שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    עושים שיימינג? זה לא הופך אתכם לאנשים טובים יותר

    גם אם איננו מבחינים בכך, בכל יום ויום אנו עוסקים בשאלות של צדק ומוסר. בספרו "איך להיות טוב", ד"ר יאיר בן דוד נותן הצצה לתחום המרתק של הפסיכולוגיה של המוסר - כשהוא מצויד במחקרים, סיפורים ונתונים - ומסביר מה מניע אותנו להיות טובים יותר או פחות. קראו את הפרק המוקדש לתופעה של "מוסר מקלדת"

    על מוסר ורשתות חברתיות

     

    טיסה 3411 של חברת יונייטד אירליינס היתה יותר ממלאה עד אפס מקום. החברה מכרה כמות גדולה מדי של כרטיסים ולא היו מספיק מושבים לכל הנוסעים בטיסה. כדי לפתור את הבעיה החליטו עובדי החברה לקבוע בהגרלה מי מהנוסעים ייאלץ להמתין לטיסה הבאה. שמות המתעכבים נבחרו בהגרלה ונראה שהבעיה תיפתר בקלות.

     

    אלא שאחד הנוסעים ששמם עלה בהגרלה - דייוויד דאו שמו - סירב לרדת מן המטוס. מאבטחים נקראו למקום, וכאשר דאו התעלם מאזהרותיהם, גררו אותו על הרצפה אל מחוץ למטוס לקול מחאותיו וצעקותיו. הבעיה הגדולה של חברת התעופה היתה שאחד הנוסעים צילם את האירוע המקומם הזה והעלה את הסרטון לרשת. לאחר כמה מיליוני צפיות וקריאה המונית לחרם על החברה התחילו קברניטי יונייטד אירליינס להבין את עוצמת זעם ההמונים ברשת. אבל ההבנה באה מאוחר מדי. הנזק הכלכלי לחברה היה כבד.

     

    יאיר בן דוד (באדיבות המצולם)
    יאיר בן דוד(באדיבות המצולם)
    אבל לשיימינג אינטרנטי יכולות להיות גם תוצאות טרגיות: בשנת 2015 פרסמה אישה פוסט שעורר הדים ברשת החברתית בישראל. היא האשימה בגזענות את אריאל רוניס, מנהל לשכה ברשות ההגירה והאוכלוסין, לאחר שהוא לא העניק לה שירות שסיפק את רצונה. הפוסט שותף על ידי רבים, ועורר מתקפה תקשורתית על רוניס. רוניס, שלא יכול לעמוד בעלבון שגרם לו הביוש (שיימינג) ובתוצאותיה של המתקפה הציבורית, פרסם פוסט שבו כתב בין השאר: "שמי, שאותו עמלתי לבנות במשך שנים, הוא עתה שם נרדף לתואר הקשה ביותר שניתן היה לחשוב עליו בהקשר אלי - גזענות. אני מבין שזו תהיה מנת חלקי מעתה ואילך. אני מנסה להיות שלם ומפויס ועל כן חשוב לי להדגיש כי איני כועס על אותה אישה שעל פי תמונותיה נראה שכבר הצליחה להתגבר על אותה 'מכה קשה' שחוותה. אני איני מצליח. היו שלום!!" ולאחר מכן ירה בעצמו.

     

    "מבחינה מוסרית, תקופת הקורונה היא אחת המעניינות שחיינו בהן"

     

    עולם האינטרנט והרשתות החברתיות הוא עולם חדש לחוקרי הפסיכולוגיה של המוסר והוא מספק להם סוגיות מעניינות. בפרק הזה נעסוק בסוגיה שנוגעת לכולנו ומעצבנת את כולנו. סוגיה שכל אחד מאיתנו מכיר - אם משום שהיה מעורב בה ואם משום שנחשף לה באופן פסיבי. הסוגיה הזאת היא סוגיית ה"זעם האינטרנטי", והיא כוללת תופעות של ביוש ושל שיתוף פוסטים נזעמים כלפי פוליטיקאים, חברות מסחריות וגם אנשים פרטיים.

     

    * * *

     

    כמעט כולנו נחשפים לפוסטים ולתכנים מקוממים ברשת החברתית, וכתוצאה מכך אנחנו גם מתקוממים על בסיס יומי. לפעמים איננו מסתפקים בכעס, וההתקוממות הזאת גורמת לנו לעשות מעשה: בדרך כלל מדובר במשהו כמו לייק או שֶר, ולעתים אנחנו מגדילים עשות ומעלים פוסט תגובה, ואז מרגישים טובים יותר ומוסריים יותר עם עצמנו.

    מחקרים מרשימים שעשו פסיכולוגים מהדור החדש כמו דוקטור מולי קרוקט מאוניברסיטת ייל ופרופסור דייוויד ראנד מאוניברסיטת ברקלי מראים בצורה אלגנטית ומשכנעת שהזעם האינטרנטי, אותו "זעם מוסרי" שגורם לבני אדם להשתמש ברשת כדי לתקוף מעשים שלדעתם הם עוולות מוסריות, אינו בדיוק מוסרי. המחקרים מצאו כי במודע, ובדרך כלל שלא במודע, המניעים לזעם הזה אנוכיים; ולא זו בלבד, אלא שהכוחות המלבים את הזעם המוסרי הנפוץ במרחב הווירטואלי אינם עוולות חברתיות, אלא גורמים עסקיים שמרוויחים בענק מהזעם הזה.

     

    כדי להבין על מה ולמה אנחנו חשים "זעם מוסרי" - אותו זעם על הפרת כללי המוסר בידי אנשים, חברות ופוליטיקאים שאיננו מכירים אישית - צריך להבין את הסיבה העמוקה לזעם הזה. יש כמה אפשרויות להסביר זעם מוסרי, שלפעמים הוא ממש לא הגיוני מהסיבה הפשוטה שבמקרים רבים איננו מכירים את מושא הזעם והוא מעולם לא פגע בנו אישית.

     

    מקצת הפסיכולוגים האבולוציוניים טוענים כי הסיבה העמוקה של הזעם המוסרי היא הישרדותית: לטענתם, זעם מוסרי יכול לסייע למה שמכונה "ברירה טבעית של קבוצות" או במילים פשוטות יותר ואבולוציוניות פחות - קבוצה שבה זעם ההמון מתעורר על הפרה של הכללים שלה תוכל לשמור על הכללים האלה בצורה טובה יותר כי חברי הקבוצה פשוט יפחדו להפר אותם. כתוצאה מכך הקבוצה תהיה חזקה יותר ומלוכדת יותר, והלכידות הזאת תסייע לקבוצה לגבור על קבוצות אחרות בתחרות על משאבים ותעזור לה בעימותים עם קבוצות פחות מלוכדות.

     

    על אף כל היופי שיש בתיאוריה הזאת, בשנים האחרונות יש בקהילה האבולוציונית (הקצת פחות מלוכדת) טענות קשות כלפי הסברים המבוססים על ברירה טבעית של קבוצות. גם מי שתומכים בקיומה של ברירה טבעית של קבוצות טוענים כי הקצב שבו ברירה טבעית כזו מתרחשת וההשפעה שלה, נמוכים בהרבה מההשפעה של ברירה טבעית של יחידים, כך שכמעט ניתן להתעלם ממנה בהסתכלות על תהליכים ארוכי טווח; מה גם שברירה טבעית של קבוצות תלויה בכך שהן הקבוצה והן הסביבה הטבעית שלה לא ישתנו במשך שנים רבות, ודבר זה כמעט לא קורה בפועל. בנוסף, הסברים אבולוציוניים, מעבר לזה שהם צריכים להיות טובים ומשכנעים, צריכים להתבסס על הוכחות, ואין הרבה הוכחות לקיומה של אבולוציה ברמת הקבוצה.

     

    אבל יש הסבר אחר למקורו של הזעם המוסרי, הסבר שמראה איך היחיד, ולא הקבוצה, מרוויח באופן ישיר מהזעם המוסרי. גם ההסבר הזה מסתמך על תיאוריה אבולוציונית, אבל אחרת.

     

     (כריכת הספר)

     

    תיאוריית עקרון ההכבדה של הזואולוג הישראלי אמוץ זהבי היא תיאוריה מוכרת בתחום התיאוריות האבולוציוניות. על פי התיאוריה הזאת, אם ננסח אותה בפשטות, בעלי חיים מפתחים התנהגויות ואיברים המכבידים עליהם ונראים כמסכנים אותם (זנב הטווס, קרני היעל, שירת הזמיר הזכר, הניתור של הצבי על מקומו כאשר הוא רואה זאב מולו) כדי לפרסם את כּשירוּתם ועל ידי כך להרתיע טורפים, לבסס את מעמדם החברתי, לזכות בבנות זוג רבות וכד'.

     

    אחת הסיבות לכך שלטווס יש זנב עצום שמקשה עליו לברוח מטורפים, ושלקרנף יש קרן גדולה מדי שרק מכבידה עליו ומקשה עליו להילחם, היא שבאמצעות האיברים האלה בעלי החיים האלה מאותתים לבנות המין השני: "אני יכול להכביד על עצמי, ועדיין לתפקד לא רע ולשרוד; אם תבחרי בי, יהיו לך צאצאים חזקים כמוני". הדבר נכון גם לגבי בני אדם. המשפט "אתה לא מספיק חשוב כדי להצטנע" מנסח בצורה מצוינת את אופן הפעולה של עיקרון ההכבדה בקרב בני אדם: מי שמצטנע יכול כנראה "להוריד מעצמו", ולכן אפשר להניח שהוא חשוב.

     

    חוקרים אחדים טוענים שהזעם המוסרי הוא סוג של הכבדה וכי הוא עשוי לפעול כפי שפועלים זנב הטווס וקרן הקרנף: אנחנו מראים לעולם שאנחנו זועמים על הפרה של כללי החברה והמוסר אפילו במקרה שאיננו מכירים את מושא הזעם ולא ראינו אותו מעולם. הזעם המוסרי הזה אינו מסייע לנו באופן ישיר ואף יכול להכביד עלינו, אבל בתמורה להצגתו אנו עשויים ליהנות מרווחים שונים, כמו הכרה חברתית בסטנדרטים המוסריים הגבוהים והנעלים שלנו.

     

    כדי להראות שאחת הסיבות המרכזיות לזעם המוסרי שלנו היא הצורך בהכרה חברתית, ולא רק ניסיון אמיתי לשמור על הסטנדרט המוסרי של הקהילה או המדינה שאנחנו חיים בה, צריך להראות שבני אדם משתמשים בזעם מוסרי בעיקר כאשר הם יודעים שהזעם הזה יזכה אותם בהכרה חברתית. סדרת מחקרים מעניינת בתחום מראה שבני אדם אכן מרוויחים מענישה מוסרית, ושהם אינם מענישים לצורך "לימוד לקח" או "תיקון החברה" בלבד.

     

    חוקרים השתמשו בניסויים של "משחקים כלכליים" (ניסויים המבוססים כזכור על חלוקה של כסף) כדי להראות שכאשר אדם מחלק באופן לא הוגן סכום כסף בינו לבין אדם אחר, ואדם אחר מעניש אותו על כך, האדם המעניש זוכה לאמון רב יותר בקרב מי שצפה בענישה הזאת. כלומר, ענישה מוסרית מסייעת למעניש, ועוזרת לו לקבל "נקודות אמון" מהציבור. חוקרים אחרים מצאו, שבני אדם נוטים יותר להשתמש בענישה מוסרית כאשר אנשים אחרים צופים בהם. כלומר, אנו מענישים יותר כאשר אנו יודעים שנקבל הכרה חברתית על הענישה הזאת.

     

    "אם זעם מוסרי הוא האש, האינטרנט הוא הדלק", טוענת חוקרת החברה פרופ' מולי קרוקט. ואכן, מכיוון שבדרך כלל אנו מביעים זעם מוסרי (במודע או שלא במודע) כדי לקבל הכרה חברתית, העובדה שבאינטרנט וברשתות החברתיות יש קהל גדול במיוחד שעשוי לצפות ב"זעם המוסרי שלנו", מגדילה מאוד את הסיכוי שנביע את הזעם הזה דווקא שם.

     

    בחיפוש אחר שורשי הקשר המיוחד בין האינטרנט והזעם המוסרי פרופ' קרוקט יוצאת מגבולות הפסיכולוגיה המחקרית, וטוענת שהאינטרנט והרשתות החברתיות מגבירים את הזעם המוסרי שלנו פשוט כי שָם אנחנו חשופים להרבה יותר מקרים שמעוררים בנו זעם מוסרי: "הנתונים מראים שאנשים נתקלים באירועים לא מוסריים בתדירות הרבה יותר גבוהה באינטרנט", היא אומרת, "ושהאירועים שהם נתקלים בהם באינטרנט מעוררים בהם זעם גדול בהרבה מאירועים שהם נתקלים בהם בחיים האמיתיים" כראיה, קרוקט מביאה מחקר שמצא כי רק 5 אחוזים מהאירועים שמעוררים בנו זעם מוסרי הם אירועים שקרו לנו או לאנשים סביבנו בחיים האמיתיים. אל שאר האירועים אנחנו נחשפים באמצעי המדיה והאינטרנט.

     

    המדיה חושפת אותנו אפוא ליותר מקרים מעוררי זעם מוסרי; והחשיפה הזאת, טוענת קרוקט, רחוקה מלהיות מקרית. מחקר שבדק אילו כתבות שהתפרסמו ב"ניו יורק טיימס" קיבלו חשיפה רבה יותר, מצא שכתבות בעלות תוכן מעורר זעם הן אלה שהביאו למספר השיתופים והתגובות הגבוה ביותר. מפיצי תוכן יודעים זאת, ומאחר שהמטרה שלהם היא להגדיל את החשיפה של הארגונים שהם עובדים בהם (אתרי תוכן למיניהם, מאתרי בידור ועד אתרי חדשות), הם נוטים מטבע הדברים להפיץ ולקדם יותר תוכן שעשוי לעורר זעם מוסרי בגולשים. לכן, בעולם שבו יצרני תוכן מרוויחים מכמות החשיפות והשיתופים, הזעם הוא המלך.

     

    בנוסף, הקלות שבה אנחנו יכולים ללחוץ על לייק או שֶר, גורמת ליד שלנו להיות הרבה יותר קלה על המקלדת ולבטא את הזעם או לפחות לסייע בהפצתו. מאפיין נוסף של הרשתות החברתיות שגורם לנו להפיץ את הזעם המוסרי הזה בקלות רבה יותר, הוא העובדה שאנחנו מקיפים את עצמנו באנשים שחושבים כמונו. כאשר אנחנו משמיצים אדם או חברה על פעולה לא מוסרית שעשו, ואנחנו טועים או מגזימים, אנחנו אמורים לספוג תגובות־נגד ואפילו גינויים אישיים. אבל אם כולם חושבים כמונו וכולם כבר דנו את האדם או החברה המדוברים לכף חובה, אנו לא נענש לעולם. לכן, אין לנו שום אינטרס להימנע משיימינג. אדרבא, הגמול שלנו רק ילך ויגדל.

     

    בשורה התחתונה: הזעם המוסרי שגולשים מביעים ברשתות החברתיות, זעם שהמניע העיקרי שלו הוא אינטרס אישי והצורך שלנו בהכרה חברתית על המוסריות שלנו, מוגבר מאוד בידי כל מיני גורמים עסקיים - גורמים שכדי להבין אותם עזבנו את עולם הפסיכולוגיה, ונכנסנו אל הדינמיקות הכלכליות שמובילות את ספקי התוכן והחדשות, ואשר בכוחן להסביר את ההתמקדות של הספקים האלה בתכנים מעוררי זעם. הגורמים מעוררי הזעם הללו, בשילוב עם הקלות הבלתי נסבלת של ביטוי הזעם ושיתופו בלחיצת מקלדת באינטרנט, הופכים את הזעם המוסרי באינטרנט להרבה יותר נפוץ ואת הביטויים שלו להרבה יותר רווחים ולהרבה יותר מסוכנים.

     

    מתוך "איך להיות טוב: מדריך מקוצר לפסיכולוגיה של המוסר", יאיר בן דוד, הוצאת דביר, 2020

     

    רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אילוסטרציה: Shutterstock
    בריונות רשת
    אילוסטרציה: Shutterstock
    לאתר ההטבות
    מומלצים