שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    האלימות שבתוכנו הורסת אותנו

    כל אחד חייב לטפל באלימות שבתוכו. בסבל שאסף לאורך השנים. בכאב שצבר. בפצעים שממשיכים לדמם אצלו ואז גם אצל הקרובים אליו. אין לכם ברירה, הסבל שאתם חווים כעת, שחוויתם תמיד, לא ייעלם מעצמו. אתם חייבים לטפל בזה. אתם חייבים להביט בזה. להודות בזה. לפרק את זה. לא להכחיש

    כשאתה מקלל את הנהג שעקף אותך בכביש. כשאת מעיפה סטירה לבתך שענתה לך. כשאתה צורח על אשתך באמצע הארוחה. כשאת משליכה את תכולת שולחנו של בנך על הרצפה. כשאתה טורק לאימא שלך את הטלפון בפרצוף. כשאת מעליבה בפומבי חברה בפייסבוק. זה לא כי "מגיע לה". או "שילמד להתנהג". או "איך הוא נוהג כמו אידיוט". או "חטפתי עצבים". או "נמאס לי, אני כבר לא יכולה יותר". זה מפני שהנשמה שלכם מזוהמת באלימות. ולכן אתם נוהגים באלימות. ומכאיבים לאחרים. כי כואב לכם. כואב לכם מזמן.

     

    את האלימות הזאת ספגתם מגיל צעיר. בבית. בגן. בבית הספר. בצבא. אפילו במקום העבודה. בצורת ביקורת. או עלבונות. או זלזול. או קללות. או אפילו מכות. והאלימות הזאת חלחלה פנימה והשחיתה את הנשמה שלכם. האלימות הכאיבה לכם והכאב לא נעלם. הוא שקע, שרט, שרף, הרעיל, וממשיך להצטבר. מדי פעם חוויתם, ואתם עדיין חווים, פרצי אלימות. צרחות. צעקות. ידיים שחייבות לאחוז, או לסטור, או להותיר סימנים. ובכי תמרורים נואש אחר כך. הכל, אבל הכל, בגלל אותה אלימות מאז. האלימות שמעולם לא ריפאתם. האלימות שאף פעם לא הבראתם ממנה. האלימות ששוטפת אתכם לפתע פתאום כמו גל גדול, מציפה את ריאותיכם, צובטת חזק בידיכם ומשפריצה החוצה כמו צינור שהתפוצץ באמצע הרחוב באמצע היום.

     

    לעוד טורים של אבישי מתיה

     

    למתבונן מהצד זה נראה כאילו יש שני אתה או שני את. יש אותך הרגוע, האבהי, החם, הנדיב, הסובלני, הרגיש – ויש אותך המפחיד, חם המזג, המקלל, המעליב, שפניו מאדימות וקולו הנבחני גורם לילדיו להתכווץ. יש אותך המתוקה, הנעימה, המצחיקה, האוהבת, האימהית – ויש אותך הצורחת, הכועסת, חורקת השיניים, שפוגעת קשה בלבם של ילדיה ומרחיקה את אהוביה ממנה.

     

    אבל אין שני אתה או שתי את. יש אדם אחד. ולפעמים האדם הזה מתפרץ, משתולל, מעליב ופוגע בבני האדם שהוא הכי אוהב בעולם, כי הוא הרגיש משהו, כי הוא נזכר במשהו, כי העיניים שלו התמלאו בדם אדום, כי הוא חי במציאות הרגשית המתוחה ההיא, כי העבר הכואב מנהל את ההווה שלו.

     

    כשאתה חי את מה שיש כרגע - אתה מקסים, נינוח, שנון וקרוב. כשאת זוכרת שהחיים שלך בסך הכל טובים - קל להתאהב בך. אבל כשמשהו, זיכרון, אירוע, עייפות, טראומה, עלבון, או מילה שמישהו זרק, מצית אתכם, אתם מאבדים את זה לגמרי. צועקים. שופטים. מקללים. רק כדי לחוש בושה או להרגיש אשמה אחרי שהכל עבר. לפעמים אתם מתנצלים. מבקשים סליחה מכל הלב. אבל זה לא פותר דבר. כי בעוד שעה, או שבוע, הריטואל יחזור על עצמו. ואתם תמשיכו במסע ההרס הנורא שלכם לבודד את עצמכם מהעולם, לחבל באינטימיות עם יקיריכם ולהרוס את החברויות הכי קרובות שלכם. אם לא תטפלו בפצעים הללו.

     

    אין לכם ברירה, הסבל שאתם חווים כעת, שחוויתם תמיד, לא ייעלם מעצמו. אתם חייבים לטפל בזה. אתם חייבים להביט בזה. להודות בזה. לפרק את זה. לא להכחיש. ולא להדחיק. ולא להתנער. ולא לברוח מזה. כי זה הרי מה שעשיתם כל חייכם ותראו לכן הגעתם.

     

    לא, אתם לא אשמים בזה. כן, אתם אחראים לזה. כל אחד חייב לטפל באלימות שבתוכו. בסבל שאסף לאורך השנים. בכאב שצבר. בפצעים שממשיכים לדמם אצלו ואז גם אצל הקרובים אליו. מפני שכולנו עברנו את אותן חוויות, מי יותר ומי פחות, ובכולנו הן נצרבו בבשר ובעור וצילקו את נפשנו לנצח.

     

    זה יהיה קשה. זה ייקח זמן. זה יגרום לכם להשתנות. זה יהיה שווה כל רגע. אז אל תוותרו על עצמכם. אל תתנו לאלימות לנהל אתכם. אל תניחו לה לנצח. אל תפסידו במערכה על חייכם.

     

    הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    האלימות הורסת
    צילום: Shutterstock
    ד"ר רק שאלה
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים