מוזיאון בלפור

כשהתחילו ההפגנות בבלפור, לצלם שרון אברהם היה חזון: לשחזר בכיכר פריז בירושלים את הציור המפורסם "החירות מובילה את העם" מהמהפכה הצרפתית של 1830. כן, הציור עם הצעירה חשופת החזה שאוחזת בדגל הטריקולור. כל מה שהוא היה צריך זו אישה אמיצה שתסכים להניף את הדגל ולהוריד את החולצה. אבל הציצים, הוא מיד אומר, הם לא העניין כאן. בצילום שלו, שכבר שרף את הרשתות והפך לאחד הפריימים המזוהים ביותר עם ההפגנות של קיץ 2020, "בקושי רואים פטמה", הוא מדגיש. "לא רציתי שהצילום יהפוך להיות עוד משהו עם ציצים. מהרגע שהתחילו המחאות, הציור הזה של דלקרואה יושב לי בראש כסמל עממי מאוד חזק של לקיחת הכוח בחזרה על ידי העם. הרגשתי שיהיה עוצמתי לשחזר בהפגנות אצלנו את הרגע ההיסטורי הזה ולגרום למפגינים להבין כמה כוח יש להם בידיים, לעשות שינוי היסטורי. ניסיתי להרים את זה ביום הבסטיליה אבל לא הצלחתי, ואז בשבת האחרונה, כשהבנתי שהולכת להיות הפגנה גדולה מאוד בכיכר פריז, אמרתי: בום, זה הרגע. גייסתי את נסטיה, שהיא חברה טובה שאני מכיר מפסטיבל מידברן, שאלתי אותה האם היא תרגיש בנוח להחזיק דגל ולהיות חשופה לזמן קצר לצורך צילום בתוך קהל של אלפי אנשים, והיא אמרה 'ברור, מה שאתה צריך אני איתך', ויחד עם עוד כמה חברי פייסבוק שלי עלינו לירושלים לשחזר את הציור".

"כששרון ביקש ממני להשתתף בצילום והראה לי את הציור הצרפתי המקורי מיד אמרתי כן", מספרת ורדלוב, 25, שעובדת בגן ילדים בקיבוץ שדה אליהו ומתגוררת עם בן הזוג שלה בהוד־השרון. ורדלוב מודה שהיה לה קצת מוזר להוריד חולצה, "אבל אז תוך שנייה הייתי כל־כולי בתוך האמנות ובתוך ההעמדה של התמונה והייתה בי המון גאווה וגם הרבה רצון להעביר את המסר. הכל לקח שישים שניות. התפשטתי, לא ראיתי ולא שמעתי מה אומרים מסביב, הלב שלי פעם כל כך חזק שכל הגוף שלי רעד. זה שהחזה שלי חשוף לא משקף את המשמעות של התמונה וזו לא הייתה פרובוקציה", אומרת ורדלוב, שמגלה שבגן הילדים שהיא עובדת לא אמרו לה כלום. "אולי הם עוד לא שמעו", היא אומרת.

תתארי לי מה הלך שם בזמן העמדת התמונה.

"אנשים פשוט הצטרפו אלינו בספונטניות עם השלטים שלהם, אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל, כל אחד הביא את הכאב שלו, אחרים הגיעו ושמעו מה קורה ועזרו לשרון עם הציוד ותוך כמה שניות נוצר הצילום הזה, שכבר כמה ימים כולם מדברים איתי רק עליו".

"כל שוטר שמצליח לשמור על קור רוח הוא גיבור בעיניי". צילום של שרון אברהם מתוך ההפגנות בבלפור

ואכן בעמודי הפייסבוק שלה וגם של אברהם מגוון תגובות, רובן חיוביות, "כוח מתפרץ", "צילום שיסמל את ניצחון העם על הרוע שקיים במדינה", "תמונה שצריכה להיכנס להיסטוריה של המדינה", אבל גם קריאות של "די להכניס את הכיבוש לכל דבר" ו"כשאין אוכל במקרר לא אכפת אם אתה ימני או שמאלני".

וזה בדיוק מה שאברהם אומר — שהוא בכלל לא התכוון לצילום של ימין או שמאל, ושהוא לא היה יכול לשלוט על מי שהחליטו להצטרף לצילום עם שלטים שעליהם מסרים שונים. "יצרתי שחזור של רגע מאוד פוליטי שמייצג את הכאב של כולנו מאובדן הדרך. היה חשוב לי להדגיש שצריך להחזיר את השלטון לידי העם".

בינתיים התמונה שלו כבר הגיעה גם מעבר לים. "ישראלי שגר בשוודיה כתב לי: 'אני חייב את הצילום הזה אצלי על הקיר בבית. שלח לי עותק, כמה זה עולה?'".

ושלחת לו?

צילום: עודד בלילטי, אי.פי

"ברור. סגרנו על סכום לא גבוה והבטחתי לו שבכסף אני קונה דלק להגיע לבלפור להפגנות הבאות. גם אמרתי לו שייקחו דוגמה וירימו הפגנות בקהילות של ישראלים בעולם. חבר מאמסטרדם, אחרי שראה את התמונה בפייסבוק, אמר שאין מצב, הוא קונה כרטיס ובא לארץ להפגין בבלפור. גם חברים מברלין ומארצות־הברית יצרו קשר. בעידן האינסטגרם אנשים רוצים גם להצטלם יפה וגם להגיע לכותרות, מביאים חברים, מביאים שלטים יפים ומעבירים את המסר".

המסר שלך הגיע עד יאיר נתניהו ששיתף בפייסבוק פוסט שמותח ביקורת על הצילומים שלך ועל החזה החשוף.

"סיפרו לי וגם נזפו בי שלא ייתכן שלא יהיה לי טוויטר, אז ממש היום פתחתי טוויטר. בכל מקרה זה קצת החמיא לי שהוא בכלל התייחס וקצת הצחיק אותי והכל בסדר. אני מבין שההפגנות האלה כואבות לו ושהם לחוצים".

גם ורדלוב, שגדלה בכפר לנוער בסיכון ושירתה בצבא כחיילת בודדת בגלל נתק ממשפחתה, קיבלה מאות תגובות, אם לא יותר, על התמונה. "כל מי שזיהה אותי בצילום התקשר להגיד לי 'אני לא מופתע שעשית דבר כזה, מתאים לך להגיד את מה שאת חושבת'", היא צוחקת.

צילום: עודד בלילטי, אי.פי

"חופש זה לא רק שמאל"

שרון אברהם ונסטיה ורדלוב הם חברים טובים שמכירים מקהילת מידברן אליה שניהם משתייכים. מתברר שמתחת לפני הקרקע אנשי מידברן הפכו לאחד המנועים החזקים של ההפגנות. זה ניכר בעיקר ביצירתיות של המפגינים בכל מה שקשור לשלטים, תחפושות, מיצגים — האסתטיקה של ההפגנות אם תרצו. וכשחושבים על כך לעומק, זה לא מפתיע. פסטיבל מידברן, למי שלא מכיר, נערך בנגב מדי קיץ. זאת בעצם הגרסה כחול־לבן לפסטיבל "ברנינג מן" האמריקאי — אלפי צעירים ישנים באוהלים ומקימים מאפס בלב המדבר מיצגי ענק שנשרפים ברובם בסיום האירוע. הרוח של הפסטיבל מהפכנית ועם חזון אמנותי, ובדיוק את האנרגיות האלה מביאים רבים מחברי קהילת מידברן לבלפור. אם כי, חשוב לכולם להדגיש שהמידברנים לא מגיעים ככוח מאורגן ומתוך מדיניות רשמית של הקהילה אלא באופן אינדיבידואלי.

"המחאה הזו, איך שהיא נראית כרגע, היא מחאה מדהימה", אומר אברהם. "הייתי בחזית של כמה הפגנות ואין שום אלימות מצד המפגינים. אם יש אלימות זה רק מהצד של המשטרה, אבל חייבים להגיד שרוב השוטרים הם סבבה. שוטר אחד נתן לי מסכה במקום דוח, לא כולם מתלהמים".

"אבל יש גם שוטרים מתלהמים", חותכת אותו ורדלוב. "שעתיים אחרי שסיימנו לצלם את התמונה ישבנו על המדרכה ואני הייתי עם פוסטר של לב מעל הראש, ופתאום השוטרים הגיעו ולא ראו בעיניים. ארבעה תפסו אותי בידיים וברגליים ועוד שמונה ליוו אותם, והם התנהגו כלפי באלימות קשה, גם מילולית וגם פיזית, כשהם אומרים אחד לשני 'איפה נזרוק אותה?', ואני אומרת להם 'מה לזרוק, מה אני — שקית זבל', ואז הם פשוט זורקים אותי על הרצפה".

"בום, זה הרגע". שרון אברהם

"כל שוטר שמצליח לשמור על קור רוח ולנקוט באי־אלימות מול המפגינים הוא גיבור בעיניי", עונה אברהם ברוח יותר מפויסת. "אבל כן, לצד שוטרים שהם בני אדם, ראיתי גם שוטרים חארות", הוא מודה, "כאלה שהחטיפו מכות, שירו במכתזית על מפגינים שכבר היו בדרך החוצה, שקפצו באלימות לא מידתית על ילד בן 15 שכולה הפעיל משרוקית, כאלה שחונקים בלי שום סיבה. חשוב שהמשטרה תיפטר מהעשבים השוטים האלה. גם אני הייתי חייל בשטחים וקיבלתי פקודות, אבל בסוף כשעומדים מול הבנאדם יש בחירה, ואני מודה לילד בן ה־19 שהייתי בשכם שבהתנהגות האנושית שלו חסך הרבה מאוד טראומות מהמבוגר שאני היום".

אברהם, 30, שהלך אחרי הצבא ללמוד אמנות בבצלאל והיום מתגורר במושב עין ורד בו גדל, חלם להיות צלם צבאי ולהתרוצץ בין קרבות. "היה לי חלום להתנדב לצלב האדום ולצלם שם. איתי אנגל היה הגיבור שלי, אבל אמא שלי נפטרה והייתי חייב להישאר קרוב לבית ולעזור לסבתא ולאבא במשק בעין ורד. גם לא עשיתי טיול אחרי צבא, אז כל העניין של להיות צלם נודד קצת נגנז. מדי פעם יוצא לי לצלם לארגוני חדשות, ואני מאוד אשמח אם גם בזכות הצילום הזה יפנו אליי. זה סוג גבוה מאוד של אמנות לתקשר את המציאות, וזה התפקיד שלי כאמן", הוא אומר.

בצילומים שלו, לדבריו, תמיד ינסה לבטא את הכוח של ההמונים, של הקהילה, מה שמתקשר גם להיותו אחד המייסדים של קהילת מידברן. "אני חי בקהילות כל חיי, אני חוקר קהילות בעולם ובארץ ואני פעמים רבות משתמש בצילום כדי להראות לאנשים כמה כוח יש לנו כשאנחנו ביחד. המאבק הזה הוא המאבק הכי מנומס ואסתטי שיצא לי לראות. יש פה כוחות חזקים מאיתנו שמכוונים אותנו לחשוב שחופש זה שמאל וכל השאר זה ימין, אבל גם הרבה מאוד ימנים יצרו איתי קשר להגיד לי שהם אמנם לא מסכימים עם המסרים של כל השלטים בצילום, אבל כתבו שאפו על הקומפוזיציה, על האמנות, וציינו שהתמונה תפסה להם את הלב. אני ממש מופתע מהדרך שהצילום הזה עושה, מכך שאלפי אנשים כבר הפכו את זה לקאבר שלהם. נכון, הרבה גם בלי קרדיט, וזה שיעור ענקי באגו בשבילי, אבל זה רגע שאני כל כך גאה בו להיות אמן".

"יש דמיון לבני עקיבא"

תיקון העולם בעזרת שיתוף ואחדות והשימוש באמנות וביצירה הם חלק בלתי נפרד מהמסרים של קהילת מידברן. "הקהילה למעשה הוקמה אצלי בסלון עם שמונה אנשים, והיום הפכה להיות תנועה ענקית שחברים בה עשרות אלפי ישראלים", אומר אברהם בגאווה לא מוסתרת. "מה שהוביל להקמת מידברן הוא צורך עמוק להשתייכות לקהילה, לביטוי עצמי ולמרחבים חופשיים בהם אפשר להיות עצמנו, וכל זה מאוד רלוונטי למה שאנחנו מפגינים בגללו. יותר ויותר אנשים קולטים שהמדינה לא מאפשרת ביטוי עצמי וחופש אמיתי במרחב שהוא שלנו, ולכן אנחנו לוקחים בחזרה את המושכות לידיים כדי ליצור את המציאות שאנחנו רוצים לחיות בה. המנהיגים שלנו לא מייצגים חלק גדול מהעם, בעצם אני מאמין שהם לא מייצגים אף אחד חוץ מאשר את עצמם. אני, כצלם וכאמן, רוצה להראות לכל האנשים האמיצים שמעזים לקום עד כמה הם חזקים". גם בהפגנות הבאות הוא מתכוון להמשיך ולצלם בתקווה שעוד צילומים שלו יהפכו לאיקוניים.

מעצבת האופנה והאקטיביסטית רוני קנטור, גם היא אחת ממייסדות עמותת מידברן, מסבירה שזה לא מקרי שהרבה מאוד מאנשי הארגון מוצאים את דרכם להפגנות. "החזון של מידברן אומר שכולנו פה ביחד, כולנו אחראים על העתיד שלנו ועל המציאות שבתוכה אנחנו חיים, ומן הסתם מי שנמשכים לערכים האלה נמשכים להזדמנות לחולל שינוי בעזרת אמנות. אני רואה בהפגנות הרבה מאוד יצירתיות מטורפת מצד כל מי שמשתתפים במחאה. וכן, יכול להיות שההשפעה של מידברן יצרה השפעה תרבותית רחבה יותר".

מי שעוד רואה את הקשר שבין המחאה לאמנות היא הסופרת ליאת רוטנר, חברה במידברן ואחת מהאחראיות על התקשורת בעמותה. גם רוטנר מדגישה שהיא לא נמצאת בהפגנות כנציגת מידברן, אלא כאזרחית שמגיעה למחות על הניתוק של הממשלה מעצמאים כמותה שאיבדו את פרנסתם. "אני באה מעולם דתי לאומי תומך ימין, וכיום אני לא תומכת בשום צד במפה הפוליטית, אבל ההפגנה שבה נכחתי בשבת ושבה גם הייתי עדה מקרוב לצילום התמונה של שרון אברהם הזכירה לי כנסים של בני עקיבא עם דגלים ושירים. מאז בני עקיבא לא ראיתי כל כך הרבה אחווה ואהבת ישראל. צעירים שעמדו עם פרחים, שבאים בטוב לאחדות ולעתיד טוב יותר".

ורדלוב מסכימה: "יש הרבה יותר מדי דברים במדינה שלנו שגורמים לצעירים לחיות בפחד, כל יום שעובר אני עם כאב בלב ודמעות בעיניים, ואנחנו סוף סוף מתחילים להתעורר. אבל זה עוד לא השיא. כשלאנשים לא יהיה מה לאכול זו תהיה התחתית של הזעם. ולכן המחאה הזו היא לא ימנית ולא חילונית, היא של העם שאף אחד לא רואה אותו. את יודעת כמה חרדים היו איתנו ביום שבת?". •