שאול שוורץ וכריסטינה קלוסיאו לא ראו את זה בא. במשך יותר משנתיים היו שני במאי הדוקו המוערכים צמודים לאנשי ה־ICE, זרוע האכיפה לענייני מכס והגירה של ארה"ב, ארגון סגור, סודי ומסתורי, ותיעדו את הנעשה בתוככי ובמחשכי מערכת ההגירה האמריקאית הידועה לשמצה. היחסים שלהם עם ראשי הארגון היו טובים ולמרות שמה שראו גרם להם סיוטים, הם הצליחו אפילו לפתח אמפתיה כלפי חלק מהסוכנים. הם גם עמדו בכל התנאים המוקדמים של ההסכם, שבמסגרתו הובטחה לארגון אפשרות לראות את התוצר הסופי. שוורץ וקלוסיאו אכן העבירו את הדראפט, ובלי שום הכנה נשאבו לחלום בלהות. מהר מאוד הבינו את מה שגילתה מרי טראמפ, אחייניתו של דונלד טראמפ, שכתבה על דודה ספר - הנשיא לא יבחל בשום אמצעים כדי למנוע פרסום חומרים שהוא לא אוהב.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"ברגע שנתנו להם את הדראפט", מספר שוורץ, "האווירה השתנתה ב־180 מעלות. הם הבהירו מיד שהם לא אוהבים את זה ושכל הסוכנות, מלמעלה למטה, מאוד כועסת. ביקשו שנשנה המון דברים שלא היו חלק מהחוזה שחתמנו, היו איומים בתביעות, שיחות טלפון קולניות ומיילים אגרסיביים ואזהרות שהממשלה הפדרלית 'תפעיל את כל כובד משקלה'".
למה? הם ראו את עצמם בסדרה ולא אהבו את מה שנשקף משם?
"אף אחד לא אוהב להביט במראה, אבל זה אפילו לא היה זה. לא הייתה שום שיחה. תראי, הם נתנו לנו זמן וגישה חסרי תקדים, ואם היו אומרים, 'תשמעו, זה נראה קצת קשה מדי', לפחות היינו מקשיבים, גם אם אני מניח שלא היינו מסכימים לשנות. אבל הטקטיקה הייתה בריונית מההתחלה".
4 צפייה בגלריה
"רטוריקה שמפשיטה אנשים מהאנושיות ומהכבוד שלהם". טראמפ
"רטוריקה שמפשיטה אנשים מהאנושיות ומהכבוד שלהם". טראמפ
"רטוריקה שמפשיטה אנשים מהאנושיות ומהכבוד שלהם". טראמפ
(צילום: AP)
לדוגמה?
"לפי ההסכם היו להם חמישה ימים לראות דראפט אחד ושלושה ימים לראות את זה שאחריו. הם משכו את זה יותר מחודש. אחר כך טענו שחשפנו דברים רגישים. למשל, בפרק הראשון אנחנו נכנסים לבית עם הסוכנים, והם משתמשים במכונה לבדיקת טביעת אצבעות. בארגון טענו שצריך להוציא את הסצנה כי המכונה הזאת סודית, אבל חיפוש קצר בגוגל מראה שאפשר למצוא צילומים שלה בכל מקום, דובר הארגון בעצמו הפיץ צילום לתקשורת. הלחץ שלהם היה בלתי פוסק".
שוורץ וקלוסיאו הבינו שהם צריכים לנקוט אמצעי ביטחון כדי לשמור על הצילומים חסרי התקדים שאספו. "שמנו מצלמות במשרד", אומרת קלוסיאו, "החבאנו את הכוננים עם הצילומים, השתמשנו בשירות העברת הודעות מוצפן, היינו מאוד זהירים".
פחדתם?
שוורץ: "זה לא רוסיה, לא פחדנו שניעלם, אבל כל המערכת הזאת, זה לא ייאמן. אתה פתאום רואה כמה כוח יש לה. זה מפחיד כשהמשרד לביטחון המולדת של ארה"ב מאיים עליך".
אחרי שהבינו כי שוורץ וקלוסיאו לא מתכוונים לסגת, שלפו ראשי המשרד לביטחון המולדת את הנשק האחרון, ודרשו לדחות את הפצת הסדרה לנובמבר. ממש במקרה אחרי הבחירות ב־3 בנובמבר. "הם אמרו שהבטחנו להפיץ אותה בנובמבר", מספר שוורץ, "זה לחלוטין לא נכון. לא הייתה לנו שום מחויבות להגיד להם בכלל מתי אנחנו יוצאים. הם אמרו נובמבר, וטענו שהדרישה מגיעה 'מהחלונות הכי גבוהים'. הם לא השתמש במילה 'בחירות', הם אמרו 'נובמבר'. כל אחד יבין מה שהוא רוצה".
סדרת התעודה 'מדינת הגירה' (Immigration Nation), עלתה לאחרונה לאוויר בנטפליקס למרות שהבית הלבן היה מאוד מוטרד ממנה. באחת הסצנות הראשונות שלה מבצעים סוכני ICE פשיטה על דירה בניו־יורק בשעות הלילה, מסרבים להראות לאישה צו ולוקחים את בעלה כשהילדים בוכים. המצלמה עוברת מיד למשרד הארגון בעיר, שם נראים סוכנים מצחקקים בזמן שהם מצלמים עצור רועד מפחד, בוכה ומכה בראשו בקיר. הסוכן, אדם בשם סקוט, מאוד מרוצה מכך ש"השגנו עוד אחד", תוך שהוא בוהה בעצור שיושב עם סדין מעל הראש. סקוט מתקשר לסוכן בשטח ואומר לו, "תשיג לפחות שני אנשים - לא אכפת לי איך".
הרצף הזה מכניס את הצופה בבת אחת לתוך עולם שהרוב המכריע של האמריקאים לא יודעים שהוא בכלל קיים. מכאן ועד סוף ששת הפרקים, המכות לבטן הצופה בלתי פוסקות, למרות המאמץ המשמעותי שעשו שוורץ וקלוסיאו לייצר תמונה מאוזנת. הם החליטו להתחיל דווקא בניו־יורק, כי עבור רוב האמריקאים משבר ההגירה הוא עניין של הגבול עם מקסיקו.
"אני גר בניו־יורק 20 שנה", אומר שוורץ, "זו עיר של מהגרים, ומתחת לאף קורים דברים שרוב האנשים לא יודעים עליהם. היינו מסתובבים בבוקר עם הסוכנים, חוזרים בערב לברוקלין ויושבים בבר עם חברים שרבים מהם מהגרים. אף אחד מהם לא הבין כמה מטורף העולם שראינו לפני עשר דקות, ואולי האיש ששוטף את הכלים בבר הזה יהיה המטרה של ICE מחר".
ההתנהגות של הסוכן סקוט, שפותחת את הסדרה, היא סדיסטית.
"'סדיסטית' זו הגדרה שלך ואני לא מתווכח איתה. אם היינו רואים את תגובות השמחה שלהם אחרי מעצרים וגירושים פעם או פעמיים, היינו אולי תוהים, אבל זו הייתה הנורמה. הכל מגיע מלמעלה, הממשל הזה הביא רטוריקה שמפשיטה אנשים מהאנושיות ומהכבוד שלהם, וקידם בריונים לתפקידים בכירים. האמת היא שאם היינו רוצים להראות רק את אלה שמתנהגים כמו הסטריאוטיפ, היה לנו מספיק חומר, אבל כן רצינו להראות את המערכת כולה שהיא הרבה יותר מורכבת".
4 צפייה בגלריה
"זו יחידה יותר סגורה וסודית מהאף־בי־איי". ה־ICE בפעולה
"זו יחידה יותר סגורה וסודית מהאף־בי־איי". ה־ICE בפעולה
"זו יחידה יותר סגורה וסודית מהאף־בי־איי". ה־ICE בפעולה
(צילום: נטפליקס)
במשך שנתיים וחצי של צילומים הגיעו שוורץ וקלוסיאו למקומות שבהם כף רגלו של עיתונאי מעולם לא דרכה. מתקני מעצר מניו־יורק ועד הגבול עם מקסיקו, התלוות למבצעי לכידה ליליים עם סוכני הגירה, שיחות בתוך המכונית עם סוכני ההגירה, והרבה סצנות מטלטלות של פליטים שברחו מאימה נוראית, והתקבלו בארץ החופשיים וביתם של האמיצים ללא שום חמלה. למשל, ארין ראמוס, אלמן צעיר, שמספר למצלמה בבכי: "ברשות אמרו לי שהולכים להפריד ביני לבין הבת שלי לנצח. היא בכתה, 'פאפי, אל תלך, פאפי, אל תעזוב אותי'. ICE לקחו אותה ממני".
המפגש המחודש בינו לבין בתו הקטנה, לאחר שזו הוחזרה אליו, הוא מהסצנות קורעות הלב ביותר בסדרה. "פגשנו אותו באחד המתקנים", מספר שוורץ, "הוא היה מתקשר אליי בהלם, חסר אונים לגמרי. אני עיתונאי 25 שנה וראיתי דברים, אבל זה כל כך הכעיס אותי. הם לא ידעו איפה הילדים שלהם, מה עומד לקרות, העבירו אותם ממתקן למתקן, לא תמיד ראו עורך דין. כל העולם דיבר על הסיפור הזה של הפרדת המשפחות, כל התקשורת הייתה בחוץ בלי אפשרות להיכנס, והנה אנחנו כאן בפנים, רואים איך סוכנים פשוט לוקחים ילדים מהידיים של ההורים. אני לא יודע מה היה יותר מדהים, לראות את זה או לדעת שרק אנחנו מצלמים את זה".
צילום אחר הוא של פעוט בן שלוש שנלקח בכוח כשהוא נאחז בבכי ברגלו של אביו. עוד נראית בסדרה מהגרת בשם ג‘והאנה, שבנה הצעיר הופרד ממנה ושהה 40 יום במתקן מעצר. "הוא יצא משם מוזר מאוד", סיפרה להם. "הוא לא דיבר איתי בכלל הרבה זמן. כשהוא מבקש דברים הוא מרים את היד".
ויש את המקרה של ברטה, סבתא בת 63 שנכנסה לארה"ב באופן חוקי עם נכדתה, יריאלה. השתיים ברחו מאל־סלבדור לאחר שחברי הכנופיה האלימה MS־13 דרשו לקבל את יריאלה לחתונה בכפייה בגיל 12, ואיימו להצית את ברטה אם לא תאפשר זאת. הסבתא והנכדה נסעו עשרה ימים עד שהגיעו לטקסס והסגירו את עצמן בנקודת הכניסה. לפני ממשל טראמפ, פליטים שהיו מגיעים לתחנות המעבר ומבקשים מקלט, היו מתחילים מיד את התהליך. עכשיו גם מי שנכנס באופן חוקי יכול לשבת שנים בבתי מעצר. אז יריאלה שוחררה לאמה הגרה ביוסטון, אבל ברטה נכלאה במשך 17 חודשים במתקן מעצר באל־פאסו, מחכה שהתהליך שלה יחל. שוורץ וקלוסיאו מבלים עם הסבתא החוששת לחייה, עד שלילה אחד היא מגורשת בשלוש לפנות בוקר מבלי להודיע אפילו לעורך הדין שלה.
"המדיניות השתנתה כל הזמן", אומרת קלוסיאו, "ורק החמירה והחמירה. ראינו בזמן אמת איך מתחילים לקחת ילדים מההורים, ראינו את הטראומה ואת חוסר האונים ואת הבכי. מצד אחד את לא מאמינה שזה קורה באמריקה, ומצד שני את שם כדי לעשות עבודה עיתונאית, את צריכה להיות זבוב על הקיר. לפעמים זה כמעט בלתי אפשרי".
שאול שוורץ החל לצלם במהלך שירותו בצה"ל, ולאחר השחרור הפך לצלם עיתונות עסוק. הוא היה פחות או יותר בכל מקום בעולם שהייתה בו מלחמה, ברח מיריות באפגניסטן, הסתובב ברואנדה ונכנס עם צה"ל לרמאללה. לפני 20 שנה עלה על מטוס לארה"ב וחשב ללכת ללמוד, אבל הוא כבר היה מנוסה מדי והתחיל לדפוק על דלתות של מגזינים. הדלת של 'נשיונל ג'יאוגרפיק' נפתחה. לקראת סוף העשור הקודם נמאס לשוורץ מהסטילס והוא החליט לעבור לביים סרטי תעודה. מתברר שזה מה שהוא תמיד היה אמור לעשות. הסרט הראשון שלו, 'נרקו קולטורה' המדמם, יצא ב־2013 ועקב אחרי קרטלי הסמים במקסיקו. באותה תקופה פגש שוורץ את כריסטינה קלוסיאו, לשעבר עורכת צילומים במגזין 'טיים', והשניים הפכו שותפים לעבודה ולחיים. לפני שלוש שנים יצא סרטם עטור השבחים והפרסים, Trophy, שנכנס לנבכי תעשיית ציד זנים נכחדים של בעלי חיים באפריקה. 'מדינת הגירה', אף היא זכתה בביקורות נלהבות, כבר שמה אותם על המפה הלאומית באמריקה.
בשנת 2011 פגש שוורץ אדם שהיה דובר סניף של ICE באריזונה, ויצר איתו קשרים אישיים. עם השנים הדובר התקדם למטה הראשי של הרשות בוושינגטון. לאט־לאט נבט אצל שוורץ הרעיון לעשות סרט תעודה על כוח האכיפה שהוקם ב־2003, כחלק מהתגובה - הקיצונית וההרסנית בדיעבד - של ארה"ב לפיגועי 11 בספטמבר, והפך לזרוע השנויה ביותר במחלוקת של ממשלת ארה"ב. "ICE זו יחידה שמשתנה מאוד עם הפוליטיקה", הוא אומר. "ההוראות שלה תלויות בנשיא המכהן. רציתי לעשות את הסדרה הזאת עוד בימי אובמה, שגם תחתיו היו הרבה גירושים, אבל אז לא היה מספיק עניין ציבורי ולא קיבלנו אישור".
4 צפייה בגלריה
"השתמשנו בשירות הודעות מוצפן". היוצרים שוורץ וקלוסיאו
"השתמשנו בשירות הודעות מוצפן". היוצרים שוורץ וקלוסיאו
"השתמשנו בשירות הודעות מוצפן". היוצרים שוורץ וקלוסיאו
(צילום: AP)
דווקא הכניסה של טראמפ לבית הלבן, שהבטיחה לקחת את היחידה הכי קשוחה שיש ולהגביר לה את הקצב, הפנתה סוף־סוף את הזרקור ל־ICE. אז בתחילת 2017 שוורץ וקלוסיאו נסעו לוושינגטון, נפגשו עם הדובר המקורב לארוחת צהריים והציעו רעיון לסדרה שתעקוב אחרי הארגון תחת הנשיא החדש. "זו יחידה יותר סגורה וסודית מהאף־בי־איי", אומר שוורץ. "הדוברים שלהם ידעו שתחת טראמפ הם עומדים להיכנס לסופת הוריקן שלא הייתה כמותה. הייתה טקטיקה מכוונת של טראמפ שנועדה להכניס פחד, וברשות הבינו שהוא אמנם ייתן להם חופש לעשות מה שהם רוצים, אבל הם גם יהפכו להיות ממש שנואים ויהיו הרבה בכותרות. אני חושב שהם הבינו על סמך עבודות קודמות שלנו שאנחנו לא סתם צמד ליברלים מברוקלין שבאים רק להוציא אותם רע".
קלוסיאו ושוורץ התייסרו באמת ממה שראו, אבל לפחות שוורץ ניסה, ולפעמים גם הצליח, לייצר אמפתיה כלפי הסוכנים. "אולי זה כי כשאתה ישראלי בעולם, אתה יודע איך להיות במגננה. הרבה פעמים לא מבינים אותנו, וגם אם חלק מהדעות שלי הן בשמאל, כשאני בחוץ אני מנסה לעזור לאנשים להבין את כל המורכבות. יכולתי להבין מה הסוכנים האלה מרגישים, איך זה לדעת ששונאים אותך. כשדיברתי עם סקוט, הסוכן מניו־יורק, הוא אמר לי, 'אני לא גזען, זו העבודה שלי, ואנשים קוראים לי נאצי'. אני מאמין לו שהוא חושב שזו פשוט העבודה שלו".
אין לו שום היסוסים?
"כשאתה מאמן שוטרים וחיילים להתנהג בצורה מסוימת, ויום אחד מסיר מהם את המגבלות, הם יעשו את מה שאימנת אותם לעשות. אם מחליטים שיש משחק שהמטרה שלו היא להגיע למכסה מסוימת של עצורים מדי לילה, אז זה מה שיקרה. אתה מייצר אווירה והיא מובילה למה שהיא אמורה להוביל. זה מזכיר לי איך בישראל לא הבנו מה המשמעות של הכיבוש ולמה הוא יוביל עם השנים. הייתי חייל שהתנגד לכיבוש ואני עדיין חושב שהוא טעות, אבל אני יודע שכחייל אתה מקבל פקודות ונמצא במצב לא פשוט. סקוט ניסה לעודד את האנשים שלו להביא כמה שיותר עצורים. האם זה בסדר? לא. האם אני מבין למה זה קורה? כן".
הקונספט של 'אנחנו רק מממלאים הוראות' הוא מחריד. אם אף אחד לא מגיע לרגע שבו הוא אומר, 'לא, אני לא אקח את התינוק הזה מאמא שלו', אז אולי פשוט מדובר באנשים רעים.
"הרוב שם מאמינים שהם עושים את העבודה שלהם והם לא רוצים לאבד את הג'וב שלהם. זה ג'וב טוב. באחת הסצנות רואים שלסוכנת בשם ג'ודי קשה מאוד לקחת אבא מהילדים הבוכים שלו. מצד שני, מבחינתה האיש הזה הוא פושע, הוא נמצא כאן באופן לא חוקי. היא קיבלה הוראה למצוא ולעצור אותו. במקרה יש לו ילד. זו עמדה מאוד קשה להיות בה. אנשים מגיבים בכעס גדול לסצנה הזאת, כי לראות ילד בוכה נצמד לאבא זה באמת מאוד־מאוד קשה. עבורנו זה היה מאבק פנימי כל הזמן, כי למדנו להכיר את ג'ודי והיא נחמדה ולא קל לה עם זה".
נתקלתם במקרים של סוכנים שהתייסרו עם מה שהם עושים?
"יש אנשים ברשות שיש להם התחבטויות מוסריות, אבל הם מיעוט והם אומרים את זה מאוד בשקט. ראיתי סוכנים קרועים לגמרי שלא הודו במה שהם מרגישים. אני חושב שבהחלט צריך להיות גוף שיאכוף הגירה ולא כל אחד יכול להיות כאן באופן לא חוקי, אבל יש הבדל בין זה לבין מדיניות של 'כל אחד שחוצה את הגבול, ניקח את הילד שלו'. זה לא אנושי, זה פשוט רשע לשם הרשע".
ארגון ICE (Immigration and Customs Enforcement) היה פעיל מאוד תחת ממשלי בוש ואובמה, אבל ההנחיה הכללית אז הייתה להתמקד במהגרים לא חוקיים שהם פושעים מסוכנים, ולעזוב בשקט את המשפחה שברחה ממדינה אלימה ועכשיו מתפרנסת בכבוד בארה"ב ואפילו משלמת מסים.
טראמפ זרק את כל זה לפח והחליט שמגרשים את כולם. הוא הנהיג מדיניות הפרדת משפחות שאף נשיא לפניו לא העז לבצע. סוכני ICE מחכים מחוץ לבתי ספר ועוצרים מהגרים שבאים לאסוף את ילדיהם. מהגרים שכבר קיבלו אישור להישאר בארה"ב בתנאי שיגיעו פעם בכמה חודשים לבית המשפט כדי להאריך אותו, פוחדים עכשיו לעשות את מה שהתבקשו, כי הסוכנים מחכים להם שם. נשים לא מתלוננות על אלימות במשפחה מחשש שיגרשו אותן. לשופטי הגירה נקבעות מכסות, ואם הם לא מגרשים בקצב ראוי, הם מפוטרים. הממשלה מעריכה לפעמים את ההצלחה בהתבסס לא רק על מספר המהגרים שנתפסו, אלא גם על מספר אלה שמתו בניסיון לחצות את הגבול. במשרדים של ICE, שאמור להיות ארגון ממשלתי א־פוליטי, אפשר לראות שטרות כסף עם הפנים של טראמפ וכובעים שעליהם כתוב 'פייק ניוז'.
כשנכנסתם לבתים עם הסוכנים, לנוכחות של המצלמה הייתה השפעה?
קלוסיאו: "בגלל שהיינו איתם כל כך הרבה זמן, הפכנו להיות רק האנשים עם המצלמה. עם המהגרים זה הרבה יותר מסובך. ברגע שהם פתחו את הדלת, מיד אמרנו, 'אנחנו עיתונאים עצמאיים, האם אפשר להיכנס?' הרבה פעמים הם אמרו 'לא' ועזבנו. אלה שכן צילמנו הרגישו שהם נכנסים לצרות שלא ייגמרו טוב, ואולי היה חשוב להם שיהיה תיעוד. הרבה מהם עברו טראומה ורצו לדבר, ואנחנו היינו שם".
4 צפייה בגלריה
הפקה קשה מאוד לוגיסטית. מתוך 'מדינת הגירה'
הפקה קשה מאוד לוגיסטית. מתוך 'מדינת הגירה'
הפקה קשה מאוד לוגיסטית. מתוך 'מדינת הגירה'
(צילום: נטפליקס)
יש רגע שבו עצור מספר שברח מהאלימות בגואטמלה לחלום האמריקאי, ושואל בבכי 'איפה האמריקאים הטובים'. הסדרה שלכם די מרסקת את מיתוס ארץ פסל החירות.
שוורץ: "בתוך כמה ימים זו הפכה לאחת הסדרות הכי נצפות בנטפליקס, כי ההלם וגם הכעס גרמו לאנשים לראות את זה בבינג', למרות שזו צפייה מאוד קשה. אני רואה תגובות בטוויטר של דור צעיר רותח מזעם על כך שהממשל מנסה לדפוק את כל הדבר הזה שאמריקה עומדת עליו".
קלוסיאו: "אנשים מאוד כועסים. יש גם כאלה שאומרים, 'זה לא אנחנו, אנחנו יותר טובים מזה. כל הסיפור של אמריקה הוא הגירה, אז איך אנחנו מתייחסים לאנשים בצורה כזו לא אנושית'".
שוורץ: "אמריקאים אוהבים לזכור את צילומי השחור־לבן של ספינות שמגיעות לאליס איילנד ומהגרים בוכים כשהם רואים את פסל החירות, וזה באמת מה שעשה את אמריקה גדולה. אבל עכשיו נוצר קרע גדול סביב מה שנחשב לאבן היסוד של אמריקה".
האנשים שבאו לאליס איילנד היו לבנים מאירופה, לא חומים ממקסיקו שהנשיא קרא להם 'אנסים'.
שוורץ: "זה התחיל שם, אבל עכשיו זה הרבה יותר גדול מהיספאנים בגבול. על זה אפשר היה להגיד שזה ממניעים גזעניים, אבל במהלך השנים בבית הלבן ממשל טראמפ הפך את מערכת ההגירה לכלי נשק נגד מהגרים מכל הסוגים, אי־אפשר לקבל ויזות עבודה, הם עושים את המוות לסטודנטים, הם פשוט רוצים לסגור את אמריקה".
העשייה של הסדרה לא באה בלי מחיר נפשי. "הכל היה מתיש", אומרת קלוסיאו. "זו גם הייתה הפקה מאוד קשה לוגיסטית. היו עדיין מקומות שלא יכולנו להגיע אליהם, וכשמישהו נעצר מזיזים אותו ממקום למקום, אז אתה מאבד אנשים שהתחלת לדבר איתם. אפילו עורכי דין צריכים לרדוף ולחפש את האנשים שהם מייצגים".
שוורץ: "ללמוד איך לדבר עם סוכנים מול איך לדבר עם מהגרים, זה משהו שלקח המון אנרגיה. רצינו לעזור, אבל היינו עיתונאים שנמצאים שם בהזמנת ICE. כשראינו שדברים מסלימים הרבה מעבר למה שתיארנו לעצמנו כשהתחלנו, חשבנו שמישהו יעצור את זה. זו אמריקה, לא יכול להיות שהאמא הזאת תגורש והילדים הקטנים יילקחו ממנה. יש שם בחור בשם קרלוס שהיה שוטר, שוטר באמריקה! וגירשו אותו. די מהר הבנו שאף אחד לא יעצור את זה. אני חושב שאובדן האמונה והתקווה זה מה שהיה לי הכי קשה".
נשארתם בקשר עם סוכנים או עם מהגרים?
"היו לנו יחסים מאוד אינטנסיביים עם שני הצדדים ואני לא חושב שהסוכנים כועסים על התוצאה הסופית. עם המהגרים זה הרבה יותר קשה רגשית. היה בחור בשם ברנרדו שהתקשר אליי בלי הפסקה מהמעצר. נתתי לו מספר כדי שיתקשר גוביינא, הוא היה מתקשר שלוש פעמים בשבוע ודיברנו שעה בכל פעם. חיברנו אותו בטלפון עם אשתו בגואטמלה והם היו מנהלים שיחות אהבה בספרדית. אחרי כמה חודשים הלכנו לבקר אותו שוב, הוא התחיל לבכות שהוא לא יכול להתקשר לבן שלו ביום ההולדת. במשך שנה אחר כך הרגשתי חרא שלא יכולתי לעזור לו לדבר עם הבן שלו. אנשים שם שואלים אותך 'מה יקרה לי', ואתה רוצה להגיד להם שיהיה בסדר, אבל מהר מאוד הבנו שלא יהיה בסדר".
פורסם לראשונה: 08:11, 28.08.20