הותירו מאחוריהם רק מספר

כשרפאל אמסלם הופנה למחלקת הבידוד בבית החולים שיבא, הוא ניסה תחילה להילחם ברוע הגזירה. "אין לי קורונה", התחנן לבתו, רבקה תורי. "יש פה שקט של מוות. זה שקט לא טוב".

היה זה יום שני, לפני שבועיים וחצי. ביום חמישי שעבר עוד נסעה הבת אל קבר רחל, להתפלל עבור אביה. בשיחת וידיאו שערכה איתו, בירך אותה מעומק ליבו: "בתי, אני אוהב אותך. מי ייתן וכל תפילותייך יתגשמו לטובה".

ביום שישי לפנות בוקר כבר הלך לעולמו. בן 73 במותו. רפאל אמסלם הפך לעוד נתון בסטטיסטיקה, עיניו הטובות לא חייכו מבעד לדפי העיתונים, בני משפחתו לא התראיינו. עוד קורבן אלמוני, כמו 43 המתים (נכון לאתמול אחר הצהריים) שנפטרו השבוע מהמגפה.

"יגידו לך שאין מדיניות מכוונת, שאי־אפשר להוציא את השמות", אומרת הבת רבקה בכעס, "אבל יש פה משהו יותר גדול. הם לא רוצים להוציא שמות, כי הם לא רוצים שהמשפחות ידברו. כי אפשר יהיה להפנות סימני שאלה. לערער על מה שקורה שם. באבא שלי לא טיפלו כמו שצריך. בימיו האחרונים הוא לא קיבל מענה אמיתי. אבל אנחנו אנשים פשוטים. אם לא היית מתקשרת, מי בדיוק היה יודע על זה?" היא שואלת. ומילותיה עומדות באוויר, תלויות.

תמר כהן | צילום: אלכס קולומויסקי

אמסלם, שעסק בנדל"ן, היה חולה סרטן שקיבל טיפול ניסיוני וניהל מאז חיים מלאים. "כבר שמונה שנים שאבא נלחם בסרטן כמו אריה. לא הבאתי לבית החולים זקן סנילי וסיעודי, הוא היה בשיא כוחותיו. ביום שישי, בדיוק שבוע לפני שנפטר, הוא עוד יצא לפגישת עסקים. תמיד רץ לכל מקום, נסע, חזר. ואיך הוא סיים את ימיו? לבד, בלי יחס, בלי כבוד אחרון. כשהמתים נעלמים מעיני הציבור, כשלא מדברים עליהם, קל לאנשים להתפוגג בחשכה. אם היינו מפרסמים כל שבוע מי חולה, מי נפטר, מה עובר על המשפחות – היינו כחברה גם נזהרים פי כמה. צריך להבין גם שכשלא מדברים על המתים, אנחנו פוגעים קודם כל בחיים. במי שנאבק במחלה, ויכול ללמוד איך להתנהל מולה.

"אנחנו פתחנו בימי האשפוז חמ"ל ולמדנו הכל מאפס. אני חושבת שיש ודאי הרבה משפחות של נפטרים שהיו יכולות לעזור לנו. גם אנחנו היום, מאוד רוצים לתמוך באחרים. אני באמת מבקשת שתכתבי שנשמח לסייע לכל מי שנמצא בהתמודדות האיומה הזו. ותכתבי על אבי ומורי, רפאל אפרים יצחק אמסלם, שהוא האיש הכי חזק, וחייכן, ואציל שאני מכירה. כשהמנקה של הבניין שמעה שהוא נפטר היא התחילה לבכות. היא אמרה לי: 'הוא נתן לי תחושה שאני מלכה שמנקה ארמון'. אבא שלי אדם נדיר, הוא הראש והמוח והלב של המשפחה. איבדנו אותו סתם".

תסמונת הקשישה במסדרון

בגל הראשון של המגפה, על כל נפטר יצאה הודעה לעיתונות. היו שמות, פנים, מבט. אנשים בשר ודם שסיפורם סופר. מאז הגל השני, שפרץ באמצע יוני לפי מערכת הבריאות ובמהלכו נרשמו כבר יותר מ־260 נפטרים ‑ הדיווחים נעלמו. גם בקבינט הקורונה או בנאומים של הפרויקטור, פרופ' רוני גמזו, ההתייחסות אל מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר – נעדרת. את המתים ניתן למצא רק בסטטיסטיקות שמפרסם משרד הבריאות. האם זוהי מדיניות מכוונת או אולי פשוט העובדה שגם מגפה עולמית הופכת בסופו של דבר לשגרה? כמו תמיד, התשובה מורכבת.

שפרה קרימלובסקי | צילום: אביגיל עוזי

כשפרופ' גמזו נשאל ישירות במסיבת העיתונאים על כך שהשיח הציבורי לא עוסק באובדן חיי אדם, ענה פרויקטור הקורונה בכנות שמדובר בעניין של סדרי עדיפויות. "אנחנו מדברים המון על נדבקים, סופרים חולים ושוכחים לספור את ההשפעות של כל זה על החברה והכלכלה. אני רוצה את זה יותר בפרונט". אם בגל הראשון, הקו של המנכ"ל משה בר סימן טוב ושל ראש הממשלה נתניהו כלל הרתעה בדמות תיאור אפוקליפטי של עשרות אלפי מתים, בגל השני, הנפטרים נעלמו מקדמת הבמה.

בבית החולים שערי צדק נפטרו כבר כמה עשרות חולים. בגל הנוכחי לא דווח עליהם כלל. "יש אבולוציה בסיקור הקורונה", מודה הדובר, יוסי גוטמן. "בהתחלה לא ממש ידענו עם מה אנחנו מתמודדים, ולכן כל אירוע היה היחיד מסוגו. הנפטר הראשון היה אצלנו וברור שזה קיבל יחס אחר. ובאמת, בגל הראשון פירסמנו כל נפטר. אבל אז ירדו מספרי החולים והנפטרים והיה שינוי בפוקוס של הסיקור התקשורתי".

הייתה איזו החלטה רשמית בנושא?

"אין רגע שבו אומרים, 'אנחנו מפסיקים לפרסם', המידע שקוף וגלוי ואנחנו נותנים מענה לכל פנייה אלינו. שגרת החירום שאנו חיים בה הורידה קצת את ההתמקדות בנפטרים. ועדיין, אני חושב שהקורונה צריכה להיות מסוקרת בווליום גבוה עד שיימצא חיסון, כדי לשמור על ערנות הציבור".

"השאלה שעולה פה אינה ערכית או מוסרית, אלא תקשורתית טהורה", אומר דוד רטנר, דובר בית החולים רמב"ם. "ראשית, יש להבין שלא כל משפחה רוצה לחלוק עם הציבור את סיפור חייו של יקירה שנפטר מקורונה. נתקלתי כדובר בכאלה ששיתפו אותו בחפץ לב וכאלה שביקשו לשמור על פרטיות. שנית, חייבים להודות שהחברה הישראלית יצרה מדרג אכזרי של סיפורי מוות ושכול: חיילים, ילדים שנספו בתאונות, צעירים שמתו בטרם עת - תמיד יזכו לעניין ציבורי. בצד השני, יש את החולים הקשישים שלא מעניינים אף אחד. כדי שסיפורה של זקנה ששוכבת במסדרון, עוד לפני עידן הקורונה, ייכנס לעיתון, היא צריכה להיות בת כמעט 100 ורצוי שיהיה לה קרוב משפחה זועם, ורבלי, שמחובר לאליטה כלשהי. זה נשמע אכזרי - אבל זו האמת. חולי השפעת הקשישים שנפטרו בשנים האחרונות בסיטונות לא זכו כמעט לתזכורת. מה ששובר לפעמים את השורה וזוכה לעניין הם המקרים הנדירים של חולי שפעת צעירים מאוד ובריאים לכאורה".

ובמשרד הבריאות? הם חושבים שזו טעות לא לפרסם את שמות הנפטרים. לא רק בשם ההרתעה, אלא קודם כל בשם ההומניות. "יש משמעות לכך שאנו כחברה בוחרים לדבר על הנפטרים", אומר לנו בכיר במשרד, "להזכיר שהיו להם חיים שלמים לפני שחלו ומתו. חלק מהתפקיד שלנו הוא להמחיש את האובדן האנושי".

קראו לו "המורה שמואל"

שמואל קרימלובסקי, בן 77 במותו, היה השחקן החרדי הראשון בארץ, ואף השתתף בסדרה "שטיסל". הוא נודע גם כמורה נערץ שהעמיד אלפי תלמידים, חידונאי, מספר סיפורים לילדים, אמן ואפילו חייל אמיץ שנפצע במלחמת ששת הימים והקים לימים יחד עם אשתו את ארגון נחל"ה – נשים חרדיות למען החיילים הפצועים. קרימלובסקי, שהיה חולה סוכרת וקטוע רגל, נפטר מנגיף הקורונה לפני שבוע.

"לפעמים מחלות הרקע מטשטשות את החיות והאנושיות של האדם, וזה דבר נורא", אומר בצער בן־דודו, הרב שמואל יניב. "כאילו אם הייתה לאדם מחלת רקע, לא היו לו חיים מלאים. גם אחרי קטיעת הרגל, בן־דודי היה אדם מלא חיוך, מלא שמחה. זה לא פגע בחיוניות שלו, בטוב הלב או במתיקות שלו. יש יותר מחצי מיליון אנשים שמתו במגפה ברחבי העולם, ובכלל לא מדברים על זה. לימדוני רבותיי שכל אדם הוא עולם ומלואו. האם לא מתפקידנו להנציח את זכרם?"

רעייתו של שמואל ז"ל, שפרה, יושבת שבעה בביתה בבני־ברק, עם 11 ילדיהם. יחד עם בעלה המנוח, היא הקימה את משרד הפרסום הראשון במגזר. אם יש משהו שהיא מבינה בו, זו תודעה ציבורית. "זכיתי לחיות עם אדם יוצא דופן בכל קנה מידה, וזה הפסד שלכם שלא הכרתם ולא שמעתם עליו. אבל יש פה גם נקודה יותר מהותית. העובדה שהפסיקו לדבר על הנפטרים בגל השני היא טעות קודם כל מבחינת המאבק במגפה. קורונה זו לא שפעת. בעלי נפטר תוך שבוע. אולי רק ככה אנשים יקלטו עד כמה השמירה על הוראות משרד הבריאות היא קריטית. הקורונה גם ממלאת אותנו באי־ודאות ובחוסר אונים. הכבוד האחרון לנפטרים הוא חלק משמעותי בהתמודדות איתה. אני בעצמי עם מחלת רקע וחוששת מאוד. לא רוצה להיות עוד מספר בסטטיסטיקה".

ברגע שניתנת לה האפשרות לספר על הנפטר, נשמעת גם ההקלה בקולה. "במגזר החרדי קראו לבעלי 'המורה שמואל' או 'שמואל הספר', כיוון שהיטיב לספר סיפורים לילדים. הוא היה אדם מתוק ומיוחד", אומרת שפרה ברוך. "כשהוא לא הרגיש טוב, אמרו לנו שזה לא קורונה. רק בבית החולים לקחו לו מטוש ואחרי שבוע ימים הוא נפטר. בזכות זה שהבן שלי החלים מקורונה, הוא יכול היה ללוות את בעלי והמלאכים בתל השומר עשו מעל ומעבר עבורנו".

עדינה גזית לבית לנדאו (83) נדבקה בקורונה בבית האבות הסיעודי שבו התגוררה בשנותיה האחרונות. היא הייתה אמא וסבתא, גננת אהובה ומיתולוגית בעיר פתח־תקווה וחולת פרקינסון. "אמא הייתה סיעודית", מספרת בתה, תמר כהן. "היא אמנם הייתה עם תודעה, אבל הפרקינסון כלא אותה בתוך הגוף שלה והיא חיה בסבל מאוד גדול. ביום חמישי לפני חודש היא אובחנה כחולת קורונה וביום שישי שלמחרת כבר נפטרה. בגלל שמאוד שמרו עליה בבית אבות, הרבה זמן בכלל לא יכולנו לראות אותה, וגם אחר כך, יכולנו לבקר אותה רק באופן מדוד וקצר. במהלך הסגר אמא הייתה כל כך חלשה שהיא לא יכלה להרים טלפון, אז עשו לנו איתה שיחות וידיאו. הצלחתי לפגוש אותה שבוע וחצי לפני שהיא נפטרה אחרי ארבעה חודשים שלא התראינו בגלל שגם אני הייתי במצב רפואי מורכב. היא דיברה קצת, צפתה בסרטון של הנינה החדשה שנולדה לה, ביקשה משהו מתוק. צריך להבין שמצב הזה, של הבדידות והבידוד, הוא מאוד־מאוד קשה. אם לפני הקורונה היו מגיעות אליה פעמיים ביום מטפלות דוברות עברית רק בשביל לשוחח, להקל ‑ עם הקורונה זה נגמר. גם אחותי, שגרה קרוב אליה, כבר לא יכלה לפגוש אותה".

כשאני שואלת אם יש לפרסם את שמותיהם של נפטרי הקורונה, נשמע ההיסוס בקולה של תמר. "מצד אחד, יש משמעות לחשיפה כדי להעלות את המודעות. מצד שני, אנחנו לא רוצים שזה יצבע את כל האישיות שלה. אמא שלי האהובה הייתה הרבה יותר מחולת קורונה. היא הייתה יפהפייה, מיוחדת, אשת חינוך, אמא וסבתא מדהימה. גם אם היא הייתהחולה ומבוגרת, אז מה זה אומר? שמגיע לה למות ככה?

"וכשאנחנו לא מדברים על המתים אנחנו גם לא מדברים על איך הם מתו. ואני חושבת שהבעיה הקשה והכואבת באמת היא שבסוף ימיה היא הייתה נורא לבד. הזקנים בבתי אבות מבודדים באופן מאוד קיצוני. ברור למה עושים את זה, אבל המחיר החברתי שמשלמים על כך, שקוף לנו. בית אבות סיעודי הוא מקום לא סימפתי ממילא, ולבודד אנשים קשישים כל כך הרבה זמן זה פשוט נורא, כי המפגשים האנושיים זה הדבר הכי משמעותי עבורם. בטשטוש של המתים אנחנו גם לא מתעכבים על המוות הבודד הזה.

"הדגש לא צריך להיות על חולת פרקינסון שמתה בגיל 84, אלא על איך היא מתה. וזה לא מגיע לשום אדם. אין לי את התמונה הזו בראש, שאני יושבת ליד אמא שלי, מלטפת לה את השיער, אוחזת לה את היד. גם אחרי המוות לא ראינו אותה. לא הייתה פרידה אמיתית. חברה קדישא, בחליפות אסטרונאוט, קברו אותה בלוויה מצומצמת. זה שאנחנו לא שומרים על הכללים גם גוזר על האוכלוסייה הכי חלשה שיש, בדידות בלתי נתפסת. זה פשוט לא הוגן".

היגיינה בלי היסטריה

ומה אומרים המומחים? "אנשים לא יכולים להישאר במצב חרדה תמידי. בסופו של דבר ההיסטריה מגיעה לפיק ויורדת בכל מקרה. ואכן, בתקופה האחרונה היא פחתה והציבור פחות לחוץ", אומרת פרופ' תמי רונן־רוזנבאום, דיקן הפקולטה למדעי החברה באוניברסיטת תל־אביב וחוקרת בתחום הפסיכולוגיה החיובית. "כשהתמונה היא כללית, אנחנו נשארים רחוקים. מה שמקרב אותנו לסיפור זה הפן האישי. להבדיל, אף אחד לא יכול לקלוט מה קרה לשישה מיליונים בשואה, אבל אנה פרנק נוגעת בכל אחד מאיתנו. אבל כמה הציבור יכול לשמוע על עוד מת ועוד חולה?

"יש גם נקודה פרדוקסלית סביב השמירה על הכללים: ככל שאנחנו יותר חרדים ‑ נקפיד יותר על היגיינה, מצד שני מי שאדיש ‑ ממשיך כרגיל. אז איך גורמים לאנשים לעטות מסכה, לשטוף ידיים, בלי להיות היסטריים? להציף את הציבור בסיפורים על נפטרים זו לא הדרך. צריך לדבר על הדברים הטובים שנרוויח מהשמירה על הכללים. אני מכירה אנשים שמרגע שפרצה המגפה לא יצאו מהבית בכלל. גם לזה יש השלכות מרחיקות לכת, וזה מאוד גרוע נפשית ופיזית".

"המציאות העגומה היא שאחרי 500 מתים כבר מתרגלים", אומר פרופ' גלעד הירשברגר, פסיכולוג חברתי ופוליטי מהמרכז הבינתחומי הרצליה. "יש כל מיני הסברים למצב. יש כמובן את ההבנה שזהו איום מתמשך שאנחנו לא יודעים מתי יגיע סופו, ולכן להחזיק את האוכלוסייה בחרדה גבוהה תגבה מאיתנו מחיר לא סביר. אבל אני חושב שהנקודה היא שונה. בישראל יש תג מחיר שונה לסוגים שונים של מתים. בראש הסולם נמצאים החיילים ובתחתיתו הקשישים. לכן, הרצון הטבעי של כל אחד להגן על עצמו פסיכולוגית ‑ גם מרחיק מאיתנו את הנפטרים. המחשבה שאלו אנשים בני 80 או עם מחלות רקע, יוצרת חוסר עניין ואפילו חוסר חמלה כלפי האוכלוסיות העיקריות שנפגעות. חלק מהמשמעות של סולידריות זו הזדהות, אבל אם כל אחד מאיתנו יחשוב שהוא עלול למות או שהיקרים לו ייפגעו, יהיה קשה לנו להתנהל לאורך זמן. לכן התחלנו להתעלם מהמתים".