק את כישלוננו אנו להתמודד עם תופעת האלימות ולעצור את שפיכות הדמים, במיוחד כאלה המתבצעים על רקע של נקמה או מה שמכונה "כבוד המשפחה".
ממשלת ישראל תישאר אחראית במיוחד לפשעים המתבצעים על ידי כנופיות הפשע המאורגן. אבל עדיין יש לשאול על תפקידם של הגורמים המוניציפליים, מערכת החינוך והממסד הדתי אל מול האלימות. אם נבחן זאת, נמצא שתפקידם במאבק באלימות שולי במקרה הטוב, ובכמה מקרים נגלה שהם תורמים, אם בשתיקה ואם במעשה, לתופעות האלימות. לא די במאמר אחד כדי להקיף את כל הנושאים הללו, לכן אתמקד כאן בתופעת רצח נשים.
נשים ימשיכו להירצח כל עוד גברים יהיו בעלי תודעה פגומה וחולנית וכל עוד לנשים תהיה תודעה שבויה. הריעו לכבוד השקרי של הגברים, אנשים פרימיטיביים וצבועים. רוצחים, על איזה כבוד אתם מדברים? אתם ששוחטים נשים תמימות כפרחים, רק מכיוון שהן סירבו להסכין עם חוקי השבט. אני מבכה על מנהגי העבר שכלה זמנם אבל נותרו קיימים בלבבותיהם של גברים, ואני מקונן על ההווה שמגן על גברים אלו, שתבונתם מסתכמת במה שבין רגליהם, ועל שפיכת דמן של הנשים שהפכה לדבר של מה בכך בעיניהם.
איננו פוטרים את ממשלת ישראל מאחריותה, אבל אנו יודעים כי הזוועות הן, ברובן, תולדה של התרבות והמורשת של החברה שלנו. כדי להילחם בתרבות זו, עלינו לעמוד על הגורמים היוצרים אותה. אם ברצוננו להפוך לעם שסולד מרצח נשים, עלינו להתחיל ללמד את ילדינו שעליהם להגן על "הזונה והנואפת" מפני הכאה קשה ברחובות ו"לאפשר לזמר לדקלם פסוק מ'סורת א-רחמן' בטקס נישואין מעורב", כפי שאמר מחמוד דרוויש.
כולנו יודעים שהסיפור מתחיל עוד כאשר היולדת שמחה כשבן נולד ובוכה כשנולדת בת. כבר בקטנותן, כאשר ילדונת קטנה העזה לקפוץ וחס וחלילה נתגלתה קצה ירכה, או אם היא לא הקפידה להצמיד את רגליה זו לזו - האם אתם זוכרים כיצד חשתם מבוכה, כאילו הילדה המסכנה הזו עומדת לבצע פשע או מעשה זנות?
חברה שבה רוב הזכרים המבוגרים לא יודעים מהי תמימות נשית היא חברה חולה. הבעיה היא לא שוביניזם בלבד, אלא גם שלרוב הגברים יש תודעה מעוותת והם סבורים שהנשים הן נטל בחיים, מקור לדאגה, ויש להיפטר מנטל זה בנישואין או בסכין.
לא משנה כמה נכחיש זאת, האמת תישאר כפי שהיא. כמה קל לחברה האימפוטנטית שלנו לתלות רק בישראל את מחדליה. הסכינים יישארו חבויות בחזות בני השבט, במחברות בתי הספר, בדרשות המסגדים ובהטפות הכנסייה. מקורות המחלה הם בקרבנו והם מיוצרים בתוך החברה הערבית שלנו. אם לא נפנים שהכבוד הוא ערך אנושי ושהחירות היא נר לרגליו - יישאר מצבנו עלוב.
- עו"ד ג'ואד בולוס הוא פרשן פוליטי פלסטיני אזרח ישראל. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-קודס אל-ערבּי". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת. תרגום מערבית: אריה גוס
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
