אוהב חיים אנוכי

כור ההיתוך // אברהם שרוני, מיכל (שרוני) ראובן - כרמל - 281 עמודים

זה המפגש השני שלי עם אברהם שרוני, שיומנו הגנוז מגיל 18, 'כור ההיתוך', מתאר בכישרון רב את חוויותיו כעולה חדש מבגדד, בשנות המרד הערבי הגדול של 36׳־39׳. המפגש הראשון התרחש כשהייתי בן גילו של שרוני מחבר היומן, אבל הוא היה עם שרוני המילונאי, מחבר המילון הערבי־עברי המפורסם 'מילון שרוני', המילון הראשון של לומדי הערבית בישראל, שעשרות אלפי בני נוער עילעלו בין דפיו ב־30 השנים האחרונות ועדיין נעזרים בו. לא יהיה מוגזם לומר שמילון שרוני הוא ה־ספר של שנות התיכון שלי. לא 'התפסן בשדה השיפון' ולא 'שר הטבעות'. מילון ערבי־עברי בהיר וקל לשימוש, ה"בני גורן" של הערבית, אייקון חשוב בחברה שמכחישה את ערביותה של הארץ הזאת.

והנה ניתנה הזדמנות נוספת לפגוש בשרוני, הפעם כנער עיראקי הכותב יומן עשיר, יחיד במינו, על חייו שלו ועל חיי היישוב בתקופת המנדט. יחיד במינו - לא משום שנערים אחרים לא חיברו יומן, ולא כי האירועים שהוא מתאר אינם ידועים די הצורך, אלא בשל העברית שלו, זרה ומוכרת, יהודית ויצירתית; ובשל היותו יהודי בגדדי, שנקודת מבטו אינה חופפת לקטגוריות הזהות שדרכן מסופרת בדרך כלל ההיסטוריה של הציונות.

שרוני (במקור "שעשוע") כותב ביומנו על עבודתו בפרדס ברעננה, מושבה "לא רעה בכלל", על הניסיונות ההרואיים והפתטיים כאחד של העולים לייצר נשפים ולהעניק טעם לחגים, וגם על מאורעות יוצאי דופן מהעולם כמו מלחמת האזרחים בספרד. תיאורי הטבע שלו מקראיים ופיוטיים ("יש כבר יומיים שרוח קדים עזה מרחפת על פני כל הארץ וקור נורא השתרר") ומככבים בהם הגשם האכזרי והבוץ החלקלק שמפיל חללים כמו ב"מסגד מוסלמי שמתפללים בו ומשתחווים אפיים".

חייו כפועל ארץ־ישראלי משנים את שרוני. כשבת דודתו מתארסת הוא ממהר לעזוב את האירוע שכן "כולם בורגנים ומתברגנים". על הוריו הוא כועס שחיתנו את אחותו בגיל צעיר מדי, והוא מייחל לשינוי במולדתו בגדד שבה "רוב בחורינו לוקחים מה שרוצים, בו בזמן שלבחורה אין זכות בחירה". נוסף על כך הוא חש בודד - "מדוע אינני יכול לדבר עם האנשים האחרים. הנה למשל אני מתחיל לדבר עם אחד ושואל אותו לפי המסורת כמה זמן בארץ ובמה הוא עובד, ועוד אין לי מה לדבר. שנינו שותקים עד שאני קם מעל ידו ומחפש לי מקום אחר". אבל נוגעת ללב במיוחד רגישותו של שרוני הצעיר לקשיי השפה של אחרים. "שלוש־ארבע מילים ואחר כך המילה עומדת בגרון, ואז אני מרגיש כאב עמוק", הוא כותב על זוג גרמנים צעירים שנאבקים בעברית. "צער בעלי חיים ממש מצטערים כל העולים החדשים". בעין הומוריסטית יותר הוא שופט את השיגעון הייקי ללמוד מפיו ערבית: "יש להם הרגשה שכאילו אם הם לומדים ערבית, הם יביאו את המשיח".

גם שרוני הערביסט עולה כמובן מן היומן, ואיתו האתגרים הפדגוגיים שעד היום לא נמצא להם פתרון משביע רצון. חבר סורי מוכיח אותו שילמד ערבית מדוברת ולא ספרותית, "כיוון שהם נמצאים עם הבדואים הם צריכים לדבר איתם רק, וזה הכל". אבל התלמידים בבית הספר בטבריה מזלזלים בשפה. "היחס הזה הביאו איתם מהרחובות... וקשה, קשה מאוד להרגילם ליחס אחר".

מעניין לבחון את היחס של שרוני לערבים. בעוד יתרונה של רעננה בכך "שלא העסיקה אף פעם עבודה ערבית", הוא תמה על חברו שמפחד להסתובב ברחובות חיפה ועוצר בנחת לקנות ספר ערבי בחנות ספרים. הוא גם מצר על אי־האמון בין הערבים והיהודים, שברכבת עוברים לשבת בקרונות נפרדים, וכואב את המתים הרבים של היישוב, את "טבריה זו, הדוויה, השדודה, השרופה והמודברת תחת רגלי הכנופיות". על השמירה הוא כותב: "אני והרובה ידידים מאונס. הוא, כל מעינותיו הוא למוות, ואני לחיים. ובכל זאת צמודים זה לזה... ועוד לא קרה שידידות כזו תימשך כל כך הרבה זמן. ובכל זאת מאריכה ימים, כי אוהב חיים אנוכי, ואין לי רצון למות".

מומלץ מאוד לקרוא את היומן של שרוני, ולו משום שהוא אינו עוד סיפור של עלם נלהב ממזרח אירופה, וגם לא של "יהודי־ערבי" הלכוד בין מזרח למערב. הספר הזה, שמתפרסם שנים ספורות אחרי מותו של המחבר, ראוי שיהפוך לפריט קריאה קבוע עבור מורים ותלמידים שרוצים להתוודע לתקופה הסוערת הזאת דרך עיניו של בחור עיראקי צעיר שלימים בנה גשר, מילון ערבי־עברי. •