"הממשלה חייבת להסתכל למפוטרים בעיניים": סיפורם של העניים החדשים
משבר הקורונה הנחית מכת מוות על המשק והותיר מאות אלפים מחוץ למעגל התעסוקה. בסוף החודש תסתיים תקופת החל"ת ומרביתם יישארו ללא דמי אבטלה או קצבה מהמדינה. מיוחד: עשרה סיפורים של ישראלים שלא נרדמים בלילה מהחשש שלא ישרדו את הקורונה הכלכלית
852 אלף דורשי עבודה רשומים בישראל, מתוכם יותר מ-590 אלף בחל"ת. משבר הקורונה שיתק את המדינה והפך את העולם כולו, אבל עבור מאות אלפי משפחות ישראליות זה הרבה יותר מרק משבר רפואי. מובטלים או בחל"ת, מחפשים עבודה בכל תחום שאפשר, ובעיקר - חיים בחרדות ובפחד מהלא נודע. אם לא יקרה משהו דרמטי במהרה, ישראלים רבים לא יזכו לדמי אבטלה או לחל"ת כבר מתחילת החודש הבא.
"הממשלה חייבת להסתכל למפוטרים בעיניים ולתת להם מענה יותר משמעותי ובטוח", אומרת טלי ניר, מנכ"לית עמותת 121 - מנוע לשינוי חברתי, שפועלת לשכנע את הממשלה להעמיק את התמיכה שלה במפוטרים הרבים. "צו השעה הוא להגמיש את הקריטריונים לקבלת דמי אבטלה ולהבטיח כי הם יינתנו לאורך זמן ועד שהמשק יתאושש באופן משמעותי, גם אם זה ייקח שנה ויותר, אחרת מאות אלפים יישארו ללא יכולת קיום וללא קורת גג. הסיוע חייב לכלול גם מפוטרים מבוגרים וגם מפוטרים מקבלי קצבאות שבדרך כלל אינם זכאים לדמי אבטלה".
שיעור האבטלה עומד כיום על 21 אחוזים, ולאור מה שנראה כהתפרצות הגל השני קשה להיות אופטימיים ולצפות ירידה באחוז הבלתי מועסקים. "המשבר הכלכלי בישראל עוד רק בתחילתו, וכבר אנו רואים זינוק במשפחות שמגיעות למצב של חוסר יכולת לרכוש לעצמן מוצרי בסיס", אומרת יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות. "נרתמנו במלוא כוחנו לסייע למשפחות האלה להחזיק את הראש מעל המים ולעבור את המשבר מבלי לשקוע למצב של עוני עמוק".
"אני בחרדות, אני צריכה לשלם משכנתה ולקנות אוכל לילדים"
ללי גרינוולד, בת 38
מקום מגורים: פתח תקווה
מצב משפחתי: נשואה
פלוס שלושה ילדים
לפני הקורונה: מנתחת מערכות מחשב
כמה זמן בלי עבודה: מובטלת מתחילת פברואר
"בפברואר חתמתי על חוזה עבודה עם ארגון גדול והייתי אמורה להתחיל לעבוד שם תוך חודש. ואז הגיעה הקורונה. החוזה כבר היה חתום והכל נעצר והוקפא, ולפני שבועיים קיבלתי הודעה שהפרויקט הזה לא מתחיל. אני נשואה לאברך, אנחנו חיים על משכורת אחת ואני המפרנסת העיקרית, ואנחנו ממש בחרדות עכשיו מה עושים. אני לא מוצאת כרגע מקום אחר. אני מתמיינת למקומות במרחקים הרבה יותר גדולים ממה שחיפשתי מלכתחילה. לא אכפת לי לנסוע רחוק, לא אכפת לי הנוחות שלי, העיקר למצוא עבודה.
"אני אמא לשלושה ילדים, מפרנסת יחידה, ואני כרגע מובטלת. אני לא יודעת מה יקרה איתי. פרויקטים מתבטלים, פרויקטים נדחים. זה משפיע עלינו כלכלית. דמי האבטלה שקיבלתי מלכתחילה היו נמוכים מהשכר שהרווחתי. אני לא עובדת, אבל אני עדיין צריכה לשלוח את הילדים למסגרות, אני עדיין צריכה לקנות אוכל, עדיין צריכה לשלם משכנתה.
"הילדים גדלים, צריך בגדים וצריך לקנות אוכל. אני פחות קונה בגדים, נתמכת במי שיכול להביא. אני מנסה כמה שפחות לקנות, קונה את המינימום הנדרש. בכל זאת יש כל כך הרבה הוצאות שהן מאסט, אבל אנחנו מנסים לצמצם כמה שאפשר. אני ממשיכה לחפש עבודה אבל כרגע יש בעיה של משרות. האבטלה שלי נגמרת בימים אלה. ראיתי שיש פרסומים שאנשים אמורים לקבל עוד אבטלה, אבל אני לא יודעת אם אני עומדת בקריטריון. אני מרגישה שקופה".
"הפקירו אותנו, מתייחסים אלינו כמו אל אוויר"
חבצלת הרמתי, בת 65
מקום מגורים: אבן יהודה
מצב משפחתי: נשואה פלוס ארבעה ילדים ו-13 נכדים
לפני הקורונה: סוכנת נסיעות
כמה זמן בלי עבודה: מתחילת מרץ
"אני מאוד חוששת. הייתי אישה עובדת, פעילה, שמכניסה משכורת ומרגישה מצוין, ופתאום לקחו לי את זה. קיבלתי החודש מכתב מהבנק שממסגרת של 28 אלף שקלים הם מורידים אותי למסגרת של 1,000 שקלים משום שלא נכנסה לי משכורת. נכנסתי לחרדות. איפה הממשלה? איפה מה שהם הבטיחו? אני מרגישה שהפקירו אותנו, שאף אחד לא מתייחס אלינו.
"אני סוכנת נסיעות ועובדת 35 שנה בענף התיירות. אפילו אם אני רוצה לשנות היום מקצוע, בגילי זה כמעט בלתי אפשרי. איזה אפשרויות עבודה יכולות לכסות את בני הגיל שלי? רוב המקומות רוצים צעירים ולא מתייחסים אלינו. אין לי בעיה לעבוד בסופר, לסדר מדפים, אבל היום כל המשרות תפוסות. אני לא יכולה לשבת בבית. אני לא עצלנית, ולא אכפת לי לעבוד בכל דבר שייתנו לי. אני מחפשת עבודה, ובכל מקום שאני פונה אליו אומרים לי 'מצטערים, אין עבודה'. יש גם צעירים שלא עובדים, אז ייקחו אותי?!
"אני מקבלת דמי אבטלה שהם אולי חצי מהמשכורת שקיבלתי, ואני אמורה להפסיק לקבל אותם באוגוסט. כל החיים שלי אני עובדת, ואני לא רואה שום התייחסות, כלום. כאילו אני אוויר. אנחנו תחום שמכניס למדינה המון כסף, מיליארדים בשנה. הפסקנו לעבוד בפברואר, כשאנשים התחילו לבטל את הנסיעות שלהם, ואנחנו לא רואים שום צפי לחזרה לפעילות. אנחנו בין שמיים וארץ".
"רק שלא אצטרך לצאת לקבץ נדבות"
עינת אלימלך, בת 39
מקום מגורים: מגדל העמק
מצב משפחתי: גרושה פלוס שניים
עיסוק לפני הקורונה: סייעת בגן
כמה זמן בלי עבודה: מאמצע מרץ
"עבדתי במעון ולפני שלושה חודשים הוציאו אותי לחל"ת. בסוף החודש הקודם הודיעו לי שכבר לא אחזור לעבוד כי ההורים לא רוצים להביא למעון את הילדים ואין בי צורך יותר. אני זכאית לדמי אבטלה, אבל מקצצים לי גם מהם כי אני מקבלת מזונות מהגרוש שלי. אני אמא לשני ילדים בני 12 ו-13, ואין לי כסף לקנות להם אוכל. לא ייאמן שאני מספרת לכם את זה, זה נשמע כמו סיפור שלא מהעולם הזה, אבל זו באמת המציאות.
"חזרו לי עשרה צ'קים שהיו אמורים ללכת לדירה, לאוכל וללימודים של הילדים. אני חייבת טיפול שיניים דחוף ואין לי כסף לשלם עליו, אז אני כאובה כל הזמן. בחודש האחרון עולות לי מחשבות שעדיף לי לקחת כדורים ולעזוב את העולם הזה כי אני לא מצליחה להיאבק בו, אבל אני נשארת חזקה בשביל הילדים שלי. יש לי חוב של 55 אלף שקלים על מזונות שביטוח לאומי טוענים שלא הגיעו לי, בגלל כפל קצבאות, ואני צריכה להחזיר להם אותו. לי לא מגיע כפל קצבאות?!
"אני חיה בעוני מוגבר והילדים שלי, שנמצאים בחופש הגדול, נעולים בבית כי אין לי כסף לקחת אותם לשום מקום. חזרתי לגור אצל ההורים, כי לא הצלחתי לשלם שכירות על הבית שגרתי בו. ההורים שלי לא מצליחים להחזיק אותי. אמא אחרי אירוע מוחי ואני זו שמטפלת בה, ואבא שלי, בן 84, אחרי אירוע מוחי והתקפי לב. אני לא מבקשת יותר ממה שמגיע לי, רק שאצליח לחיות ולא אצטרך לצאת לרחוב ולקבץ נדבות".
"אני לא יכולה לפרנס את שתי הבנות שלי לבד"
אורלי ויספריד, בת 38
מקום מגורים: גן יבנה
מצב משפחתי: אם חד הורית לשתי בנות
לפני הקורונה: שליחה במפעל
כמה זמן בלי עבודה: בחל"ת ממרץ
"יש לי ילדות בנות שבע ועשר שאני לא מצליחה לפרנס. אני לא יכולה לספק להן את כל מה שמגיע להן, את כל מה שהן צריכות. יש הרבה צרכים בסיסיים שאני לא יכולה לשלם עליהם. אני דואגת לשכירות, אוכל וזהו.
"לפני הקורונה עבדתי כשליחה בחצי משרה במפעל לעץ. הייתי עושה סידורים, הולכת לדואר. אין הרבה עבודות שאני יכולה לעבוד בהן כי אני מטפלת בבנות שלי לבד. אני מקבלת מביטוח לאומי מזונות בסך 3,000 שקלים והרווחתי במפעל עוד 2,000. גם ככה היה לי קשה להתקיים, וגם את זה לקחו לי. יצאתי לחל"ת במרץ, וב-1.6 הודיעו לי שמחזירים אותי לעבודה. אבל אין עבודה והחודש זימנו אותי למפעל רק פעמיים. פעמיים! אני עובדת שעתית, מרוויחה 35 שקלים לשעה ועבדתי החודש 13 שעות! הרווחתי 455 שקלים ברוטו החודש. איך שלוש נפשות יכולות להתקיים ממשכורת כזו? אם הייתי יודעת שככה זה יהיה הייתי מעדיפה להישאר בחל"ת ולא לחזור. לפחות הייתה לי את האבטלה. בחודשים אפריל ומאי קיבלתי רק 450 שקל בגלל כפל קצבאות והייתי צריכה להסתדר במשך חודשיים עם הסכום הזה. רק לפני שבוע קיבלתי את שאר הכסף.
"לא שילמתי החודש חשמל, מים או ארנונה. אף אחד לא ישלם לי את החשבונות. הילדות שלי לא רגילות לעודף אבל יש גבול כמה אפשר להצטמצם. עוד מעט מתחילה שנת הלימודים, צריך לדאוג לדברים לבית הספר. בשנה שעברה הן לא הלכו לקייטנות והיה לי עצוב נורא שאני לא יכולה לשלוח אותן גם השנה. לא הכל בידיים שלנו".
"יש לי חובות של מאות אלפי שקלים"
חמזה מנסור, בן 30
מקום מגורים: טירה
מצב משפחתי: מאורס
עיסוק לפני הקורונה: בעלים של חברה לספורט אתגרי ואירועים
כמה זמן בלי עבודה: מפברואר
"אין לי כסף בכלל. אני כבר לא מודאג, עברתי שלב - אני מיואש. הדבר שהכי עצוב לי הוא ששילמתי כל שנה קרוב ל-150 אלף שקל למדינה, מינימום. מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי. למה אני צריך להתחנן, לבכות, כדי שייתנו לי קצת כסף לחיות בכבוד?
"העסק שלי בנוי כך שבחורף אנחנו לא עובדים בגלל מזג האוויר. העבודה שלנו מתחילה בפברואר ומסתיימת בספטמבר. גם השנה העבודה הייתה אמורה להתחיל בסוף פברואר והיו לנו הרבה הזמנות. ברגע שהקורונה הגיעה לארץ התחלנו לקבל ביטולים. ב-2020 אפילו חשבונית אחת לא הוצאתי. אפס הכנסה. ההקלות לא עזרו לנו ועד עכשיו לא חזרנו לעבוד. התקופה הסתיימה עבורנו. כל הטיולים של משרד החינוך, שלוקחים נתח גדול מהעבודה שלנו, בוטלו. קייטנות בוטלו, וכל החוגים שהיו אמורים להתקיים בוטלו. אני מאורס ובגלל שאין כסף אנחנו לא יכולים להתחתן בינתיים, לא סגרנו תאריך אפילו.
"בגלל המצב עברתי לגור עם אמא שלי. כשיש ציפיות יש אכזבות. הייתה לי תוכנית לשנה והכל התפקשש, ואיך שאני רואה את חמש השנים הקרובות המצב הזה יאלץ אותי להתחיל הכל מהתחלה. היה לי עסק שבו עבדו שמונה-תשעה אנשים, את כולם פיטרנו. קיבלתי מהמדינה 7,000 שקל כל חודש במשך חודשיים בשתי הפעימות הראשונות. זה לא מכסה אפילו חלק קטן מההוצאות של העסק שלי, שממשיכות לרדת. רק הביטוחים שלי הם 130 אלף שקלים, ואני עדיין משלם שכירות על מחסן הציוד שלנו. ניסיתי למצוא עבודה אחרת ולא הצלחתי. אין עבודה. ניסיתי לעבוד בשיפוצים, אבל אני לא טוב בזה. בעבר הייתי רתך וניסיתי לחזור לזה, אבל אין עבודה. יש לי הלוואה של 300 אלף שקל. כשאני מסתכל על העתיד אני יודע שאצטרך להחזיר אותה יחד עם הגירעון שנוצר לי בחודשים האחרונים. אין הכנסה. אני לא רואה שיש תקווה".
"אני טייס ואין לי עבודה לחזור אליה"
גיא מאיר, בן 34
מקום מגורים: תל אביב
מצב משפחתי: נשוי פלוס ילד
לפני הקורונה: טייס
כמה זמן בלי עבודה: בחל"ת מאמצע מרץ
"עבדתי לפני שלוש שנים כטייס בריינאייר. לפני שנה וחצי חזרנו לארץ מאיטליה והתחלתי לעבוד באל על. בחרתי לחזור כי רציתי לעבוד בארץ ולגדל את הבן שלנו פה. כשהתקבלתי לאל על הרגשתי שזו שליחות להטיס את דגל ישראל ולא את דגל אירלנד שאני פחות מתחבר אליו. בסוף ינואר התחילו דיבורים על חל"תים ואפילו התחילו לפטר בסדר גודל של 50 טייסים. במרץ כבר הודיעו לי שאני יוצא לחל"ת. נשארו נכון לרגע זה מאה טייסים פעילים כדי להמשיך את הפעילות המצומצמת של החברה, ואני לא אחד מהם.
"אף אחד לא יודע באמת לאן זה הולך. אין אופק של פתיחת השמיים, במיוחד בישראל. אני נמצא בהמון חוסר ודאות, אני וכל הטייסים. החל"ת תפס אותי בהפתעה בהיבט הכלכלי. כשהרגשנו שזה הולך לבוא, עשינו פאוזה ועצרנו כל הוצאה שהיא לא הוצאה מחויבת, עברנו לסגנון חיים שהוא יותר אקונומי. עדיין יש לנו המון התחייבויות - הגן של הילד, החיים בתל אביב.
"כרגע החל"ת מסתיים לי ב-31 ביולי ואני לא חי בסרט. החברה עושה תהליך עמוק עם המדינה ואני מבין שאין לאן לחזור, אני לא בונה על כלום. המדינה הייתה צריכה לתמוך בעסקי התעופה. אנחנו במצב שאף אחד לא צפה אותו או דמיין בשום תסריט. החברה עצמה, ההנהלה והבעלים חייבים להכניס את היד לכיס ולעזור לנו. אני אולי לא כועס אבל מאוכזב. הדבר שאני הכי מתגעגע אליו זה לראות את הנוף של תל אביב ברגע שאנחנו מגיעים לנחיתה בבן גוריון. לא משום שזה הנוף הכי יפה שראיתי, אלא משום שזה הנוף של הבית".
"אין סיכוי שאזכה לעצמאות כלכלית בקרוב"
אסף נצר, בן 24
מקום מגורים: קריית חיים
מצב משפחתי: רווק
לפני הקורונה: קונדיטור
כמה זמן בלי עבודה: בחל"ת מתחילת אפריל
"המצב עכשיו מאוד לא פשוט. נכון, אני עדיין לא נשוי ואין לי ילדים, ובכל זאת, אין לי כרגע ממה להתפרנס, ואני גר עם ההורים. המצב בהחלט מדאיג, אין סיכוי שאזכה לעצמאות כלכלית בקרוב. עבדתי כקונדיטור יותר משלוש שנים. בשנה וחצי האחרונות עבדתי במאפייה בחיפה שנפגעה מאוד קשה מהקורונה. מדובר במאפייה די גדולה, עם יותר מעשרים עובדים, ולאט לאט חלקם יצאו לחל"ת וחלקם עזבו. הייתי בחל"ת תקופה די ארוכה, עד שמנהל המקום הודיע לי שאו שאעבוד ימים מועטים בשבוע או שאפוטר. עשיתי את החישובים שלי והבנתי שכלכלית עדיף לי לעזוב.
"החודש אמורים להסתיים לי ימי הזכאות לאבטלה ואני מאוד מוטרד. העתיד נראה לי עגום ולא ברור. אני אוהב את העבודה שלי, ולא יודע מה יהיה. גם בלי קורונה קשה מאוד להיות קונדיטור בארץ, בטח באזור שאני גר בו. אני רוצה לעבוד במה שאני אוהב, אבל סימנתי לי דד-ליין, ואם אני לא אמצע עבודה בקרוב, איאלץ לחפש עבודה אחרת, גם אם פחות אתחבר אליה וגם אם השכר עליה יהיה נמוך בהרבה. זה עדיף מלשבת בבית ולחכות".
"בלי העזרה של הילדים שלי הייתי מתמוטטת"
יעל אשר, בת 53
מקום מגורים: קריית שמונה
מצב משפחתי: גרושה פלוס שלושה
לפני הקורונה: מעסה
כמה זמן בלי עבודה: מובטלת מאמצע מרץ
"עבדתי 16 שנה בטבע. ב-2019, אחרי שטבע נכנסה לקשיים, איפשרו למי שרוצה להתפטר או לעבור לחברה אחרת. העדפתי לעזוב, כי בגילי, לעבוד משמרות לילה במשך שבוע שלם, כמו שדרשו בחברה החדשה, היה בלתי אפשרי. חתמתי אבטלה עד נובמבר 2019, ובינואר התחלתי לעבוד כמעסה במלון של ישרוטל. באמצע מרץ הוציאו אותנו לחופש בגלל הקורונה. לא הייתי זכאית לחל"ת כי כבר ניצלתי את כל דמי האבטלה שלי עד אז. נאלצתי להגיש בקשה להבטחת הכנסה לביטוח לאומי כי לא היה לי שקל. קיבלתי קצבה של 2,600 שקלים, ומתוך זה הורידו לי את המזונות שאני אמורה לקבל מהגרוש שלי בסך 1,500 שקלים.
"בחודש הראשון ביטוח לאומי לקח עוד חמישה ימי הסתגלות משאר הקצבה שנותרה לי, מה שהשאיר אותי עם 1,172 שקל בחודש. אני לא מבינה למה קצבת המזונות של הילדים צריכה לרדת מקצבת הבטחת ההכנסה שלי? במצב הנתון אני מוכנה להתפשר על כל עבודה שייתנו לי. יש לי גם חוב בהוצאה לפועל על הלוואות של מאה אלף שקל שאני והפרוד שלי לקחנו, ובעקבות הקורונה העלו לנו את זה ל-145 אלף. אני לא רוצה להתחמק מהחוב ולא מבקשת נדבות, אבל אני כבר לא מצליחה להרים את הראש מעל המים. החשבון שלי כרגע מעוקל, ואני לא יכולה לקנות בסופר אוכל לילד הקטן.
"המזל היחיד שלי הוא שהילדים הגדולים שלי עובדים, נאבקים בשיניים ועוזרים לי. גם להם אין יותר מדי כי גם הם הוצאו לחל"ת. כל חודש אני משלמת משכנתה על הדירה וזה הדבר היחיד שאני מצליחה לעמוד בו עם הרבה עזרה מהילדים. אני לא פושעת, לא עבריינית, ורוצה להגיע להסדר עם התשלומים כדי לחיות נורמלי".
"נעשה הכל כדי להכניס כסף הביתה"
ניר (39) וחי (37) לבוב
מקום מגורים: חולון
מצב משפחתי: נשואים פלוס שניים
לפני הקורונה: דיילים
כמה זמן לא עובדים: בחל"ת מתחילת מרץ
"סגרו את השמיים בהדרגתיות. ראינו את מספרי הנוסעים הולכים ויורדים כתוצאה מעוד מדינות שקיבלו התרעת בידוד, והבנו שזה לא צחוק. יצאנו לחל"ת שנינו במקביל ואנחנו כבר שלושה וחצי חודשים בערך ללא תעסוקה. שנינו דיילי אוויר כבר הרבה מאוד שנים, ואת כל הקריירה והבית פיתחנו על בסיס העבודה הזו. יש לנו שני ילדים, יהונתן בן שש ודפני בת שנתיים. לא העלינו על דעתנו, בסרט הכי שחור שיכול להיות, שנגיע למצב ששנינו נפסיק לעבוד, וזה קרה.
"תשלומי האבטלה הם רק חלק מהמשכורת שאנחנו אמורים לקבל, וגם זה עומד להסתיים בחודש הבא. אנחנו חוששים איך זה ייגמר. אנחנו לא רגילים לחיי פאר, אבל אנחנו רגילים לחיים ממוצעים של משפחה במעמד הביניים במדינת ישראל, וגם את זה די קשה לעשות כרגע. אם בחודש הבא השמיים לא ייפתחו ונפסיק לקבל את דמי האבטלה, זה יהיה מזעזע. זה יטלטל את החיים שלנו בצורה שאני אפילו לא רוצה לחשוב עליה. הקפאנו את המשכנתה כדי להפחית מהוצאות הבית, אבל גם היא אמורה לחזור עוד חודשיים.
"נעשה הכל כדי להכניס כסף הביתה, גם במחיר של להיות עובד זוטר באיזשהו מקום. זו המחויבות שלנו כלפי הילדים, זו המחויבות שלנו אחד כלפי השני. גבו מאיתנו כל כך הרבה שנים מס הכנסה, ביטוח לאומי ודברים כאלה, עכשיו זה הזמן שלי לקבל את העזרה שאנחנו צריכים".
"אנחנו ובנות הזוג שלנו בחל"ת ולא רואים את הסוף"
מקום מגורים: קיבוץ עברון
מצב משפחתי: בר נשוי טרי, סיון מאורס
לפני הקורונה: בר עבד במשרד תקשורת, סיון אחראי כפר נופש באירופה מטעם "איסתא"
כמה זמן לא עובדים: מתחילת מרץ
בר: "הוציאו את אשתי לחל"ת בתחילת מרץ. אני המשכתי לעבוד כי הייתי העובד הכי זול בחברה. שכרנו יחידת דיור בראשון לציון שעלתה לנו המון כסף, וכאשר אשתי יצאה לחל"ת החלטנו לחזור להורים, כל אחד להורים שלו. אשכרה גרנו בנפרד חודש אחרי שהתחתנו. הורדנו כמעט מהכל, ועדיין היה לנו לשלם על התחייבויות כמו החזקת רכב, קניות לבית, ושכר לימוד שעולה המון. בתחילת יוני פיטרו אותי כי עברתי לגור בצפון, ולא הסכימו שאמשיך לעבוד מהבית. בתוך כל הטירוף הזה התחתנו, חתונה מאוד מצומצמת בקיבוץ.
"עכשיו אנחנו ממש מחפשים עבודה בטירוף, וזה כמעט בלתי אפשרי. לפני הקורונה הלכתי לעשות תואר במטרה לחזור לצפון עם מקצוע ביד. רציתי לבנות את הבית שלי פה, אבל הגעתי לכאן מוקדם מדי ובלי שום הבטחה, ועכשיו אני סקפטי לגמרי אם אצליח למצוא עבודה. אצטרך לוותר על החיים שניסיתי לבנות לעצמי ולשנות מסלול. כשאני רוצה לאכול אני הולך להורים כדי לצמצם הוצאות. מזל שיש לנו את ההורים, אבל מה יקרה כשהם לא יוכלו לתת לנו כסף?".
סיון: "עבדתי שנתיים וחצי באיסתא. תוך כדי גם עבדתי בבר בתל אביב כדי לסגור את החודש. כשהקורונה התחילה לתפוס באירופה, אמרו לנו כבר באמצע פברואר להשתמש בימי החופש שלנו כי לא ידעו שם מה עתיד לקרות. עד לפני כמה שבועות גרתי בתל אביב במשך ארבע שנים עם הארוסה שלי, ליפז, שעבדה בחדרי כושר ויצאה לחל"ת. החלטנו לחזור לקיבוץ לבית של ההורים שלי. לשכור דירה לבד כבר לא נראה לי שאוכל.
"אני מחפש כל הזמן עבודה, אבל אין באזור שלנו עבודה, במיוחד עכשיו. אני מתחתן באוקטובר וכל ההוצאות ייפלו על ההורים. עבדתי בתיירות כל כך הרבה שנים ועכשיו אני צריך לשנות מסלול חיים. חייבים למצוא פתרון. אין לנו לאן לפנות ואין לנו מקצוע אחר, גם לא קופות חיסכון או איזשהו גב כלכלי. כמה אפשר לחיות על חשבון ההורים?".
לפנייה לכתב/ת 
