מהפך: כך זוכה חבר הוועד הארצי של דיסקונט

הנאשם הבטיח להמליץ על סוכן ביטוח לעובדים תמורת כיסוי חוב של 196 אלף ש'. המחוזי הרשיע אותו במרמה והפרת אמונים, אבל העליון חשב אחרת

עו"ד אברהם בן צבי | פסקדיןפורסם: 06.08.20 , 16:05

בית המשפט העליון החליט לאחרונה ברוב דעות על זיכוי חבר לשעבר בוועד העובדים הארצי בבנק דיסקונט מעבירה של מרמה והפרת אמונים בתאגיד, שבה הורשע במחוזי לאחר שהתנה התקשרות עם סוכן ביטוח עבור העובדים בכיסוי חוב אישי שלו. השופטים דוד מינץ וניל הנדל קבעו כי אף שהמעשה פגום מבחינה מוסרית הוא לא הגיע לכדי עבירה פלילית. השופט ג'ורג' קרא סבר בדעת מיעוט כי היה מקום להשאיר את ההרשעה על כנה עקב ניגוד עניינים חמור ובוטה שעשוי היה לפגוע באמון הציבור בעובדי הבנק.

המערער עבד בבנק כיועץ פנסיוני ונבחר ב-2016 לכהן בוועד העובדים. במסגרת תפקידו הוא מונה בית היתר לראש ועדת הביטוח והיה אחראי לבחון הצעות לפוליסות עבור העובדים. בתוך כך, הוא גיבש הסכם עם סוכן הביטוח הוותיק שעבד עם הבנק לפיו ימליץ להמשיך איתו בתנאי שיכסה עבורו חוב של 196 אלף שקל לחברת הביטוח מנורה.

בעקבות תלונה שהגיש הסוכן למשטרה הוגש נגד המערער כתב אישום בעבירות של לקיחת שוחד ומרמה והפרת אמונים בתאגיד. לפני שנתיים בית המשפט המחוזי זיכה אותו מעבירת השוחד אבל הרשיע אותו בעבירה של מרמה והפרת אמונים. מאחר שעד היום לא הורשע חבר ועד בעבירה מסוג זה ומדובר בסוגיה תקדימית, החליטה השופטת מיכל אגמון-גונן שלא למצות עמו את הדין וגזרה עליו עונש מתון של שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 150 אלף שקל.

אולם העליון קיבל את הערעור שהגיש על הכרעת הדין בדעת רוב של השופטים דוד מינץ וניל הנדל, שסברו כי אף שההתנהגות של המערער לא הייתה ראויה מבחינה מוסרית ומשמעתית – היא לא הייתה פלילית.

"יש להבחין בין פעילות בניגוד עניינים אשר יש בה 'ריח רע', לבין פעילות בניגוד עניינים העולה כדי איסור פלילי, שיש בה 'פן מחמיר נוסף'", כתב השופט מינץ.

למעשה, השופט מינץ סבר כי העבירה הפלילית של מרמה והפרת אמונים לא התגבשה במקרה הזה משום שניגוד העניינים היה בין האינטרס האישי של המערער לבין האינטרס של העובדים ולא של הבנק עצמו. כלומר, הפגיעה לא הייתה בתאגיד – כנדרש בחוק – ולא היה במעשה כדי להזיק לבנק מבחינה כלכלית.

השופט הנדל דווקא לא הסכים עמו בעניין זה והעדיף את עמדת השופט ג'ורג' קרא שלפיה שחיתות בוועד בהחלט יכולה לפגוע בתדמית של הבנק ומכאן באינטרס שלו. עם זאת, השופט הבהיר כי "לא כל פעולה בניגוד עניינים היא פלילית".

נקבע כי למרות העובדה שהמערער ניצל את כוחו לטובת אינטרס אישי, אי אפשר להתעלם מכך שלא היה בתפקיד בכיר או ניהולי, לא הייתה לו השפעה על החלטות עסקיות משמעותיות בבנק ובסופו של דבר גם הבחירה בסוכן הספציפי לא הייתה גורמת נזק לבנק או לאמון הציבור.

לעומת זאת, השופט קרא סבר כי יש להותיר את ההרשעה על כנה שכן לדעתו ניגוד העניינים היה חמור ביותר ובהחלט יכול היה לפגוע באמון הציבור בעובדי הבנק שבידיהם הם מפקידים את כספם. ואולם, עמדתו נותרה כדעת מיעוט והמערער זוכה בהתאם לקביעת שופטי הרוב.