"כשיצאתי לאוויר העולם לא כתבו לי מעל הראש רוק וגיטרות"
חמי רודנר מנגן עם אביו עמוס שמקריא שירים על הבמה. בין לבין הוא שר ביטלס ואריק איינשטיין. הקהל, גיל ממוצע 80, לא שמע על איפה הילד או על הרוקסן. אבל חמי מרגיש בבית, חוזר לסיפורי ילדותו בקיבוץ, נמצא קרוב מתמיד לאבא ומתגעגע לאמו שנפטרה לאחרונה. ומה עם אלה שיורדים עליו בזלזול ושואלים מה נהיה מאושיית הרוק שמוצאת פרנסה בבתי דיור מוגן? "זה מרתיח אותי, זה טראש ובעיקר לא נכון. אני גאה במופע הזה ורואה באנשים בגיל של ההורים שלי לא פחות יופי"
על הבמה חמי רודנר. הגיל הממוצע של הקהל: 80 פלוס־מינוס. המיקום: דיור מוגן של "מגדלי הים התיכון". 50 קשישים יושבים עם מסכות, מפוזרים באולם הקטן. כאן מצייתים ברצינות להגבלות הקורונה. השאלה המתבקשת היא איפה הילד? כן, חמי רודנר, מהאבות המייסדים של מהפכת הרוק הישראלי בשנות התשעים, הכוכב של הרוקסן — יוצא ביחד עם אביו עמוס בן ה־85 לסיבוב הופעות ברחבי הארץ. ביחד הם מדלגים בין סניפי הדיור המוגן של מגדלי הים התיכון ברחבי הארץ. ובגיל 55, לרודנר זה נראה טבעי לגמרי. רק דבר אחד מרגיז אותו: הטענות שהוא על סף פשיטת רגל והאנשים הטובים שיורדים עליו ושואלים בזלזול מה נהיה מאושיית הרוק הישראלית שנאלצת למצוא פרנסה בהופעות בבתי דיור מוגן.
"זה מרתיח אותי", אומר רודנר. עבורו, הוא מסביר, זאת הזדמנות אולי אחרונה לבלות זמן איכות עם אביו — לנצל עד תום את השנים שנותרו להם ביחד. אימו של רודנר, תמר, נפטרה לפני כשנה, והמופע הזה הוא בעצם גם סוג של פרידה אחרונה ממנה. כן, רודנר מבין למה יש אנשים שהקונספט שלו על במה בדיור מוגן נראה להם קצת מוזר, אבל מבחינתו, כך הוא מסביר, הכל מרגיש לו נורא נכון. "יצאה כתבה שהכותרת שלה הייתה 'למה חמי רודנר מופיע בבית אבות?'. כל הטראש הזה מאוד מציק לי ובעיקר לא נכון. קודם כל זה לא בתי אבות וזה רחוק מלהיות. זה לא שאיך שיצאתי לאוויר העולם כתבו לי מעל הראש רוק וגיטרות. בחיים גם לא הגדרתי את עצמי ככה. הדבר שלמדתי מאבא זה שלאדם ולאמן יש הרבה פנים וזו הרפתקה בשבילי, טריטוריה שעדיין לא חקרתי. אני משתדל לא להתייחס לדברים שאומרים עליי ואני גאה להופיע במגדלי הים התיכון. אני רואה באנשים בגיל של ההורים שלי לא פחות יופי מכל אדם אחר".
בכלל, בהופעה המשותפת חמי הוא האמן שמגיע להתארח. אביו הוא הדמות המוכרת יותר בקרב קהל המעריצים של הדיור המוגן. במהלך ההופעה האב עמוס מקריא שירים מתורגמים מיידיש מתוך הספרים שהוציא לאור יחד עם אשתו המנוחה תמר. את חלק מהציטוטים האורחים שיושבים בקהל יודעים בעל פה, מזמזמים לצד קול הבס של עמוס, חמי מלווה אותו בגיטרה. עוד ברפרטואר: שירים של הביטלס, אריק איינשטיין, ורק שיר מקורי אחד של רודנר — "זמן אסיף". בניגוד לקטעים של אביו, כשחמי מבצע את השיר שלו אף אחד בקהל לא יודע את המילים. סוג של עולם הפוך. אבל האב עמוס מתרגש, הוא מסתכל בגאווה על אצבעותיו של חמי פורטות על המיתרים, עושה לבנו קולות רקע, מביט מהצד ונזכר בפרקים ממהלך חייהם.
לשיר על הקבר
המופע המשותף של הרודנרים נקרא "שירים מהחדר של ההורים בקיבוץ" והוא משובץ בקטעים ובסיפורים מילדותו של חמי בקיבוץ גבעת ברנר. חמי, מספר אביו, היה ילד מאוד מופנם, שלא אהב לישון במגורים של בני הנוער בקיבוץ וברח בכל פעם לחדר של הוריו שקיבלו אותו למיטתם, למרות שזה היה אסור בקיבוץ. "חמי היה ילד טוב", ממשיך עמוס. "היו לו המון קונפליקטים עם הסביבה הקיבוצית ועם חברת הילדים והמחנכים. אבל אנחנו תמיד היינו איתו ולצידו, במפלגה שלו, וזה לא היה מובן מאליו בכלל בקיבוץ של הימים ההם".
חמי צוחק וממשיך את אביו, רואים שהם כבר מיומנים יחד. "במהלך ההופעה אני מספר על הלילות בבית הילדים, איך הכריחו אותי לישון בו ואיך הייתי קם ורץ מרחק רציני לחדר של ההורים כי רציתי להיות איתם".
עמוס: "זה נקרא חדר כי זה באמת היה רק חדר עם מיטה, עם כיור לשטיפת ידיים בחוץ ובית שימוש משותף. היה נראה לו שזה מובן מאליו שקיבלנו אותו למיטה שלנו, אבל לרוב הילדים לא פתחו אפילו את הדלת. היום בגיל 85 זאת מתנה מאוד גדולה בשבילי להופיע ביחד עם הילד שלי שגם הוא כבר ותיק, בן 55. לא הופענו אף פעם שנינו ביחד וזה מרגש מאוד. המופע הזה הוא מופע זיכרון לתמר, והשיא הוא כשחמי מסיים את המופע עם השיר שלו 'זמן אסיף'. זה גם השיר שהוא שר על הקבר שלה בלוויה. כשהבריאות עזבה אותה כל המשפחה השתתפה בשמירה עליה. העזיבה שלה את העולם הייתה כל כך עצובה, אבל מצד שני זו הייתה גם חוויה משפחתית מלכדת".
חמי, למה בחרת דווקא בשיר "זמן אסיף"?
"בפזמון אני אומר 'אסוף את עצמך אהיה לאב'. זה שיר שכתבתי כשאשתי קרן הייתה בהיריון עם בתנו הראשונה. היו לי אז המון חרדות וכשכתבתי אותו אמא התאהבה בו ישר, גם בגלל שזה שיר עדין יותר מהחומרים האחרים שלי. הוא גם קיבל עוד משמעות כאשר בהלוויה של אמא, כשלא יכולתי לדבר מרוב עצבות, הצלחתי לפחות לשיר לה. בקושי סיימתי, אבל הצלחתי לשיר את רובו. בשבעה של אמא יצא האלבום האחרון שלי ועשיתי מופע מיוחד בבארבי שבו אירחתי מלא אנשים. והייתה לי התלבטות אם לשיר את השיר הזה או אם בכלל לקיים את ההופעה. בסוף החלטתי לבצע את ההופעה וגם את 'זמן אסיף' כשמאחוריי תמונה גדולה של אמא. זה השיר של אמא, וזו הדרך שלי ושל אבא גם לזכור אותה וגם להיפרד ממנה כי לשנינו הפרידה קשה. אמא ואבא היו כל כך בלתי נפרדים, קשה להסביר את זה. הקשר שלהם לא היה מהעולם הרציונלי, ממש ישות אחת".
אגב, רודנר הוא לא היחיד שחורש את מגדלי הים התיכון. גם אסף אמדורסקי מגיע לכאן לתת בראש, וגם שמות פחות מפתיעים כמו שמעון פרנס, נתן דטנר ודורית ראובני. "אנחנו תומכים באמנים הישראלים ובמיוחד באמנים הוותיקים, שעיצבו עבורנו את פס־הקול של התרבות הישראלית, ומחבקים אותם בתקופה המאתגרת הזאת", אומר מנכ"ל הרשת, דורון ארנון. "פתחנו ממש בהופעות 'גולדן רינג' באולמות התרבות אצלנו והכל מותאם להנחיות הקורונה כמובן".
"בקיבוץ ויתרו עליי"
עמוס ותמר רודנר נולדו, גדלו, הכירו והתחתנו בקיבוץ גבעת ברנר. "תמר", מספר עמוס, "הייתה ילדה יפה, חכמה ומוכשרת. אני, לעומתה, הייתי ילד לא מקובל, קצר רואי ודיסלקטי. תושבי הקיבוץ לא האמינו שילד צבר יכול להיות כמוני והפנו לי עורף. העדפתי להסתגר, להיעדר מהלימודים וללמוד בבית הכל — שפות, תרגום שירים, לנגן בסקסופון. הייתי ילד עם בעיות לא מועטות ומעולם לא עשו לי בדיקות, ויתרו עליי".
כשעמוס מדבר, תנועות הגוף שלו דומות להפליא לאלו של חמי. פתאום זה נורא ברור שהם אב ובן. "השאיפה שלי להוכיח שאני לא טמבל הביאה אותי לבסוף גם להיות גיבור בצנחנים. במהלך הדרך הכרתי את תמר שהייתה אדם מיוחד במינו. כולם מיוחדים בדרך שלהם, אבל כמוה לא הכרתי מעולם. תמר אשתי האהובה, כל זמן שהייתה נשמת חיים באפה היינו בשלב הראשון של ההתאהבות, אני והיא היינו כל הזמן ביחד. אחד הדברים שנורא אהבנו לעשות ביחד זה לשמוע ולקרוא שירים ביידיש. התחלנו עם התרגום בגיל מאוחר ומאוד הצטערנו שגילינו את הדבר הזה רק אז ושלא תירגמנו במהלך כל החיים".
במהלך ההופעה עמוס שר לא רק תרגומים מהספרים שהוציא עם תמר, אלא גם מקטעים שהוא ותמר תירגמו עבור נעמי שמר, שהייתה ידידת נפש שלהם במשך עשרות שנים. "היא הייתה קוראת לנו 'אחים שלי'", נזכר עמוס. "הילדים שלה קוראים לי דוד, אי אפשר לתאר כמה תמר ואני אהבנו אותה. היא הקדישה לנו לא מעט שירים והיינו כל הזמן יחד". במופע מבצעים עמוס וחמי שניים מהשירים ששמר הקדישה לתמר ז"ל: "לילה לבן" ו"שדות בית לחם".
זאת תקופה קשה ומבלבלת עבור חמי רודנר. מות אימו, הקורונה והעובדה שכבר כארבעה חודשים הוא מושבת מהופעות. כלומר אלו עם החומרים הרגילים שלו, בלי לפגוע בהופעות עם אביו. אז כן, הקורונה דווקא סיפקה לו הזדמנות לעשות משהו שונה, לחזור אל השורשים המשפחתיים שלו. זאת לא הפעם הראשונה שחמי מופיע עם אביו. הוא כבר ליווה אותו על הבמה ביחד עם האם תמר, אבל הפעם זה רק הוא ואבא. "ברגע שהתקשרו אליי ממגדלי הים התיכון ידעתי שאצרף את אבא שלי, שזה הדבר הכי טבעי שיש כי הוא בגיל של האנשים שם. מה גם שהוא מדליק מאוד ושר יפה".
"ואני גם מאוד צנוע", צוחק עמוס.
"שברתי את הראש", ממשיך חמי, "עד שהגעתי לאיך אני יכול להתחבר לאנשים בגיל של אבא. לא הרבה שם מכירים אותי או את השירים שלי. לכן אני מתייחס לעצמי בתור הבן־של, כי זה דבר משחרר. אני לא בא עם מטען של מוניטין ואגו, יש לי דף חלק שאני יכול למלא אותו כאוות נפשי. לכן רוב המופע לא מבוסס על שירים שלי".
ועדיין, איך זה מרגיש להופיע בפני קהל שלא קם ורוקד איתך בפזמון. ויתרת גם על הצעקות על הבמה שהפכו לכל כך מזוהות איתך.
"הריגוש שונה לגמרי. הצעקות הן חלק מאוד מהותי מהפרסונה שלי ומהאישיות הבימתית שלי והחלטתי שאני מוריד אותן. כאן אני נמצא במקום שיש בו משהו יותר רגיש ויותר שקט. לא מגיע למקומות שזה צועק, זה משהו אחר שאני מלמד את עצמי כי מאוד חשוב לי להגיע ללב של כל קהל שאני מופיע בפניו, מבחינתי זו מטרה קדושה".
ואיך זה עובד עם הקורונה?
"יש לנו לפעמים שניים או שלושה סטים ביום כי אסור להכניס יותר מחמישים איש לחדר בגלל הקורונה. אבא שלי נותן כאן בראש כי לעשות שלוש הופעות אחת אחרי השנייה גם לצעירים זה לא עניין פשוט. זו הופעה מקצועית, תיאום סאונדמנים וסאונדצ'קים ועמידה בלוח זמנים, ואבא שלי עושה את זה כמו גדול". •


